בשנים האחרונות, וביתר שאת בחודשים האחרונים, נראה ששכחנו מהי דמוקרטיה ועל מה היא מושתתת. יותר מדי שנות נתניהו בשלטון השכיחו מאיתנו דברים רבים, בהם מהי דמוקרטיה. ברשומה זו אזכיר כמה עקרונות יסוד בסיסיים המגדירים דמוקרטיה בכלל ואת הדמוקרטיה הליברלית הישראלית בפרט.

דמוקרטיה היא שלטון העם

העם בוחר את נציגיו בבחירות דמוקרטיות, חופשיות ונקיות. בישראל האזרחים לא בוחרים את נציגיהם פשוטו כמשמעו, אלא בוחרים מפלגה כדי שתשרת את מה שהם מאמינים בו.

בדמוקרטיה הרוב קובע

הרוב קובע אין פירושו עריצות הרוב, אלא שההכרעה נקבעת על פי בחירתם של רוב הבוחרים. הכרעת הרוב מחויבת אפוא להתחשב גם בזכויות המיעוט או המיעוטים ולא לרמוס אותן ואותם. שוויון הזכויות ניתן לכול, לכל האזרחים באשר הם ללא הבדל דת, גזע, מין או נטייה מינית.

'הרוב קובע' זו לא עריצות הרוב. הכרעת הרוב מחויבת להתחשב גם בזכויות המיעוט ולא לרמוס אותן ואותם. שוויון הזכויות ניתן לכול, לכל האזרחים באשר הם ללא הבדל דת, גזע, מין או נטייה מינית

בדמוקרטיה חוק אחד לכול

החוקים בדמוקרטיה תקפים לכל האוכלוסייה ולכל האזרחים. אין חוק אחד לממשלה ולעומד בראשה וחוק אחר לאזרחים, ואין חוק אחד לאזרחים מסוימים וחוק אחר לאזרחים אחרים. בישראל של ימינו נוצר מצב שיש חוק אחד לנתניהו וממשלתו וחוק אחר לכלל האזרחים. מצב זה מוביל לאנרכייה, כי מה שמותר לנתניהו וממשלתו ראוי שיהיה מותר לכלל האזרחים – ולהפך. ובמילים אחרות, כשמחוקקים חוק אחד לנתניהו וממשלתו וחוק אחר לאזרחים, זה אומר שאין חוק בכלל. ובקיצור, אנרכייה.

בדמוקרטיה הנבחרים משרתים את העם

בדמוקרטיה משרתי הציבור כשמם כן הם: משרתים את הציבור. אלא שבימינו התהפכו היוצרות, והציבור משרת את משרתי הציבור, או לפחות את רובם. כך יוצא שהציבור משרת את ראש הממשלה ואת הממשלה, ומממן את כל הגחמות של ראש הממשלה והממשלה המנופחת, המושחתת, הביורוקרטית והמיותרת הזאת. באחרונה יוצא שכל יום למשך כל היום כולנו עסוקים בנתניהו ובגחמותיו הפליליות והחולניות.

בדמוקרטיה הישראלית הכנסת היא הנבחרת, לא הממשלה

העם בוחר את נציגיו בכנסת, לא בממשלה, ולכן מעמדה של הכנסת כרשות המחוקקת חשוב ומהותי, הכנסת מייצגת את ציבור הבוחרים ופגיעה בה היא פגיעה בדמוקרטיה וברצון הבוחר.

לעניין זה אוסיף, שדיוני הכנסת ופעילות הכנסת בכלל אמורים להתבצע בשעות נורמליות ורגילות, כמו כל פעילות של כל גוף אחר. אלא שמאז שנתניהו מכהן כראש הממשלה עברו רוב הדיונים וההצבעות על חוקים לשעות הקטנות של הלילה. ממשלה שקובעת גורלות ומחוקקת חוקים בארבע לפנות בוקר בהיחבא ובסתר היא ממשלה פושעת ועבריינית, ודאי שלא דמוקרטית.

דמוקרטיה היא מערכת של איזונים ובלמים

כל דמוקרטיה קובעת לעצמה את מערכת האיזונים והבלמים שלה, מערכת שנועדה למנוע עריצות ושלטון יחיד. בישראל מערכת האיזונים והבלמים נחלקת בין שלוש רשויות: הרשות המחוקקת – הכנסת, הרשות המבצעת – הממשלה, הרשות השופטת – בית המשפט בכלל ובית המשפט העליון בפרט.

