עד גיל 60, אן רונלדסון לא העלתה בדעתה את האפשרות לעשות קעקוע. אבל רואת החשבון ממילטון קינס שבאנגליה, שינתה את דעתה אחרי שביקרה לראשונה בירושלים: יחד עם בעלה ג'ון ועם חברתה אן פיליפס, הגיעה רונלדסון ל"מכון הקעקועים של ראזוק" בעיר העתיקה, ואזרה אומץ לבקש מוואסים ראזוק לקעקע צלב ירושלמי קטן בחלק הפנימי של פרק כף ידה.
"זה לא סתם קעקוע. זה היום האחרון שלנו כאן, ועבורי זו חותמת שמסכמת את החוויה הזאת", היא אומרת בתוך מכון הקעקועים הקטן ברובע הנוצרי.
בשבועות שסובבים את חג הפסחא, מכון הקעקועים הזה עמוס עד לרמה שממש קשה לזוז בתוכו, כאשר תיירים נוצרים מכל העולם רוצים לחזור הביתה עם קעקוע שינציח את ביקורם בארץ הקודש.
ב"ראזוק" טוענים כי מדובר במכון הקעקועים המסורתי לצליינים העתיק בעולם. לפי האגדה המשפחתית, כבר לפני כ-700 שנה התפרנסו הראזוקים מקעקועים על גופם של בני קהילתם במצרים – הנוצרים הקופטים.
המשפחה המשיכה לעסוק בתחום הקעקועים גם לאחר שעברה לירושלים לפני כ-500 שנה, ובהמשך הציעו את האמנות שלהם לבני כל הזרמים בנצרות.
הלקוחות ממתינים בסבלנות בתור שיכול להשתרך לעתים גם אל מחוץ החנות. כדי להעביר את הזמן, המתקעקעים לעתיד מעיינים בקלסר עמוס עיצובים אפשריים, רבים מהם קופטיים, שמוטבעים על חותמות עץ עתיקות. חלק מאותן חותמות שעשויות מעץ הובאו על ידי משפחת ראזוק ממצרים.
הלקוחות החדשים מצטרפים למספר עצום של צליינים שקועקעו בירושלים מאז המאה ה-16. כמעט כל הלקוחות מבקשים קעקועים בסגנון דתי כמו צלב ירושלים, סמל של עיר הקודש וארץ הקודש, שמקורו במסדר הפרנציסקני במאה ה-15.
"מי שמטביע את הקעקוע חשוב יותר מהקעקוע עצמו"
ואסים (44) הוא החוליה האחרונה בשרשרת הרציפה של אמני הקעקועים במשפחה. ואסים עסק קודם בכלל במקצוע אחר, אבל אחרי שקרא ראיון בו אביו הביע צער על כך שלא יהיה המשך לשושלת אחרי מותו , הוא שינה את דעתו.
"הרגשתי את החשיבות של המסורת הקדושה הזאת", אומר ואסים, שפתח את המכון במיקומו הנוכחי ב-2016. "אנשים באים אלינו כדי לקחת חלק בהיסטוריה. במובנים מסוימים, מי שמטביע את הקעקוע חשוב יותר מהקעקוע עצמו".
העדויות למורשת המשפחתית נמצאות בכל מקום בחנות. על קירות האבן של המבנה בן 350 שנה, תלוי אוסף צילומים בשחור-לבן של בעלי העסק בארבעת הדורות האחרונים עם מכשיר הקעקוע בו השתמשו, לצד כתבות מכל העולם.
הקעקועים בראזוק פשוטים ובדרך כלל לוקח בין 15 ל-20 דקות להשלים אותם. המחיר נע בין 50 ל-100 דולר. עולים לרגל שלא לחוצים בזמן ומעדיפים קעקועים מורכבים ביותר, פונים בדרך כלל לסם דאלו, שחנותו נמצאת ליד השער החדש לעיר העתיקה. דאלו (26), החל לעסוק בקעקועים לפני כ-8 שנים ברובע הנוצרי.
"באותה תקופה החנות שלי הייתה היחידה שעסק אך ורק בקעקועים", מספר דאלו. "למשפחת ראזוק הייתה חנות מזכרות שחלק ממנה הוקדש גם לקעקועים. ואסים פתח את החנות שלו רק לפני שנתיים".
בדומה לואסים, דאלו מקעקע צלבים קטנים ועיצובים דתיים אחרים לעולים לרגל, אך בשונה ממנו, רוב הקעקועים שהוא עושה הם עיצובים מורכבים שדורשים זמן עבודה רב. בעבר אף צייר קעקוע ענק של פניו של ישו לבקשת אחד הלקוחות.
"אני פחות מתעסק עם תיירים, כי אני מרגיש שלא אכפת להם מהצד האמנותי", אומר דאלו. "אכפת להם מהמחיר הזול ומסיפור המורשת של משפחת ראזוק".
