אחרי שבועיים של סגר נראה שאין מדיניות ברורה. אמנם מחדלי הממשלה הובילו למצב בו, לאור העלייה התלולה בכל הפרמטרים (מספר חולים, שיעור החיוביים, מספר חולים קשים ומספר המתים), לא נותרה ברירה אלא להטיל סגר.

אבל, גם בתוך הסגר בולט לעין שאין הגיון סדור מאחורי ההחלטות, בהן שיקולים פוליטיים גוברים על שיקולים בריאותיים וכלכליים. וכאשר אמון הציבור נשחק ונכונותו לשתף פעולה פוחתת, קשה עוד יותר לנהל מדיניות עקבית וסדורה.

את ההדרדרות הזאת יש מי שמייחסים, ובמידה רבה של צדק, למעמד האישי-משפטי של בנימין נתניהו והמאבקים הפוליטיים הנגזרים מכך. אולם, מבלי להפחית מחשיבותם של אלה, אנחנו חוזים במשבר עמוק יותר ומשמעותי יותר של האידיאולוגיה ותפיסת המדיניות אותה קידם וייצג נתניהו. אותה תפיסה ניאו-שמרנית, שחיברה בהצלחה (לשיטתו, לשיטתם) בין ניאו-ליברליזם, לאומנות, ומדיניות חוץ ניצית הניצבת מול מציאות שאין לה מענה.

אנחנו חוזים במשבר עמוק ומשמעותי של האידיאולוגיה ותפיסת המדיניות, שקידם וייצג נתניהו. אותה תפיסה ניאו-שמרנית, שחיברה בהצלחה (לשיטתו, לשיטתם) בין ניאו-ליברליזם, לאומנות, ומדיניות חוץ ניצית

בשנות התשעים הפך נתניהו למייצגה המובהק של הניאו-שמרנות. היה זה ייבוא לישראל של אידאולוגיה וחשיבה אמריקאית, שביקשה לשנות סדרי עולם, בארצות הברית ומחוצה לה. הרעיון שצמח בשנות השישים, כהתנגדות לקומוניזם ותרבות הנגד (counter-culture), התעצם בשנות השמונים ונראה היה כגווע בשנות התשעים, אבל זכה לתחייה מחודשת לקראת סופן, ובעיקר אחרי ה-11 בספטמבר. הניאו-שמרנים בארצות הברית ביקשו לצמצם ככל הניתן את שירותי הרווחה (כדי לא להפריע לכלכלת השוק), לשחרר את ההון ממסים, מרגולציה ומכל מחויבות חברתית, ולקדם מדיניות חוץ ניצית המבוססת על לאומנות אגרסיבית.

בין הליברליזם, שבבסיסו הפרט הפועל למען עצמו (ובעזרת היד הנעלמה גם למען הטוב הכללי), ללאומנות שבבסיסה נאמנות לזהות קבוצתית ולמדינה, מתקיים מתח תמידי. בימים כתיקונם, יכולה הלאומיות לשמש כדבק המלכד בין אזרחים אינדיבידואלים המצויים בתחרות ואי שוויון, ובהתאמה, הצלחתה של המדיניות הניאו-ליברלית מתוארת כחיזוקה של המדינה ושל הלאום.

המדינה מצידה, בניגוד למעשיות ה"שוק החופשי" מתערבת תדיר כדי להבטיח את קיומו ולמנוע משברים. אולם, כאשר מתחולל משבר, צפות ועולות הסתירות שבין הליברליזם והלאומיות. בתקופות אלה, בהן הפערים בין אזרחים הולכים וגדלים, ובהתאמה נשחק האמון בין אזרחים ובינם למדינה, פונה המדינה למשאבים של סולידריות ושיתוף פעולה שהוקרבו זה לא מכבר לטובת התחרות והיעילות.

את התפיסה הניאו-שמרנית בגירסתה הישראלית פיתח ושיכלל נתניהו, בספר "מקום תחת השמש", בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה ובעיקר כאשר חזר לפוליטיקה ב-2001. בקדנציה הראשונה התקשה נתניהו להוציא אל הפועל מדיניות כלכלית ניאו-ליברלית בגלל התנגדות שותפיו הקואליציונים. אבל כשר אוצר ב-2003, בזמן משבר כלכלי עולמי, ממשל אמריקאי תומך וקריסת תהליך השלום הישראלי-פלסטיני, נפתחה הדרך ליישום מדיניות כלכלית כפי שרצה. מדיניות זו נתמכה בידי מכוני מחקר במודל האמריקאי שהוקמו בישראל (דוגמת מכון שלם), שותפים אידיאולוגים בארצות הברית, אנשי עסקים ובכירי האוצר בישראל, וחלקים בציבור הישראלי.

עם זאת, כשלונו של נתניהו בבחירות 2006, היה לא רק ביטוי להתנגדותו לנסיגה מעזה, אלא גם הסתייגות עמוקה מהניאו-שמרנות שהנהיג כשר האוצר. כראש ממשלה, ביקש נתניהו להתגבר על כישלון זה על ידי אימוץ גישה פופוליסטית רדיקלית, תוך כדי סימון אויב אולטימטיבי: האזרחים הפלסטינים והנהגתם הפוליטית. ואמנם אחרי מחאת 2011 הוא שינה במקצת את המדיניות הכלכלית, אבל נשאר נאמן להנחות המרכזיות של הגישה הניאו-ליברלית.