לרשות השופטת שייכים גופים נוספים שנועדו לאזן ולבלום, והם היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה ומבקר המדינה. בימינו מעמדן של שתי הרשויות, המחוקקת והשופטת, נחלש עד כדי ביטול קיומן. ולראיה: הרשות המחוקקת התבטלה מפני הרשות המבצעת ומשמשת לה חותמת גומי ותו לא. בכך ביצע נתניהו הפיכה שלטונית וישראל עלולה להפוך למדינה דיקטטורית של שליט יחיד. יש שיאמרו שההפיכה השלטונית כבר בוצעה הלכה למעשה.

בימינו מעמדן של שתי הרשויות, המחוקקת והשופטת, נחלש עד כדי ביטול קיומן. ולראיה: הרשות המחוקקת התבטלה מפני הרשות המבצעת ומשמשת לה חותמת גומי ותו לא

לעניין זה אוסיף עוד, שמערכת האיזונים והבלמים נועדה בין השאר למנוע ניגודי עניינים למיניהם, ואם נמצאו כאלה – לטפל בהם באופן מיידי. בימינו הנאשם נתניהו שקוע עמוק כל כולו בים אדיר של ניגודי עניינים הזועקים לשמיים, ובשל כוחו הפוליטי העצום וההפיכה השלטונית שביצע, אין בכוח המערכת למנוע אותם או לטפל בהם. בין השאר מפני שהוא, נאשם בפלילים העומד למשפט, אחראי למינוייָם של שומרי הסף של הדמוקרטיה. ואל תטעו, הסכם ניגוד העניינים שהיועץ המשפטי לממשלה ניסח בעבור הנאשם נתניהו בהוראת בית המשפט העליון לא שווה את הנייר שהוא הודפס עליו משתי סיבות עיקריות:

ההסכם הגיע מאוחר מדי, נתניהו הוא ראש הממשלה בפועל וכבר מינה שר ביטחון פנים שיעשה כרצונו, וכן לפי ההסכם הקואליציוני, כפי שפורסם בתקשורת, עומדת לו זכות הווטו במינוי בכירים דוגמת פרקליט מדינה ויועץ משפטי לממשלה. כך שאין מי שיפקח על הנאשם נתניהו, האיש החזק במדינה.

בדמוקרטיה מחליפים ממשלה ולא מפילים אותה

המונח המדויק בדמוקרטיה הוא החלפת שלטון, החלפת ממשלה, החלפת ראש ממשלה. רק בדיקטטורות מפילים את המשטר ואת העומד בראשו, ואם בישראל מדברים על הפלת נתניהו, סימן שנתניהו דיקטטור שאם לא כן לא היה מתעורר הצורך להפיל אותו מהשלטון, ואם הוא דיקטטור – חובה להפיל אותו.

לעניין זה אציין שלא בריא לה לדמוקרטיה שאותו אדם עומד בראשה זמן רב מדי. לכן גם אם אותה מפלגה נבחרת שוב ושוב בבחירות דמוקרטיות, היא מחויבת להחליף מדי פעם בפעם את העומד בראשה ולרענן בכלל את שורותיה. כל אדם המשמש באותו תפקיד זמן רב מדי באופן טבעי יתרגל ויישחק ועבודתו תיפגע, על אחת כמה וכמה ראש ממשלה. וכבר אמר בעבר דברים ברוח זו ראש הממשלה מנחם בגין ז"ל.

המונח המדויק בדמוקרטיה הוא החלפת שלטון, החלפת ממשלה, החלפת ראש ממשלה. רק בדיקטטורות מפילים את המשטר ואת העומד בראשו, ואם בישראל מדברים על הפלת נתניהו, סימן שנתניהו דיקטטור

בדמוקרטיה מי שנכשל מפוטר או מתפטר

תפקיד ציבורי אינו נצחי ואינו רשום בטאבו על שם אף אחד. נבחרי הציבור הם משרתי ציבור זמניים שנבחרו כדי לשרת את הציבור לתקופה מסוימת ולפרוש במועד מסוים. נבחר ציבור שכשל, שסרח וטעה טעות קריטית נושא באחריות לכישלונו, מפוטר או מתפטר. בישראל של ימינו איש אינו נושא באחריות, איש לא מעלה בדעתו להתפטר על כישלון או טעות קריטית. להפך, הם נאחזים בכיסא, ממציאים לעצמם תיקים בעלי שמות מפוצצים שלא אומרים דבר והם נטולי תוכן מהותי וממשי, מתרצים תירוצים ואמתלות אין־ספור, וחיים בהרגשה כוזבת שתפקידם נצחי ומובטח עד המוות. הם גם לא חושבים לפרוש מהתמודדות כי לשיטתם, כל עוד בוחרים בהם הם ימשיכו לכהן (ראשי רשויות מקומיות בעיקר).

