מכובדיי,

מחרתיים (חמישי) אתם עומדים לקבל הכרעה שתעצב את פניו של חבל ארץ שלם בישראל, אחד היפים והחשובים בה. אתם עומדים להצביע בעד או נגד תכנית הבנייה ברכס לבן שבהרי ירושלים, ותוצאות ההצבעה שלכם – אם תכריעו בעד – יהיו בלתי הפיכות: לבנות תמיד אפשר; אבל אחרי שהדחפורים יעלו על הקרקע ויתחילו לכסות את הרי ירושלים בשמיכה עבה של בטון, כבר לא ניתן יהיה להשיב את הגלגל לאחור. ברגע שתתחיל הבנייה, אחד הרכסים המרשימים בהרי ירושלים לא יחזור להיות מה שהיה, ואתם תהיו חתומים על זה.

רגע לפני שאתם מאשרים לגלח עוד חתיכת טבע נהדרת מהארץ החבולה הזו, הנה כמה דברים שמומלץ להביא בחשבון:

1

ככה לא תצילו את ירושלים מעזיבת אוכלוסייה צעירה ואיכותית. ככה לא תחדשו את העיר. בכל העולם כבר יודעים שהחידוש, הרענון וההחייאה של ערים גדולות צריכים לבוא מבפנים – מציפוף המרכז העירוני, מניצול ותכנון נכון של השטחים בתוך העיר ומהפיכתה של העיר למארג שוקק של חיים אורבניים מגוונים.

בנייה של שכונות פרווריות במעגל החיצוני של העיר עושות בדיוק את הפעולה ההפוכה: מרוקנות את המרכז מתוכן, מבזרות את השירותים העירוניים והציבוריים ומרחיקות את התושבים מהיעדים שאליהם הם צריכים ורוצים להגיע.

לפי דוח "מאגר העתודות למגורים בירושלים" שפורסם בתחילת 2019, יש בתוך שכונות ירושלים הקיימות כמעט 80 אלף יחידות דיור פוטנציאליות שניתן לממש, וזה אחרי ניכוי של כ-40 אלף שמהוות פוטנציאל אך מוגדרות כקשות יותר למימוש. שם נמצא העתיד של ירושלים והפתרון לבעיותיה, לא על ההרים סביבה.

רכס לבן בהרי ירושלים (צילום: דב גרינבלט. החברה להגנת הטבע)

2

באמצע העשור הקודם כבר קודמה תכנית ענק לבנייה על הרכסים שממערב לעיר: קראו לה תכנית ספדי, והיא נעצרה ברגע האחרון אחרי מאבק אדיר של רבבות ישראלים, שחשבו שחורבן של הטבע בקנה מידה כזה יהיה בכייה לדורות.

מוסדות התכנון קיבלו אז את ההתנגדויות ודחו את התכנית. עכשיו מחזירים אותה בחתיכות, בשיטת הסלאמי, אבל הנימוקים שעמדו אז בבסיס הדחייה לא השתנו, רק הזמנים והאווירה השתנו.

3

יש לי המלצת קריאה בשבילכם: מוסף סוף השבוע של דה מארקר. כל כך למה? כי במוסף הזה מתפרסם מדי שישי מדור שבו מספרים תושב או תושבת משכונה כלשהי בארץ על החיים בשכונה, יתרונותיה וחסרונותיה. היתרונות שונים ומגוונים, בשלב החסרונות הטקסטים חוזרים על עצמם בדייקנות מבהילה:

מבחינה תחבורתית, מדווחים התושבים, היציאה והכניסה לשכונה היא קטסטרופה. מדובר בעשרות שכונות חדשות, פרווריות, שנבנו מחוץ למרכזי הערים, ושבגלל הביזור והריחוק הגאוגרפי כמעט בלתי אפשרי לתכנן עבורן תחבורה ציבורית ראויה. התוצאה: משקי בית שמתבססים על 2-3 מכוניות, הוצאה אדירה, זיהום אוויר, תאונות דרכים ושעות ארוכות בכל יום על ההגה.

למה שגורלם של מי שיאכלסו את יותר מ-5,000 יחידות הדיור (לפחות 25 אלף בני אדם) שייבנו על רכס לבן יהיה שונה? בעוד כמה שנים, כשהם יתראיינו לעיתון ויספרו על הזוועה התכנונית-תחבורתית, אתם תהיו האחראים.

פקק תנועה (צילום: פלאש 90)

4

זכרו: לבנייה על שטח טבעי רחב ידיים יש גם השפעות סמויות, שלא בהכרח ניתן לצפות. הרי ירושלים מלאים מעיינות מופלאים, שמקורם במים שמחלחלים וזורמים במעבה האדמה עד שמפכים בנקודה מסוימת. כשבונים על הרכסים, אי אפשר לדעת מה תהיה ההשפעה על החלחול, על הזרימה, על המעיינות.

