בגיל 6, כשרוב ההורים רודפים אחרי הילדים שישבו זקוף ויוציאו את האצבע מהפה, זכה יואב לבנון במקום ראשון בתחרות לפסנתרנים צעירים על שם פנינה זלצמן.

לבנון עלה לבמה, התיישב על הכיסא למרגלות פסנתר הכנף העצום, מתח את הרגליים עד למקסימום כדי להגיע לפדל (באופן שחייב אותו כמעט לעמוד) – וביצע בתנופה ובלי היסוס תוכנית שאפתנית שכללה יצירות מאת באך, היידן ושופן. שערו הבלונדיני העשיר התבדר מצד לצד בחן בזמן שידיו עלו וירדו על הקלידים בביטחון ואצבעותיו הזעירות לא העזו להפגין אפילו רגע קצר של היסוס או בלבול.

אבל מה שהפתיע רבים לא הייתה רק הטכניקה המופלאה, הביטחון העצמי ויכולת הריכוז שהפגין ביחס לגילו הצעיר – אלא השאיפה להותיר חותם גם במרכיבים שדורשים בגרות יחסית כמו רוך, אינטימיות או אפילו צער. הנגינה הייתה עדיין בוסרית, אבל היה קשה להתעלם מהפוטנציאל העצום.

כמה חודשים אחר כך כבר חזר על חלק מהתוכנית בקרנגי הול בניו יורק. אם הhיתה התרגשות או חרדה – גם שם היא לא ניכרה על פניו של לבנון. נהפוך הוא: סרטוני הווידאו מאותה תקופה חושפים ילד שיודע לסחוט מההזדמנות הנדירה את כל העסיס שהיא יכולה לספק, ואת התשוקה למוזיקה ותשומת הלב, כפי שמעידות קידות כנות ומלאות חן בסיום הקונצרט.

סרטוני הווידאו מאותה תקופה חושפים ילד שיודע לסחוט מההזדמנות הנדירה את כל העסיס שהיא יכולה לספק, ואת התשוקה למוזיקה ותשומת הלב, כפי שמעידות קידות כנות ומלאות חן בסיום הקונצרט

"ילד פלא", לחשו אז בקהל ובתקשורת לאורך כל השנים הבאות – מתוך הכרה שהרבה פעמים הילד גדל וה"פלא" מחליף את מקומו למשהו הרבה יותר מורכב ותובעני שלא כולם צולחים אותו. בטח לא במרחב התרבותי כמו יקום הפסנתר – עולם שבו בכל שנה רבבות מסיימים את בתי הספר למוזיקה בסין, קוריאה הדרומית או יפן ושוטפים את היכלי התחרויות עם טכניקה משופשפת היטב ודינמיקה רובוטית של בינה מלאכותית.

יואב לבנון על הפסנתר בילדותו (צילום: באדיבות המצולם)

דרך החתחתים הזאת נחסכה מיואב לבנון, כך נדמה, ולא נרשמו השפלות או אכזבות, נחלתם של צעירים הגדלים לתוך עולם תחרותי. שנה אחרי אותו קונצרט בקרנגי הול, בגיל שבע, כבר הופיע כסולן עם תזמורות בתל אביב ובבודפשט, ובגיל 11 הוזמן לבצע את הקונצ'רטו הראשון, הסבוך והנשגב של שופן לפסנתר, תחת שרביטו של המנצח הישראלי המפורסם דניאל אורן באיטליה.

אורן התקשה להסתיר את התלהבותו: "הילד הוא ללא ספק גאון. כישרון ייחודי. יואב לבנון ניגן בצורה שפסנתרנים בשנות הארבעים לחייהם לא מסוגלים לנגן. העומק של הילד בלתי ניתן לתיאור… הדרך שהוא 'שר', הפואטיות של הילד הזה היא יוצאת דופן, באמת יוצאת דופן! והקהל נשבה בקסמים שלו".

מאז לבנון מתקשה לעצור לרגע ומטפס על עוד ועוד פסגות.

בגיל 13 ביצע את הקונצ'רטו השני, התובעני, של רחמנינוב לפסנתר עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית.

בגיל 14 הופיע בפני מלכת ספרד עם הקונצ'רטו הראשון והסוער של צ'ייקובסקי, ובאותה שנה אף הוזמן לפסטיבל ורביה היוקרתי המתקיים באלפים השוויצריים בכל קיץ – וככל הנראה היה לפסנתרן הצעיר ביותר שהוזמן להופיע כסולן בפסטיבל שנחשב לתחנת חובה אצל כל חובבי הפסנתר.

