JavaScript is required for our website accessibility to work properly. המרגלת שהעולם שכח: סיפורה של אודט סנסום | זמן ישראל
אודט סנסום (צילום: באדיבות המרואיין)
באדיבות המרואיין
סיפורה של אודט סנסום, המרגלת שהעולם שכח

"99% מההיסטוריונים לא יודעים מי האישה שבתמונה"

אודט סנסום הצרפתיה ריגלה אחר הנאצים עבור בעלות הברית, נתפסה, עונתה, נשלחה למחנה ריכוז - ולא נשברה ● לאחר המלחמה היא העידה במשפטי נירנברג, ואף זכתה לבול עם תמונתה, אבל מאז ההיסטוריה שכחה אותה ● ספר חדש מנסה לתקן את העוול שנגרם לה

למרות העינויים שעברה בידי הנאצים, כליאתה במחנות ריכוז וחוסר הוודאות באשר לגורלו של אהובה ועמיתה המרגל – סוכנת בעלות הברית אודט סנסום מעולם לא בגדה ברשת החשאית שאליה השתייכה בצרפת הכבושה. ולמרות שהגבורה שלה הפכה אותה למפורסמת לזמן קצר, סנסום נשכחה במידה רבה.

ספר שיצא לאור לאחרונה, "שם קוד: ליזה – סיפורה האמיתי של האישה שהפכה למרגלת בעלת העיטור הגבוה ביותר במלחמת העולם השנייה", מאת לארי לופטיס, שואף לעשות איתה צדק. "זהו סיפור של גיבורה ש-99% מההיסטוריונים של מלחמת העולם השנייה אינם יודעים מי היא", אומר לופטיס.

חייה של סנסום, שמתה בגיל 83 ב-1995, היו מלאי התרחשויות – בייחוד במהלך המלחמה. היא החלה לעסוק בריגול באופן לא צפוי, והתגלתה כמרגלת מצוינת. הקצין הממונה עליה, פיטר צ'רצ'יל, הבחין בכישוריה כשהשניים סייעו למחתרת הצרפתית, בעודם חומקים מצייד המרגלים הגרמני הוגו בלייכר.

סנסום וצ'רצ'יל פיתחו קשר רומנטי, שסנסום התבססה עליו כדי להגן על ביטחונם לאחר שנתפסו בידי הנאצים. היא אמרה לשוביה שהיא נשואה לצ'רצ'יל, ושהוא קרוב משפחתו של ראש הממשלה הבריטי וינסטון צ'רצ'יל – שקרים שהנאצים בלעו אף שהמשיכו לענותה. לאחר המלחמה, היא העידה נגד כמה משוביה.

"מותחן לא בדיוני"

אמנות הריגול היא אחד מתחומי העניין של לופטיס מזה שנים. ספרו הקודם, "אל תוך לוע הארי", מתעד את סיפור חייו של דושקו פופוב, מרגל סרבי במלחמת העולם השנייה, ששימש השראה ל-007.

הספר הפך לרב-מכר, ולופטיס חיפש רעיון לספר נוסף מאותו ז'אנר. הוא מתאר את הז'אנר כ"מותחן לא בדיוני", שמאפשר לו לשלב בין אהבתו להיסטוריה של מלחמת העולם השנייה לבין אהבתו לרומני ריגול.

הוא מצא השראה בקריאת ספר הזיכרונות של בלייכר, "סיפורו של קולונל אנרי", בו הנאצי לשעבר מתאר את היכרותו עם סוכנת של בעלות הברית בשם "ליזה".

"זו הייתה לא אחרת מאשר אודט סנסום, זה היה שם הקוד שלה שנתקלתי בו", מספר לופטיס. "כשקראתי את הספר שלו, ספרו של צייד מרגלים גרמני במלחמת העולם השנייה, שהזכיר אותה, זה ריתק אותי, והמשכתי לחקור".

לופטיס קרא את הביוגרפיה של סנסום שחיבר ג'רארד טיקל ב-1949, וכן את ספרי הזיכרונות של צ'רצ'יל, ומצא מה שהוא מכנה "חומר מצוין" בתיקים של מנהלת המבצעים המיוחדים הבריטית על סנסום בארכיון הלאומי הבריטי בעיר קיו.

ילדים עם מסכות גז בפריז, 1939 (צילום: AP)
ילדים עם מסכות גז בפריז, 1939 (צילום: AP)

סנסום, שנולדה בשם אודט בריילי, הייתה אזרחית צרפתייה ובתו של גיבור מלחמת העולם הראשונה, שחצתה את התעלה האנגלית כדי להפוך לאשת איש ולאם לשלוש בנות באנגליה. לופטיס מתאר כיצד היא הצטרפה בסופו של דבר לשירות מטרתן של בעלות הברית בתחום שלא היה מוכר לה עד אז: ריגול.