בניגוד למעשיות ה"שוק החופשי", המדינה מתערבת תדיר להבטחת קיומו ולמנוע משברים. אולם כשמתחולל משבר ונשחק האמון בין אזרחים ובינם למדינה, פונה המדינה למשאבי סולידריות ושיתוף פעולה שהוקרבו זה מכבר לטובת התחרות והיעילות

המדיניות הניאו-ליברלית של שני העשורים האחרונים שחקה בהדרגה מוסדות מרכזיים דרך מדיניות של קיצוצים והפרטות, הפכה חלק ממנגנוני הסיוע והרווחה מאוניברסליים לתלויים בזהות קבוצתית והסדרים פוליטיים, והותירה את הממשלה עם כלים מוגבלים למעורבות.

כך, המשבר הכלכלי הותיר אזרחיות ואזרחים רבים בחוסר וודאות כלכלית מתגברת. בה בעת, הדרישה/בקשה מאזרחיות ואזרחים לשתף פעולה עם מדיניות הסגר מחייבת סולידריות אזרחית ומנגנוני מדינה אפקטיביים. סולידריות, מכיוון שנכונותם של א.נשים לסגור את עסקיהם ולהישאר בבתים תלויה באמונה שגם אחרות ואחרים נוהגים כמותם. מנגנוני מדינה אפקטיביים, המבטיחים כי שמירה על הכללים תתוגמל בפיצוי וביטחון כלכלי.

הדבקות במחויבות הניאו-ליברלית להוצאה ממשלתית נמוכה הניבה את הגישה הקמצנית ביותר בקרב המדינות המפותחות. מדיניות הממשלה הביאה לפיטוריהם או הוצאה לחל"ת של מאות אלפי עובדות ועובדים, לאובדן הפרנסה של עשרות אלפי עצמאים ולקריסה של עסקים קטנים. הממשלה לימדה את כולנו שיעור בהעדר מוחלט של סולידריות. התוצאה, פתיחה מהירה של המשק ומערכת החינוך שגרמו לגל שני בין הקשים בעולם; ופגיעה אנושה באמון הציבור שהקשה על דפוסי התנהגות שיתרמו להתמודדות עם המגיפה. עד מהרה הנתונים הבריאותיים של ישראל הפכו לבין הגרועים בעולם, וחייבו סגר שני.

אך הממשלה בשלה, ושוב איננה מקנה לנו פיצוי הולם וביטחון כלכלי. ובהינתן שהתפיסה הניאו-שמרנית ממשיכה להנחות, התוצאה היא מדיניות לא קוהרנטית ולא אפקטיבית. סגר מחורר, אכיפה בררנית ואבדן אמון גובר והולך. אין עדות עצובה אך חותכת יותר לאובדן הדרך של מדיניות ההפרטה הניאו-ליברלית, מאשר הצעתו של נתניהו – המפריט הגדול של מערכת הבריאות הישראלית – לחוקק חוק שיחייב רופאים ורופאות שעובדים באופן פרטי לעבור לעבוד במערכת הבריאותית. מאוחר מדי, ובמחיר כבד מדי, אפילו נתניהו הניאו-ליברל מבין שאין תחליף למערכת הציבורית, ושההפרטה היא מסוכנת לבריאות.

הדבקות במחויבות הניאו-ליברלית להוצאה ממשלתית נמוכה הניבה את הגישה הקמצנית ביותר בקרב המדינות המפותחות, שהובילה לאובדן פרנסה של מאות אלפים ולקריסת עסקים. הממשלה לימדה את כולנו שיעור בהעדר מוחלט של סולידריות

מכאן, יש גם אולי לקח לאלה המבקשים להחליף את נתניהו. זה לא (רק) האיש, זו השיטה. לפני כמאה שנה היה העולם במצב דומה, עידן ליברלי של כלכלת שוק ויציבות פוליטית התחלף במשבר כלכלי וסדרה של משברים פוליטיים ומלחמות. המשברים, ואבדן האמון בליברליזם וכלכלת השוק בראשית המאה העשרים הביאו לסדר יום פוליטי, כלכלי וחברתי חדש, שבין היתר צימצם את אי השוויון באמצעות מיסוי פרוגרסיבי ומוסדות רווחה. מאחורי סדר היום החדש הזה, כדאי להזכיר, עמדה השקפת עולם חברתית ותכנית כלכלית.

פרופ' דני פילק הוא מרצה במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון. חוקר פוליטיקה ישראלית, מדיניות בריאות ותנועות פופוליסטיות. דני חבר הנהלה בעמותת רופאים לזכויות אדם ובמרכז אדווה, ובין מייסדי תנועת עומדים ביחד שיזמה את קמפיין "מינימום 40".

גיא בן-פורת הוא פרופסור למדע המדינה, ראש המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון. הוא כותב על תהליכי שלום, משטרה ומיעוטים, ועל יחסי דת-מדינה. חילוני, אבל מאמין בהפועל באר שבע