1.

בבחירות לראשות מפלגת העבודה המתקיימות היום, יש מועמד רביעי ושמו אהוד ברק. מחוץ לקלפי בבית ויצ"ו באשדוד כינה אותו בתיעוב אחד ממצביעי עמיר פרץ "ערפאת". מצביעה אחרת אמרה שהצביעה בעד "התחדשות", שמשמעה בזמן הזה איחוד כוחות עם ברק ואולי אף מרצ, בתקווה שהעבודה תנצל את הארכת החיים המלאכותית כדי להשתקם.

בכניסה לבניין באשדוד יושבים פעילי פרץ, בהם חיה כהן, יו"ר הסניף המקומי המצומק, שמספר החברים בו צנח משיא של 8,000 בימי יצחק רבין בניינטיז לכ-700 היום. הם מוחקים את שמות המצביעים מהרשימות, כדי שיידעו למי לעשות שיחות המרצה בהמשך היום. פעילי איציק שמולי וסתיו שפיר פחות מאורגנים. קשה להתחרות במי שהיה יו"ר הסתדרות, ועבר בין פלטפורמות פוליטיות כמו שפוליטיקאים אחרים עוברים בין בעלי הון.

פריימריז במפלגת העבודה, סניף אשדוד (צילום: נתי יפת)

הצטמקות העבודה נותנת לפרץ יתרון מסוים, מכיוון שבאופן טבעי הנשארים הם נאמני המפלגה הוותיקים והשמרנים יותר. אך יש גם חריגים. אחד המצביעים הצעירים נתן הסבר מפתיע לבחירתו בפרץ: הוא היחיד שמדבר על שלום. עוד לא אבדה תקוותנו.

אין חשמל בבחירות האלה. אין ג'ינגלים רועשים כמו במערכות הבחירות בליכוד ("לכי תספרי לכולם שאת מירי רגב"), ומדוכני התעמולה של המתמודדים, בשער הכניסה למתחם ויצ"ו, נשמעת דממה. לא נשאר כמעט על מה לריב ואת מי לשכנע.

תנועת המצביעים הדלילה גורמת לכך שהחדרון הקטנטן שבו מוצבות שתי עמדות הצבעה אלקטרוניות ריק חלק ניכר מהזמן. הצליל הבולט ביותר מחוץ לקלפי הוא ציוץ ציפורים, הפסקול המתאים למה שתואר לא פעם כמסע הלוויה של המפלגה.

המריבות בין סתיו שפיר לאיציק שמולי הסתירו מעט את העובדה שהפריימריז בעבודה עשויים להתברר יותר מכל כמאבק בין ברק לפרץ. זכייה של פרץ תהפוך את ברק, שהאשים אותו ב-2005 ב"מפקדי אנוסים ומפקדי ארגזים", לבן ערובה בידיו.

ברצותו, יוכל פרץ לחבור ליריבו הוותיק, ולאפשר לו להיות שוב מועמד סביר לראשות ממשלה. זאת, אם יושג השוויון המיוחל עם כחול לבן – באזור 20 המנדטים – כחלק מגוש של 61.

אלא שהסיכוי לחבירה בין שני האגואים הענקים ובעלי ההיסטוריה המדממת לא נראה גדול במיוחד. פרץ לא יוותר בקלות על עמדת ההובלה הנוחה, ובמקרה כזה ינסה לממש את הבטחתו להביא 2-3 מנדטים של אנשי ימין מהפריפריה. חלק מהמצביעים באשדוד – אחד מהם העיד על עצמו כאיש חרות – בונים על זה בדיוק.

2.

ללא קשר לזהות המנצח או המנצחת בעבודה, המו"מ על איחוד בשמאל יושפע עמוקות מהסקרים של החודש הקרוב. איום ממשי על סיכוייה של העבודה לעבור את אחוז החסימה עשוי לשכנע אפילו את פרץ להתגמש, בתמורה לנדוניה פוליטית מפנקת.

ברק עובד בימים אלה כדי לשפר את הסקרים, ובמהירות. הצירוף אתמול של נועה רוטמן, נכדתו של יצחק רבין, היה מהלך נכון בגלל הסמליות שמדברת לבייס השמאלני חילוני, ולא פחות מכך בגלל שרוטמן מסתמנת כדמות פוליטית מרתקת, בזכות תועפות הרגש שהיא מפיצה, ונטייתה לדבר בכנות ובישירות.

מימין: יאיר גולן, יפעת ביטון, שגית פרץ-דרעי ואהוד ברק (צילום: יח"צ)

אבל יש גם בעיה. קודם לצירופה היום של עו"ד שגית פרץ-דרעי, פמיניסטית דתייה ומייסדת פורום הנשים של הבית היהודי, החלה מפלגת ברק להסתמן כמפלגה גברית ואשכנזית, צביון שנותנים לה ברק, יאיר גולן, קובי ריכטר ויאיא פינק.

כדי לעמוד ביעד של רשימה שוויונית מגדרית נדרש מהלך בכיוון אחר, ורוטמן ופרץ-דרעי, שמצטרפות לפרופ' יפעת ביטון, הן התחלה טובה. הצטרפות של נשים מרשימות נוספות, שבהן לפחות עוד שתי נשים מזרחיות ומהפריפריה, תהפוך את המפלגה החדשה לאטרקטיבית במיוחד. אם היא רוצה להתרומם בסקרים, אסור לה להיראות כמפלגת ברק ושלל עלי תאנה.

ההצטרפות של פרץ-דרעי מעבירה מסר חשוב נוסף, והוא שבירת המגזריות הדתית-לאומית, והבאת יותר ויותר דתיים ליברליים למחנה הדמוקרטי. לא יהיה מופרך לצפות שפינק ופרץ-דרעי לא יישארו הדתיים היחידים במפלגה.

3.

במשך השנים ליחשו לשונות רעות שהאגדה על מפרק ומרכיב השעונים מסיירת מטכ"ל נכונה רק בחלקה הראשון. ההרכבה, אמרו, הייתה מסובכת מדי אפילו בשבילו. אם זה אכן כך, ברק ודאי נהנה מהפיצוי שבו זכה במלאכת הרכבת הרשימה, ומודה לאלוהי הטבע על כך שבחר לא לחזור לעבודה.

פריימריז במפלגת העבודה, סניף אשדוד (צילום: נתי יפת)

לצד הביקורת על טרנד מפלגות האינסטנט הלא-דמוקרטיות, אי אפשר להתעלם מהיתרון העצום שיש בהן להאצת תהליכים חברתיים. מפלגות היברידיות, כמו יש עתיד של 2013, כחול לבן של הבחירות האחרונות ומפלגת ברק החדשה, הן חממה לכור ההיתוך 2.0, באמצעות חיבורים בין מגזרים מרוחקים לכאורה. כל זה בניכוי הערבים כמובן. אולי כשברק יהיה בן 87 גם זה יקרה.