סנסום וצ'רצ'יל פיתחו קשר רומנטי, שסנסום התבססה עליו כדי להגן על ביטחונם לאחר שנתפסו בידי הנאצים. היא אמרה לשוביה שהיא נשואה לצ'רצ'יל, ושהוא קרוב משפחתו של ראש הממשלה הבריטי וינסטון צ'רצ'יל – שקרים שהנאצים בלעו אף שהמשיכו לענותה. לאחר המלחמה, היא העידה נגד כמה משוביה

כפי שלופטיס מסביר, הממונים עליה לא היו בטוחים שתצליח במשימתה. הם ייחסו לה חסרונות כמו פזיזות ויוהרה, אבל גם מעלות כמו נחישות, חוסר פחד וכוח רצון. לבסוף הטילו עליה משימות חיוניות למען רשת הריגול "ספינדל".

שם, כבלדרית, היא הייתה חברה בצוות יעיל שעמו נמנו גם צ'רצ'יל (ששמות הקוד שלו היו "מייקל" ו"ראול") ומפעילת הרדיו אדולפין רבינוביץ', יהודייה רוסייה-מצרית שהייתה ידועה בשם הקוד "ארנאוד".

אודט סנסום, בסביבות 1945-1939 (צילום: רשות הציבור)
אודט סנסום, בסביבות 1945-1939 (צילום: רשות הציבור)

הריגול היה משימה מלאת מתח עבור רבינוביץ', סנסום וצ'רצ'יל. היה עליהם להתמודד לא רק עם סוכנים מהמודיעין הצבאי הגרמני, ה"אבווהר", אלא גם עם סוכנים כפולים צרפתים שעבדו עבור הרייך. אך אויבם המסוכן ביותר היה בלייכר.

"הוא לא אומן להיות צייד מרגלים או סוכן משטרה חשאי, אבל הוא היה מומחה בזה", אומר לופטיס. "איכשהו, הוא הצליח לאתר סוכנים של בעלות הברית".

בלייכר הצליח לעלות על עקבותיה של "אינטרלי", רשת הריגול הגדולה ביותר של בעלות הברית. הוא גם הצליח לצוד את סנסום וצ'רצ'יל, ושניהם נשלחו לבסוף לבית הכלא "פרסנס" בפריז, תחת השגחת האס-אס והגסטפו.

שם, בלייכר גילה אהדה מפתיעה כלפי המטרות-לשעבר שלו. "מצד אחד, הוא עושה את עבודתו ללא פשרות", אומר לופטיס. "מצד שני, הוא חש צער על כך שהוא עושה את עבודתו. הוא עוצר אותם ויודע מה עומד לקרות להם. בפרסנס הוא חש אשם. הוא יודע שהם מוחזקים בבידוד, מורעבים, אומללים ביותר. הוא מגניב להם אוכל, ומסתכן בכך שיירו בו. מי עושה דבר כזה? ביחס לאודט, אפשר להגיד שהוא נשבה בקסמה. אבל לפיטר לא היה כוח פיתוי כזה".

בינתיים, סנסום הגתה סיפור כיסוי שיגן עליה ועל צ'רצ'יל: הם יעמידו פנים שהם נשואים, והוא יטען לקרבת משפחה לראש הממשלה הבריטי. "הגרמנים קנו את זה, באופן יחסי", אומר לופטיס. "בלייכר עצמו מעולם לא האמין לזה". אבל כאשר סנסום וצ'רצ'יל נחקרו, "הסיפורים שלהם היו מתואמים. זה היה רעיון מבריק". סיפור הכיסוי עזר להציל את חייהם, אך לא חסך מסנסום עינויים מייסרים.

"סבלה ושתקה"

"עשיתי מאמץ מודע להמחיש את הסיפור בצורה מציאותית ככל האפשר, כדי שאנשים יבינו מה היא חשבה, כמה מפתה ודאי היה בשבילה לדבר, גם אם היו עוקרים לה רק ציפורן אחת", לופטיס אומר. "אבל הם עקרו אחת ועוד אחת ועוד אחת. לכן נכנסתי לעומק העניין. רציתי לעשות עם זה צדק. זה היה חלק גדול מהסיבה שהיא זכתה בכל העיטורים האלה, העובדה שהיא סבלה ושתקה".

לאחר מכן, היא נשלחה למחנה הריכוז לנשים רוונסבריק. לופטיס: "אחד התאים ששכנה בהם היה בבונקר, מול המשרפות, והארובות פלטו עשן לתוך התא שלה".

