המראה הנשקף מראש מצוק הכורכר שבחוף הצפוני של אשקלון מהמם: ים בתכלת-טורקיז פרוש מלוא העין, למרגלות המצוק גלים מקציפים בעדינות ומלחכים את החול. הגלויה הפסטורלית הזו, קיץ ישראלי במיטבו, מכסה על התנהלות שהיא לא פחות מתאטרון אבסורד. או בניסוחו של גורם בתחום הסביבה שמעדיף להיות קצת פחות עדין, "מצעד האיוולת".

ואלה הפרטים של שרשרת האבסורד המלאה:

רצועת החוף היפה של אשקלון היא אחד המוקדים הרגישים ביותר של נסיגת מצוק הכורכר, בעיה קשה שמאיימת על חלקים ניכרים מקו החוף בישראל. המצוק באשקלון נסוג ב-20 השנה האחרונות בכ-20 מטרים; בהתחשב בעובדה שעל גג המצוק שוכנים בתי מלון, טיילת ואזורים עירוניים מאוכלסים – הסכנה ברורה.

אחד הגורמים שמזרזים את הצרת רצועת החוף והפגיעה במצוק היא עצירת החול על ידי מתקני תשתיות מלאכותיים. החול הרך שמזין את חופי ישראל מגיע מכיוון תעלת סואץ וסיני, אלא שבמהלך השנים הוא נתקל ביותר ויותר מכשולים – למשל מרינות שעוצרות את התנועה שלו צפונה.

רצועת החוף של אשקלון מושפעת מאוד, ולא לטובה, מהמרינה העירונית, ורצועת החוף שמצפון להרצליה סופגת נזק קשה מהמרינה היוקרתית בעיר.

החוף הצפוני של אשקלון (צילום: אביב לביא)

כדי להתגבר על המחסור בחול ולפצות על הנזק שגורמים מתקני התשתיות, בשנים האחרונות מפעילים אניות שאוספות את החול במקומות שבהם הוא נעצר, מסיעות אותו אל המקטעים הרגישים ומתיזות אותו לעבר החוף.

בחוף הצפוני של אשקלון נמצא פתרון תקדימי והחול שמציל את החוף מגיע ממקור אחר – מתוך היבשה: בחברה הממשלתית להגנות מצוקי חוף הים התיכון, שכפופה למשרד להגנת הסביבה, מצאו שבמישור רותם שבנגב יש כמויות גדולות של חול שמתאים מאוד להחליף את החול המקורי שהיה בחוף.

אולי זה קשור לעובדה שפעם, אי אז בהיסטוריה, גם במישור רותם הייתה ימה.

כדי להתגבר על המחסור בחול ולפצות על הנזק שגורמים מתקני התשתיות, בשנים האחרונות מפעילים אניות שאוספות את החול במקומות שבהם הוא נעצר, מסיעות אותו אל המקטעים הרגישים ומתיזות אותו לעבר החוף

אחרי שהחול היבשתי עבר את כל הבדיקות הטכניות וקיבל את האישורים של המשרד להגנת הסביבה, התחילו להביא אותו במשאיות לחוף אשקלון.

בדרך הזו הובאו מהנגב לא פחות מ-400 אלף טון חול, שסייעו להרחיב את החוף בכ-60 מטרים על פני רצועה של כקילומטר.

החול היבשתי שונה מהחול הימי: הגרגר גדול פי 2.5 וכבד יותר. כשממלאים את כף היד בחול המגע נעים ורך. החול יציב ומוצק, נוח לדריכה, ובגלל הממדים ויכולת ההתגבשות שלו מאמינים כי יעניק לחוף ולמצוק את היציבות הנכספת.

החוף הדרומי של אשקלון, ארכיון, 2019 (צילום: Edi Israel/Flash90)

עד כאן אפשר לראות בזה סיפור יפה על יוזמה מקורית ופתרון יצירתי לבעיה סביבתית ובטיחותית. ועכשיו לחלק של האבסורד:

בעוד בחברה להגנות מצוקי החוף ממציאים את הגרגר בניסיון לחפות על הידלדלות החול, במנהל התכנון מקדמים הקמת שורה של מרינות על קו החוף שתחמיר פי כמה את בעיית המחסור בחול.

בעוד בחברה להגנות מצוקי החוף ממציאים את הגרגר בניסיון לחפות על הידלדלות החול, במנהל התכנון מקדמים הקמת שורה של מרינות על קו החוף שתחמיר פי כמה את בעיית המחסור בחול

תכנית המתאר הארצית שפורסמה השנה כוללת הקמת לא פחות מ-5 מעגנות (מרינות) חדשות בשנים הקרובות והרחבת הקיימות (ביניהן זו של אשקלון).

במנהל התכנון החליטו משום מה שהדבר שהכי חסר בחוף הישראלי זה עוד מרינות לטובת בעלי יכטות וספינות, וזה בזמן שהציבור הרחב מצטופף בחופי רחצה מעטים ולא מספקים.

החוף הדרומי של אשקלון בעידן הקורונה, מרץ 2020 (צילום: פלאש 90)

במקום להגדיל משמעותית את שטח החופים המוכרזים והראויים לרחצה לטובת כלל הציבור, מתכוונים להוסיף עוד מתקני תשתית שפוגעים בסביבה לטובת פלח אוכלוסייה מאוד מסוים. במשרד להגנת הסביבה ובארגוני הסביבה, בראשם החברה להגנת הטבע, מתנגדים לתכנית הזו בתוקף.

אז זהו מעגל הקסמים: בונים מרינות; רצועת החוף נעלמת; המצוק בסכנת קריסה; מביאים כמויות עצומות של חול מהקצה השני של המדינה כדי להציל את החוף והמצוק; ואז בונים עוד מרינות, וחוזר חלילה.

אז נכון שכשיש כל כך מעט חופי רחצה לרשותו של כל ישראלי עומדים רק כמה גרגירי חול, אבל אפשר להתנחם בזה שבעתיד הם יהיו קצת יותר גדולים וכבדים. סעו לאשקלון ותיווכחו.

חול מהנגב בחוף אשקלון. כבד וגדול יותר מחול ים, ונעים למגע (צילום: אביב לביא)