למשל עין לבן הנהדר, שלפי הערכות מומחים, הזרימה אליו עלולה להיפגע עד כדי ייבוש המעיין. אכן, יש מומחים שסבורים אחרת – אך הניסיון מלמד כי הטבע הוא ממלכת הלא-צפוי, וכאן מדובר בהימור בסכום גבוה. דורות מטיילים נהנו ונהנים לטבול שם (ראו תמונות), מה תגידו אם כל הטוב הזה ייפסק? לא ידענו?

אנשים טובלים במעיין עין לבן בהרי ירושלים (צילום: דב גרינבלט החברה להגנת הטבע)

5

בהרי ירושלים ורכס לבן מצוי ריכוז אדיר של מורשת חקלאית קדומה, טרסות ומבנים חקלאיים שהולכים אחורה עד בית ראשון והתקופה הכנענית. מדובר בנכס של טבע והיסטוריה שעובר מדור לדור במשך אלפי שנים, אתם בטוחים שאתם אלה שרוצים לגדוע את השרשרת הזו?

ריכוז אדיר של מורשת חקלאית קדומה ברכס לבן (צילום: דב גרינבלט החברה להגנת הטבע)

6

כ-6,000 ישראלים הגישו התנגדויות לתכנית במוסדות התכנון, כ-15 אלף חתמו על העצומה שמבקשת לעצור אותה. נכון שבשיח הישראלי נהוג לזלזל בירוקים ולראות בהם מחבקי עצים עם פנטזיות, אבל בואו נסתכל רגע לאחור, על כמה מהמלכים ששוחרי הסביבה המושמצים מנעו או ניסו למנוע:

אם היו מתחשבים בסביבה, אולי אפשר היה לשחות היום בקישון ובירקון; אם היו מקשיבים לירוקים, אולי ים המלח היה נשאר ים ולא שלולית מצטמקת; אולי הייתה היום תחבורה ציבורית אמיתית בארץ, רשת רכבות ואוטובוסים, ולא פקק אחד גדול של מחלפים ומכוניות פרטיות; אם לא היו מקשיבים לירוקים (לפעמים מקשיבים!), עמק האלה היה הופך מהפרובאנס הישראלי לטקסס והיה מתפקד היום כבאר ענקית להפקת נפט מזהם מפצלי שמן. מישהו מצטער שזה לא קרה?
אז אולי כדאי הפעם להקשיב בזמן ולא להכות על חטא בדיעבד?

בריכות אידוי גדולות באגן הדרומי של ים המלח, 5 ביולי 2019 (צילום: יוסי זמיר/פלאש90)

7

כבר שנים שהצבי הארץ הישראלי – חיה מופלאה ומלבבת – בסכנת הכחדה. רכס לבן הוא חלק מהטריטוריה שנשארה לו. עוד הר ועוד רכס הופכים לשכונות, ולצבי באמת לא יישאר איפה לחיות. או אז הסטטוס שלו ישתנה מ"בסכנת הכחדה" ל"נכחד ונעלם לתמיד מהנוף שלנו". אתם באמת רוצים לקחת קרדיט על זה?

צבי ארץ ישראלי (צילום: y Maor Kinsbursky/Flash90)

8

אם לירוקים אתם לא רוצים להקשיב, אולי כדאי להקשיב לאחד, דוד בן-גוריון. זה מה שהוא אמר בנאום בכנסת ב-1962:

"עץ בן 70 שנכרת – לא יוכל לבוא במקומו שום מבנה מועיל חדש. אין תמורה לעץ עתיק. המשמיד עץ כזה עוקר שורשי אדם.
אין שום בניין או חשמל חשוב יותר מעץ איקליפטוס עבות, שקמה ישנה, חורש אלונים. הם שורשי האדם.
בניין תוכל להקים כאן או שם – ולעץ בן 100 – אין תמורה.
אין זו רק ונדליות אלא ערעור העתיד.
ובאיזו קלות עוקרים אצלנו. תמיד נמצא שעצים מפריעים למישהו או למשהו, לקו הישר של המדרכה או לחוטי החשמל או לאיזו כיכר קטנה שמישהו יזם בדמיונו קצר הכנפיים."

ברכס לבן יש המון עצים, בעלי חיים ומגוון אקולוגי עשיר, שלא לדבר על שלל מסלולי טיול נפלאים בטבע. מה בן גוריון היה אומר על התכנית למחוק את כל זה?

דוד בן-גוריון (צילום: פריץ כהן, לע"מ)