באותה שנה אף הוזמן לפסטיבל ורביה היוקרתי המתקיים באלפים השוויצריים בכל קיץ – וככל הנראה היה לפסנתרן הצעיר ביותר שהוזמן להופיע כסולן בפסטיבל שנחשב לתחנת חובה אצל כל חובבי הפסנתר

בגיל 15 השתתף בגרמניה באירוע "פסגת הפסנתר" לצידה של מרתה ארחריץ' – הנחשבת לאחת הפסנתרניות הטובות של העידן הנוכחי.

"דו רה מי פה סול – יואב התרנגול"

לבנון נודד בעולם בין תזמורות לרסיטלים, בין אולם ויגמור היוקרתי בלונדון לאורנג' קאונטי בקליפורניה. צובר תשבוחות ממגזין הבי-בי-סי, מקליט עבור חברת "וורנר", ואיכשהו מצליח לשמור על רגליים נטועות באדמה בזמן שהראש עטור הרעמה הצהבהבה משוטט לו אי-שם בעננים. 

לבנון, שנולד בישראל ומחזיק גם באזרחות צרפתית, לא זוכר בדיוק מתי התחיל להתעניין בכלי העומד בסלון עם הקלידים השחורים והלבנים, אבל יודע שזה היה מוקדם. ממש-ממש מוקדם.

"כבר בגיל 3 הפסנתר היה הדבר היחיד בסביבה שעניין אותי. לא יכולתי להפסיק לגעת בו, ונמשכתי אליו כמו לצעצוע. מהר מאוד ההורים שלי שמו לב שאני לא סתם דופק עליו. שאני אשכרה מנסה להפיק ממנו צליל"

"במשפחה שלי כולם קשורים איכשהו למוזיקה ומספרים לי שבתור תינוק לא הייתי נרגע עד שאבא שלי שם לי ג'אז ברקע", הוא מספר לזמן ישראל בשיחת זום מביתו הנוכחי בברלין. "כבר בגיל 3 הפסנתר היה הדבר היחיד בסביבה שעניין אותי. לא יכולתי להפסיק לגעת בו, ונמשכתי אליו כמו לצעצוע. מהר מאוד ההורים שלי שמו לב שאני לא סתם דופק עליו. שאני אשכרה מנסה להפיק ממנו צליל".

אימו הייתה המורה הראשונה שלו. "זה כנראה הזיכרון הראשון שלי – שאני בן שלוש ואימא שלי מלמדת אותי דו-דו-דו – קופצת מאוקטבה לאוקטבה בניסיון להראות לי שתווים חוזרים על עצמם בגבהים שונים או מלמדת אותי לנגן סולם פשוט. אני אפילו זוכר את השיר שהיא שרה: 'דו רה מי פה סול, יואב התרנגול'… וואי, זאת פעם ראשונה שאני מדבר על זה. כמה מביך!"

השירים המטופשים הפכו במהרה ללימודים מסודרים עם מורה מבחוץ. "על ההתחלה לקחו אותי להופיע בקונצרטים עם תלמידים אחרים ואני זוכר ששאלתי את אבא שלי אחרי אחד מהקונצרטים למה אני מופיע עם אחרים", לבנון מספר. "אמרתי שאני רוצה לעשות קונצרט שכולו שלי, לבד. רציתי לעשות עוד דברים מהרגע הראשון, להיות על הבמה ולשתף מוזיקה עם אחרים.

הפסנתרן יואב לבנון בנערותו (צילום: באדיבות המצולם)

"הייתי מאוד ער לאפקט של מוזיקה על אנשים. אני זוכר שכבר בגיל 6, בסלון בבית, הייתי מזמין את המשפחה לרסיטל, מנגן להם שופן ומעמעם את האורות בסלון. כי הרגשתי שזה מתאים לסוג המוזיקה הזאת והכנתי את האווירה מסביב בהתאם. הייתי קטן מדי כדי להבין ש'נוקטורן' שאני מנגן פירושו 'מוזיקה לילית' – אבל כבר אז הבנתי שמוזיקה אמורה להעביר רגש מסוים וצריך להתאים את הרגש הזה לסביבה". 

ההורים זיהו ניצוץ גאונות? בזמן שניסית להגיע לפדלים ולעמעם אורות הם כבר חלמו על קריירה בינלאומית?
"זהו, שלא. וזה המזל הגדול. לא רק שהם לא תיכננו לי קריירה, הם בכלל לא דחפו אותי. עד היום, אבא שלי תמיד אומר 'אם תרצה להפסיק, אין בעיה. אם תחליט שאתה לא רוצה להמשיך עם זה ותרצה נניח להיות כדורגלן – אין לי בעיה'.