הכל קשור למיתוג
ההיסטוריה של הקעקועים מתחילה אלפי שנים לפני שהמנהג הפך לנפוץ בקרב הצליינים החל מהמאה ה-16. לאחרונה ארכאולוגים גילו את הקעקועים העתיקים בעולם על שתי מומיות מצריות, שחיו ככל הנראה בין 3,351 ל-3017 לפני הספירה.
שגריר ישראל לשעבר בוותיקן, מרדכי לוי, חוקר כבר כמה עשורים את תולדות הקעקועים. הוא כתב על ביטויי הקעקועים בתרבויות מוקדמות במזרח התיכון, שלעתים נועדו לסמן שייכות לקבוצה דתית מסוימת. במאמר שכתב ל"קתדרה" של מכון בן צבי בשנת 2,000, הוא טען שהנצרות קיבלה את הקעקועים דווקא מסיבות מעשיות, כדי לקבל לחיקה פגאנים שכבר היו מקועקעים.
לפי ראזוק, משפחתו החלה לקעקע נוצרים במצרים כשירות לכנסייה הקופטית. הקעקועים סימנו את המאמינים שהשתייכו לכנסייה באמצעות צלב קטן בחלק הפנימי של פרק כף היד – מסורת שנמשכת עד היום.
"זה היה, ועדיין, סימן שמאפשר כניסה לכנסייה", הוא מספר. "גם השליטים המוסלמים רצו שהנוצרים יהיו מקועקעים כדי להבחין ביניהם לבין המוסלמים".
מי שבוחר להתקעקע כיום לא חושף את עצמו לסיכונים הבריאותיים ולכאב שהיו מנת חלקם של צליינים במאות קודמות. לפי המקורות שלוי מצטט, עולי רגל מערביים שקועקעו בבית לחם, או קופטים וארמנים שקועקעו בירושלים, סבלו לעתים תכופות מזיהומים ומחלות.
תיאור של טכניקת הקעקוע בה השתמשו, מגיע מעדות של הכומר הנרי מונדרל, איש דת מסוריה, שביקר בירושלים יום לפני חג הפסח בשנת 1697:
"ואז באמצעות שני מחטים חטים במיוחד, שקשורים זה לזה ותוך טבילתם כמו עט בדיו שנאמר לי שנוצרה מאבק שריפה ושתן שוורים – נעשו דקירות קטנות לאורך קווי המתאר של הציור ואז אלה נשטפו ביין, לסיום העבודה.."
ואסים ראזוק משתמש באמצעים החדישים והסטריליים ביותר ובמכונת קעקועים מודרנית. לעומתו, אבות אבותיו השתמשו בכלים – שחלקם מוצגים בחנות – שלא היו עומדים בדרישות המחמירות של היום. בלשון המעטה.
באחד הצילומים רואים את אבי-סבו של ראזוק רוכן לעבר אישה צעירה כשהוא מקעקע על זרועה את חזית כנסיית הקבר. המכשיר בו הוא משתמש דומה מאד לזה שבתיאור של מונדרל.
יעקוב , סבו של ואסים, עסק בקעקועים בתקופת הפסחא ועבד כנגר כדי לקיים את משפחתו ברוב ימי השנה. מייחסים לו את השימוש הראשון במכשירי קעקוע חשמליים בעסק המשפחתי. "הוא הכין את הראשון מפעמון של דלת והטעין אותו ממצבר של מכונית, מספר ראזוק. אז, כשהחיילים הבריטים סיפרו לו על המכשירים החשמליים באנגליה, הוא ביקש מהם שיביאו לו אחד".
בני המשפחה המשיכו לקעקע צליינים בעיר העתיקה תחת השלטון הירדני כאשר אנטון, בנו של יעקב ואביו של ואסים, לקח אחריות על עסקי הקעקועים.
כיום, בגיל 78, מגיע אנטון למכון הקעקועים של ראזוק כמה פעמים בשבוע כדי לראות שהכל כשורה. כשהוא יושב בתוך החנות, או בחוץ ליד שולחן קטן, הוא אוהב לדבר עם הלקוחות. "העברתי את העסק לואסים לפני כ-10 שנים. העיניים והידיים שלי כבר לא מספיק טובות", הוא מספר.
בזמן שאנטון ישב בחוץ, בנו סיים להטביע מספר קעקועים על גופו של פוצים אייצגב (65). איצגב, בעלים של חברת משאיות, הוא אחד מחברי הוועד המנהל של הכנסייה האריתראית האורתודוקסית שבטורנטו.
שנה קודם לכן, הוא גם קועקע על ידי ואסים. "פעם לא האמנתי בישו, אבל ב-20 השנים האחרונות אני נוצרי מסור, שרוצה להראות לכולם שהכל נמצא בתנ"ך", הוא אומר. "חשוב לי לעשות קעקועים היכן שישו נולד, נצלב ופטר אותי מחטאיי".