תקשורת חופשית ועצמאית

לתקשורת במדינה דמוקרטית תפקיד חשוב מאין כמוהו באותה מערכת איזונים ובלמים. התקשורת נועדה לבקר את השלטון, למצוא כשלים, בעיות, תקלות – ולנסות ככל יכולתה להתריע על הצורך לפתור אותם. לשם כך היא חייבת להיות חופשית ועצמאית, נקייה מלחצים פוליטיים כאלה ואחרים שעלולים לפגום בעצמאותה ובתפקודה. התקשורת בישראל עברה הפיכה רבתי על ידי ראש הממשלה הנאשם נתניהו, ונכון להיום הוא שולט ברובה המכריע באמצעות אנשיו, עושי דברו ונאמניו.

זכות ההפגנה והמחאה היא זכות יסוד בדמוקרטיה

הפגנה או מחאה מעצם טבען הן פוליטיות, מחאה לא פוליטית איננה מחאה ואינה יעילה ולכן מיותרת. כל מחאה יוצאת נגד עוולה שלטונית כלשהי, אם בשלטון הארצי (הממשלה) אם בשלטון המקומי (הרשויות המקומיות). ומחאה שיוצאת נגד עוולה שלטונית היא בהכרח מחאה פוליטית מפני שהשלטון הוא עניין פוליטי. כאן יש להבחין בין פוליטי למפלגתי: כל מחאה היא פוליטית, לא בהכרח מפלגתית. לכן מפגינים ומוחים שנחפזים להצהיר שהפגנתם אינה פוליטית למעשה יורים לעצמם ברגל עוד לפני שהחלו במחאתם, שהרי אם אין בכוונתכם למחות על עוולה שלטונית פוליטית ולשנות את המצב לטובה, לשם מה אתם מפגינים ומוחים? מה הטעם למחות?

נראה לי שזו אחת הסיבות לכישלונה של מחאת 2011, שמהרגע שמארגניה הזדרזו להצהיר שאינה פוליטית, הם חרצו את גורלה לכליה ומוססו אותה במו ידיהם.

דבר חשוב נוסף בעניין הפגנות הוא מהותן: הפגנה או מחאה מעצם הגדרתן ומהותן, יש בהן יסוד אלים, לאו דווקא אלים פיזית. כשאדם מוחה הוא למעשה אומר: עד כאן! לא יכול לסבול יותר, חייב שינוי! שהרי אם הכול מצוין, ורוד ופרחוני, לשם מה למחות? וברור מאליו שככל שהאדם מיואש יותר מהמצב כך אין לו מה להפסיד והמחאה שלו תהיה חזקה ועוצמתית יותר, שלא לומר אלימה יותר.

הפגנה או מחאה מעצם הגדרתן ומהותן, יש בהן יסוד אלים, לאו דווקא אלים פיזית. כשאדם מוחה הוא למעשה אומר: עד כאן! לא יכול לסבול יותר, חייב שינוי! שהרי אם הכול מצוין, ורוד ופרחוני, לשם מה למחות?

בהקשר זה אזכיר את משה סילמן ז"ל שהצית את עצמו באמצע הרחוב בתל־אביב מרוב ייאוש. הוא היה הראשון בסדרת הצתות כאלה שאנשים שאין להם כבר מה להפסיד הציתו את עצמם למוות.

בישראל של ימינו יש מי שמעוניין לצמצם את זכות ההפגנה עד כדי ביטולה.

זכות השביתה והעיצומים היא זכות יסוד בדמוקרטיה

כמו ההפגנה והמחאה, גם זכות השביתה היא זכות יסוד בדמוקרטיה, גם לגופים המוגדרים חיוניים.

יאיר בן־חור הוא עורך ספרות, עורך לשון, נקדן, עורך שירה ומשורר. פרסם עד כה חמישה ספרי שירה פרי עטו וספר מאמרים פילוסופיים, וערך וניקד מאות ספרים אחרים.