נשים שעבדו במחנה ראוונסבריק עומדות למשפט, המבורג, 1947 (צילום: AP)
נשים שעבדו בראוונסבריק עומדות למשפט, 1947 (AP)

סנסום וצ'רצ'יל שרדו את המלחמה, ואחריה שבו והתאחדו; רבינוביץ' נתפסה זמן קצר לפני הפלישה לנורמנדי, והומתה בגז במחנה ההשמדה רוויץ' בפולין.

"זה עצוב מאוד", אומר לופטיס, ומוסיף שבעוד שכמה "בוגדים מוחלטים" שוחררו לבסוף בידי בעלות הברית המנצחות, אחרים, כמו רבינוביץ', "שנתנו את כל כולם", הוצאו להורג בידי הנאצים, ברגעי הכוח האחרונים שלהם.

לסנסום היה תפקיד בהבאתו של לדין פריץ זורן, שפיקד על מחנה רוונסבריק.  "הוא נמלט שוב ושוב", אומר לופטיס. "אך נלכד ובסופו של דבר נתלה. היה עליה להעיד על מה שקרה, אנשים שנלקחו והובלו בעגלות למשרפות, חוויות מזעזעות".

אומה אסירת תודה הביעה את הוקרתה לסנסום באמצעות עיטור צלב ג'ורג' ב-1946. מעשיה תועדו בספרו של טיקל מ-1949 ובסרט מ-1950. באותה שנה גם צורפה ללגיון הכבוד הצרפתי. היא התגרשה מבעלה רוי סנסום, ונישאה לצ'רצ'יל.

"הבנתי שהסיפור המרכזי הסתיים כשהמלחמה הסתיימה", אומר לופטיס, "אבל הרגשתי שאני לא יכול פשוט לעזוב אותו שם". זאת משום שהחיים האמיתיים הביאו עימם סיבוכים: סנסום וצ'רצ'יל התגרשו. היא שבה ונישאה, לג'ופרי האלווס, אף על פי ששמרה על קשרי ידידות עם צ'רצ'יל כל חייה, ואף סעדה עמו כאשר ביקרה עם האלווס בצרפת. עוד לפני כן, היא וצ'רצ'יל גם ספגו ביקורת על תוקף ההישגים שלהם – טענות שלופטיס מפריך בנספח לספרו.

אחת ממטרותיו המרכזיות היא להחזיר לסנסום את הכבוד וההכרה להם היא ראויה. "ב-1950 היא הייתה מפורסמת", הוא אומר. "היא בדיוק קיבלה את עיטור צלב ג'ורג', היה הספר, הסרט. בשנים שחלפו מאז היא נשכחה בדפי ההיסטוריה, ובני משפחתה נרגשים מכך שהספר שלי מחיה את המורשת של סבתם".

בול מלכותי בריטי שהונפק ב-2012 כהוקרה לאודט סנסום (צילום: באדיבות לארי לופטיס)
בול מלכותי בריטי שהונפק ב-כהוקרה לאודט סנסום (צילום: באדיבות לארי לופטיס)

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0

ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית

תמכו בנו
עוד 1,014 מילים
כל הזמן // יום שישי, 5 ביוני 2026
מה שחשוב ומעניין עכשיו
התחברו לזמן ישראל

רוצים להגיב לכתבות? התחברו עכשיו

  • לכל תגובה עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
  • העמוד שלך בזמן ישראל יציג את כל התגובות שפרסמת באתר
  • קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
הערה: כאשר אתם מתחברים לזמן ישראל אתם מסכימים לתנאי השימוש
Register to continue
Or Continue with
Log in to continue
Sign in or Register
Or Continue with
שלחנו לך אימייל
לינק לקביעת סיסמה חדשה מחכה לך בתיבה
סגירה
בחזרה לכתבה

עיתונות איכותית מתקיימת בזכות קוראים שתומכים בה

תמכו בנו

עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית היא יסוד הכרחי לחברה חופשית ובריאה.

ישראל מתמודדת עם מתקפה חסרת מעצורים על יסודות הדמוקרטיה ועל כל המוסדות הממלכתיים שלה. ובמקביל, התקשורת הישראלית מאבדת את עצמאותה ואת יכולתה לבקר את השלטון. זמן ישראל הוכיח שאפשר גם אחרת: שניתן ליצור עיתונות חופשית, אחראית, ביקורתית ונחושה, המגינה על שלטון החוק ועל זכות הציבור לדעת.

תמיכתכם תאפשר לנו להמשיך לפרסם תחקירים, ניתוחים וכתבות עומק הנשענים על עובדות, ועל עבודה עיתונאית מקצועית ויסודית.