"לא רק שהם לא תיכננו לי קריירה, הם בכלל לא דחפו אותי. עד היום, אבא שלי תמיד אומר 'אם תרצה להפסיק, אין בעיה. אם תחליט שאתה לא רוצה להמשיך עם זה ותרצה נניח להיות כדורגלן – אין לי בעיה'"

"יש הרבה סיפורים על אמנים שדחפו אותם מהר מדי והם התקשו להשיג איזון ונשרפו. אצלי הכול בא ממני ואבא שלי דווקא היה שם כדי להרגיע את העניינים. כבר בגיל צעיר הוא בעיקר אמר 'לא' להצעות להופיע בפומבי. הוא הבין שאומן צריך הדרגתיות מסוימת. אם היה רוצה, היה יכול להצעיד אותי בין הופעות עשרות פעמים בשנה – קיבלתי אפילו הצעות להופיע כילד באמזונס.

"אבא שלי חשב שהזמנות לילד פלא הן מסוכנת ומפתות מדי. הוא רצה שאחווה גם משפחה וחברים וחיים נורמליים. למעשה, עד ההופעה עם דניאל אורן בקונצ'רטו של שופן הייתה התפתחות הדרגתית וזהירה".

בגיל 11, לבצע את הקונצ'רטו של שופן עם תזמורת בינלאומית – זה נשמע בכל זאת בלתי נתפס.
"כן אבל חשוב להבין שקדמו לכך חודשים של עבודה, עד שהרגשתי שאני מבין את היצירה. בדרך גם עזבתי את בית הספר. בהתחלה הייתי מגיע רק למבחנים כי עבדתי המון שעות על הפסנתר. המנהלת הציעה להורים שלי חינוך ביתי, כדי לאפשר לי למצות את הפוטנציאל. מאותו רגע העסק נהיה יותר מקצועי, והתחלנו לחשוב על 'קריירה'".

הפסנתרן יואב לבנון כשהיה נער (צילום: באדיבות המצולם)

מה זה אומר מבחינת מאמץ? כמה שעות נגינה אתה מקדיש ביום?
"היו לי גם מרתונים משוגעים שבהם ניגנתי אפילו 11 שעות ביום. למשל, כשהתאמנתי לקראת ההופעה של הקונצ'רטו השלישי של רחמנינוב, שהוא מהתובעניים ביותר, הייתי צריך במקביל להתמודד גם עם הקונצ'רטו החמישי, 'הקיסר', של בטהובן ועם יצירה גדולה נוספת. ולא רציתי להתפשר על איכות. כמות העבודה הייתה עצומה. אז פשוט קניתי (אוכל ב)טייק-אוויי והתיישבתי ליד הפסנתר ולא קמתי ממנו. רק ניגנתי כל היום.

"אני חייב להגיד שאני מאוד אוהב את זה. אתה מגיע למצב של טראנס, ואיתו מגיע דווקא רוגע ושלווה. הרגשתי שאני נמצא איפה שאני צריך להיות, בתוך המוזיקה. ובסוף יום כזה של נגינה בלתי פוסקת לא הייתי גמור, להפך"

"אני חייב להגיד שאני מאוד אוהב את זה. אתה מגיע למצב של טראנס, ואיתו מגיע דווקא רוגע ושלווה. הרגשתי שאני נמצא איפה שאני צריך להיות, בתוך המוזיקה. ובסוף יום כזה של נגינה בלתי פוסקת לא הייתי גמור, להפך: הרגשתי שאם הייתי רוצה – הייתי יכול להמשיך גם עוד כמה שעות".

הפסנתר הוא כלי בודד במידה רבה, לא?
"אני לא מרגיש בודד בכלל. אני עושה מוזיקה בשביל לשתף עם אנשים, להשפיע עליהם. אם אפשר לשפר להם את היום. זה הדרייב המרכזי שלי בנגינה. אני רואה בעצמי אדם מאוד חברתי, כמה שזה נשמע מוזר ממישהו שנמצא הרבה מול קלידים שחורים ולבנים.

"אבל כשאני מנגן יצירות של מלחינים אחרים אני מקבל השראה שאותה אני מנסה להעביר הלאה. אני לא בא לנגן רק לעצמי ולא רואה בנגינה מונולוג אלא אמצעי קומוניקציה. כשאני מכין תוכנית לקונצרט אני רוצה לקחת איתי אנשים למסע. אם אנשים אומרים שהיה להם כייף בקונצרט שלי וזה הדבר הכי חשוב עבורי, יותר מהכול".

הקומוניקציה כוללת גם מעריצות ומעריצים, סטוקרים שעוקבים אחריך?
"פחות מאשר בתקופה של פרנץ ליסט, שהיה סופר סטאר בזמנו (צוחק)…למרות שאת השיער שלי תמיד משווים לשיער של ליסט ושל שופן. אין לי בעיה שיתייחסו למראה שלי, זה סבבה, למרות שאני מעדיף התייחסות למוזיקה.

הפסנתרן יואב לבנון בסט צילומים, לבוש כבן התקופה של פרנץ ליסט (צילום: באדיבות המצולם)

"יש הרבה הערכה ותשומת לב שאני מקבל, אבל לרוב זה ברמה מאוד אכפתית ורק כמה מקרים של סטוקרים, אבל לא מפחידים. לא משהו מאיים. בדרך כלל בעולם המוזיקה הקלאסית זה יותר רגוע. אתה יכול להיות בטיסה ופתאום מישהו רנדומלי עובר לידך ואומר 'היי, ראיתי אותך על פוסטר'. אבל אנשים גם יותר מאופקים אז לפעמים פשוט מסתכלים עליך, ואתה מנסה לפענח אם זה בגלל שהם מזהים אותך ומתביישים לגשת".

"הישראלי הצעיר הזה מנגן ללא פחד"

בשלישי ובחמישי השבוע יופיע לבנון בישראל בשני רסיטלים מטעם הסדרה הבינלאומית של המרכז למוזיקה במשכנות שאננים בירושלים.

התוכנית השאפתנית כוללת, בנוסף ליצירה שלבנון הלחין בעצמו, את ארבע הבלדות המפורסמות של שופן וכמה מהאטיודים הטרנסצנדנטליים של ליסט, שנחשבים בידי רבים ליצירות הקשות ביותר מבחינה טכנית ברפרטואר הפסנתר, וגם מורכבים מאוד מבחינה רגשית.

לבנון הקליט אותם לאחרונה בעבור חברת "וורנר קלאסיקס", וביצע אותם במלואם, כל התריסר, בלונדון ובגרמניה. המבקרים פינקו אותו. "הישראלי הצעיר הזה מנגן ללא פחד, עם צליל גדול מבלי להפוך גס, קצב מרגש ורגישות הרמונית – וכמובן טכניקה מבריקה", נכתב בביקורת של מגזין "גרמופון".

התוכנית השאפתנית כוללת את ארבע הבלדות המפורסמות של שופן וכמה מהאטיודים הטרנסצנדנטליים של ליסט, שנחשבים ליצירות הקשות ביותר מבחינה טכנית, וגם מורכבים מאוד מבחינה רגשית

לבנון ניגש אל היצירות האלה קודם כל באמצעות השלת המרכיב המיסטי שסביבם. לדבריו, הגיע אליהם "כמעט במקרה".

"זה מצחיק, כי תמיד שמעתי 'הו, האטיודים של ליסט הם עסק רציני, זה חתיכת דבר. ונמנעתי מללמוד אותם. ואז השתתפתי בכיתת אומן וסטודנט ניגן אחד מהם. אמרתי לו 'תן לי רגע לנסות לקרוא את מה שניגנת' וראיתי שהצלחתי היטב. ורק אז שמתי לב שזה אחד האטיודים ואמרתי 'רגע, זה באמת כל כך קשה? אולי כדאי שאתחיל לבדוק מה קורה כאן'.

"וזהו, מאותו הרגע התחברתי ליצירה הזאת והחלטתי שאני נכנס בפנים בכל הכוח. לקח לי הרבה זמן בעיקר כי רציתי להתמקד במוזיקה מעבר לאתגרים הטכניים, כדי שהווירטואוזיות לא תפריע. ואז הבנתי שאני רוצה לשתף את התובנות שלי עם אנשים אחרים – והקלטתי את כולם".

העובדה שאתה פסנתרן ישראלי בינלאומי בתקופה שבה ישראל מותקפת בעולם פוגעת בך לפעמים?
"עד היום לא קיבלתי תגובה משמעותית לישראליות שלי. אני חושב שבעולם המוזיקה הקלאסית, אולי בניגוד לעולמות אמנותיים אחרים, מתנהגים באופן יותר ענייני. לא קורה לי שמתחילים איתי בוויכוח פוליטי.

"עד היום לא קיבלתי תגובה משמעותית לישראליות שלי. אני חושב שבעולם המוזיקה הקלאסית, אולי בניגוד לעולמות אמנותיים אחרים, מתנהגים באופן יותר ענייני. לא קורה לי שמתחילים איתי בוויכוח פוליטי"

"אני מופיע עם אנשים מכל העולם ומרגיש מצוין, אף אחד לא מחפש איתי קונפליקט. אני גאה בעובדה שאני ישראלי. בעולם המוזיקה של היום זה אפילו נותן לי יתרון – מרכיב של 'אקזוטיות' שמביא משהו שונה לשולחן ומעורר סקרנות".