מעצור הזמן
העיצוב שבחר אייצגב היה אחד מבין כ-60 חותמות העץ שעברו מיד ליד במהלך הדורות במשפחתה. העיצובים, כולם בקווים הפשוטים של האמנות הקופטית, מציגים מוטיבים נוצריים. ראזוק מטביע את חותמת העץ בדיו, משתמש בה כדי להטביע את הציור על עורו של הלקוח ואז עובר על הקווים עם המכונה עצמה.
"הרבה אנשים מבקשים את חותמות העץ. היא נוגעת בהם אחרי שכבר נגעה בעורם של אלפי אנשים בעבר. יש בזה עוצמה", מספר ראזוק בגאווה.
חוקר האמנות המוסלמית, ג'ון קארסוול, נתקל לראשונה באוסף החותמות של משפחת ראזוק כשביקר בירושלים ב-1956. לאחר אישור המשפחה, הוא העתיק את העיצובים של 184 החותמות ששרדו עד לעת ההיא. הספר שכתב על החותמות, "עיצובי קעקועים קופטים", עדיין משמש חוקרים ואספנים.
ראזוק מחזיק עותק של המהדורה ה-2 של הספר בחלון ראווה ומשתמש בו כדי לשחזר עיצובים של חותמות שאבדו.
בזמן שראזוק מסיים לחטא ולחבוש את הקעקוע החדש של אייצגב, קבוצת סטודנטים מאוניברסיטת דה פול בשיקגו ממלאים את החנות. הם הגיעו לארץ לשבוע לימודים במסגרת הקורס "ירושלים: לידתה של עיר קדושה". עבור חלקם, יהיה זה הקעקוע הראשון ועבור אחרים – השני או השלישי.
דנאקה קטוביץ', 18, בחרה בציור של הרים. היא אמרה שההשראה באה מההרים שהיא ראתה בגדה המערבית בשעת שקיעה, כמו גם אהבת אמה להרים. העיצוב קשור בדרך כלל לפרק י"ז, פסוק כ', מתוך הבשורה על פי מתי:
"בגלל מעוט אמונתכם. אמן אומר אני לכם, אם יש לכם אמונה כגרגיר החרדל ותאמרו להר הזה 'זוז מפה לשם' – הוא יזוז, ושום דבר לא יבצר מכם".
בת כיתתה, ריאן הולנד, בחרה מלאך, מעיצוב קופטי עתיק, לקרסול.
צ'אטוואניה וולטרס ביקשה מראזוק לקעקע את שמו של ישו באותיות ערביות בחלק הפנימי של פרק כף ידה.
יש כמה פרשנויות ביחס לצלב הגדול המוקף ב-4 צלבים קטנים. יש המאמינים שהוא מייצג את ירושלים כמרכז ממנו יוצאות החדשות הטובות לפינות תבל. אחרים טוענים שהוא מייצג את ישו וארבעת השליחים. מסורת נוספת טוענת שהצלבים מייצגים את חמש הפציעות הקדושות שישו חווה בעת שנצלב.
כמה לקוחות ביקשו קעקוע צנוע של צלב ירושלים בצד הפנימי של פרק כף היד. אחרים ביקשו אותו בקרסול, בחלק העליון של הזרוע או בגב. ג'ון, בעלה של אן רונלדסון – כומר בעיר מגוריו בבריטניה – ביקש שיקועקע מעל ליבו.
עולי הרגל בני ימינו לא לבד. דמויות היסטוריות כמו הנסיך מוויילס (המלך אדווארד השביעי), הדוכס מיורק (המלך ג'ורג' החמישי) והקיסר פרידריך השלישי – כולם עשו קעקוע של צלב ירושלים כשביקרו בירושלים במאה ה-19.
לראזוק עוד לא יצא לקעקע בני משפחות מלוכה, אבל הוא קעקע מנהיגים דתיים רבים, כולל כומר שאמר שיש לו שבעה קעקועים דתיים מתחת לגלימה.
הכומרה קרי באלנגר סמית, אמריקאית מהקהילה דוברת האנגלית בכנסיית הגואל בעיר העתיקה עשתה שלושה קעקועים אצל ראזוק בשנתיים האחרונות.
סמית (45) מפשילה את שרוולי גלימתה ומתגאה בצלב ירושלים על זרוע אחת, וקעקע של ג'ורג' הקדוש (הפטרון של ארץ ישראל), בזרוע השנייה. מתחת לצלב ירושלים ישנו קעקוע נוסף, כתובת בלטינית.
היא מבהירה: "זה לא דתי. זה מ'סיפורה של שפחה' והפירוש הוא 'אל תתן לממזרים לטחון אותך'. היה לי יום ממש רע, אז קפצתי לוואסים בצהריים ואמרתי לי לקעקע את זה".
אם עולי רגל רגילים מגיעים לראזוק, לא מפתיע שגם הכמרים והנזירים מגיעים. ראזוק קעקע כמרים מכל הזרמים, כולל בישופים וארכיבישופים. ובכל זאת, יש מנהיגי דתי אחד שעוד לא הגיע לחנות שלו.
"יום אחד, אולי אני גם אקעקע את האפיפיור", הוא אומר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו