בבחירות לראשות מפלגת העבודה המתקיימות היום, יש מועמד רביעי ושמו אהוד ברק. מחוץ לקלפי בבית ויצ"ו באשדוד כינה אותו בתיעוב אחד ממצביעי עמיר פרץ "ערפאת". מצביעה אחרת אמרה שהצביעה בעד "התחדשות", שמשמעה בזמן הזה איחוד כוחות עם ברק ואולי אף מרצ, בתקווה שהעבודה תנצל את הארכת החיים המלאכותית כדי להשתקם.
בכניסה לבניין באשדוד יושבים פעילי פרץ, בהם חיה כהן, יו"ר הסניף המקומי המצומק, שמספר החברים בו צנח משיא של 8,000 בימי יצחק רבין בניינטיז לכ-700 היום. הם מוחקים את שמות המצביעים מהרשימות, כדי שיידעו למי לעשות שיחות המרצה בהמשך היום. פעילי איציק שמולי וסתיו שפיר פחות מאורגנים. קשה להתחרות במי שהיה יו"ר הסתדרות, ועבר בין פלטפורמות פוליטיות כמו שפוליטיקאים אחרים עוברים בין בעלי הון.
הצטמקות העבודה נותנת לפרץ יתרון מסוים, מכיוון שבאופן טבעי הנשארים הם נאמני המפלגה הוותיקים והשמרנים יותר. אך יש גם חריגים. אחד המצביעים הצעירים נתן הסבר מפתיע לבחירתו בפרץ: הוא היחיד שמדבר על שלום. עוד לא אבדה תקוותנו.
אין חשמל בבחירות האלה. אין ג'ינגלים רועשים כמו במערכות הבחירות בליכוד ("לכי תספרי לכולם שאת מירי רגב"), ומדוכני התעמולה של המתמודדים, בשער הכניסה למתחם ויצ"ו, נשמעת דממה. לא נשאר כמעט על מה לריב ואת מי לשכנע.
תנועת המצביעים הדלילה גורמת לכך שהחדרון הקטנטן שבו מוצבות שתי עמדות הצבעה אלקטרוניות ריק חלק ניכר מהזמן. הצליל הבולט ביותר מחוץ לקלפי הוא ציוץ ציפורים, הפסקול המתאים למה שתואר לא פעם כמסע הלוויה של המפלגה.
המריבות בין סתיו שפיר לאיציק שמולי הסתירו מעט את העובדה שהפריימריז בעבודה עשויים להתברר יותר מכל כמאבק בין ברק לפרץ. זכייה של פרץ תהפוך את ברק, שהאשים אותו ב-2005 ב"מפקדי אנוסים ומפקדי ארגזים", לבן ערובה בידיו.
ברצותו, יוכל פרץ לחבור ליריבו הוותיק, ולאפשר לו להיות שוב מועמד סביר לראשות ממשלה. זאת, אם יושג השוויון המיוחל עם כחול לבן – באזור 20 המנדטים – כחלק מגוש של 61.
אלא שהסיכוי לחבירה בין שני האגואים הענקים ובעלי ההיסטוריה המדממת לא נראה גדול במיוחד. פרץ לא יוותר בקלות על עמדת ההובלה הנוחה, ובמקרה כזה ינסה לממש את הבטחתו להביא 2-3 מנדטים של אנשי ימין מהפריפריה. חלק מהמצביעים באשדוד – אחד מהם העיד על עצמו כאיש חרות – בונים על זה בדיוק.
2.
ללא קשר לזהות המנצח או המנצחת בעבודה, המו"מ על איחוד בשמאל יושפע עמוקות מהסקרים של החודש הקרוב. איום ממשי על סיכוייה של העבודה לעבור את אחוז החסימה עשוי לשכנע אפילו את פרץ להתגמש, בתמורה לנדוניה פוליטית מפנקת.
ברק עובד בימים אלה כדי לשפר את הסקרים, ובמהירות. הצירוף אתמול של נועה רוטמן, נכדתו של יצחק רבין, היה מהלך נכון בגלל הסמליות שמדברת לבייס השמאלני חילוני, ולא פחות מכך בגלל שרוטמן מסתמנת כדמות פוליטית מרתקת, בזכות תועפות הרגש שהיא מפיצה, ונטייתה לדבר בכנות ובישירות.
אבל יש גם בעיה. קודם לצירופה היום של עו"ד שגית פרץ-דרעי, פמיניסטית דתייה ומייסדת פורום הנשים של הבית היהודי, החלה מפלגת ברק להסתמן כמפלגה גברית ואשכנזית, צביון שנותנים לה ברק, יאיר גולן, קובי ריכטר ויאיא פינק.
כדי לעמוד ביעד של רשימה שוויונית מגדרית נדרש מהלך בכיוון אחר, ורוטמן ופרץ-דרעי, שמצטרפות לפרופ' יפעת ביטון, הן התחלה טובה. הצטרפות של נשים מרשימות נוספות, שבהן לפחות עוד שתי נשים מזרחיות ומהפריפריה, תהפוך את המפלגה החדשה לאטרקטיבית במיוחד. אם היא רוצה להתרומם בסקרים, אסור לה להיראות כמפלגת ברק ושלל עלי תאנה.
ההצטרפות של פרץ-דרעי מעבירה מסר חשוב נוסף, והוא שבירת המגזריות הדתית-לאומית, והבאת יותר ויותר דתיים ליברליים למחנה הדמוקרטי. לא יהיה מופרך לצפות שפינק ופרץ-דרעי לא יישארו הדתיים היחידים במפלגה.
3.
במשך השנים ליחשו לשונות רעות שהאגדה על מפרק ומרכיב השעונים מסיירת מטכ"ל נכונה רק בחלקה הראשון. ההרכבה, אמרו, הייתה מסובכת מדי אפילו בשבילו. אם זה אכן כך, ברק ודאי נהנה מהפיצוי שבו זכה במלאכת הרכבת הרשימה, ומודה לאלוהי הטבע על כך שבחר לא לחזור לעבודה.
לצד הביקורת על טרנד מפלגות האינסטנט הלא-דמוקרטיות, אי אפשר להתעלם מהיתרון העצום שיש בהן להאצת תהליכים חברתיים. מפלגות היברידיות, כמו יש עתיד של 2013, כחול לבן של הבחירות האחרונות ומפלגת ברק החדשה, הן חממה לכור ההיתוך 2.0, באמצעות חיבורים בין מגזרים מרוחקים לכאורה. כל זה בניכוי הערבים כמובן. אולי כשברק יהיה בן 87 גם זה יקרה.
אנשי הליכוד מבולבלים. הניסיונות לחלץ הסברים מאנשי המפלגה על מהלכיו האחרונים של בנימין נתניהו נתקלים בגמגום.
מכוח ההרגל הם אומרים שנתניהו חושב כמה צעדים קדימה, ולכן יש להניח שאף שאי אפשר להבין לאן הוא מכוון, יש תכלית מדויקת לניסיונותיו לבטל את הבחירות. קשה להתעלם מההיסוס שנלווה להסבר הדחוק הזה.
הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי
חבר כנסת בולט במפלגה אמר אתמול, שמהלכו של יו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין, הוא מהלך דו-שלבי: קודם נבטל את הבחירות, אחר כך נגרום לכחול לבן להצטרף לממשלה. הפרסום הבוקר ב"ידיעות אחרונות", על כך שהמהלך כולו היה בלון ניסוי, הוא ניסיון למזער נזקים. להכניס היגיון במקום שהוא אינו קיים.
הדרך הפשוטה ביותר להבין את נתניהו היא להניח שהוא נקלע להיסטריה המפורסמת שתוארה לא פעם בעבר. שהרי, גם אם היה אפשרי לבטל את הבחירות, וגם אם כחול לבן הייתה מצטרפת לממשלה בראשותו, המשמעות היא ביטול מהלכי החסינות והגשת כתב אישום בתוך חודשים ספורים. ואם זה המצב, למה שלא יהמר על הסיכוי להקים ממשלת ימין צרה?
התשובה לשאלה נעוצה בכך שבאף נקודה בעשור האחרון ריח הדם הפוליטי של נתניהו לא נישא באוויר כמו בימים אלה. הוא חלש מאי פעם ומאבד מהאפיל והכריזמה. ההדלפות באמצע מאי על קידום חסינות לנתניהו, כי לעם מגיע "ראש ממשלה במשרה מלאה", הרתיעו אנשי ימין, שהביעו התנגדות למהלך בסקרים שונים.
סקר "חדשות 13" מייצג מגמה אמיתית שבנימין נתניהו מודע לה. השיח על ההשחתה והכאוס שגורם נתניהו חלחל גם לחלק מקבוצות הווטסאפ של הליכוד
סקר חדשות 13 מאמש, על צניחת גוש הימין (ללא ליברמן) ל-52 מנדטים, ודאי אינו מייצג את תמונת הסקרים בעוד חודש, ועוד פחות מכך את תוצאות הבחירות. אבל לא מן הנמנע שהוא מייצג מגמה אמיתית שנתניהו מודע לה. השיח על ההשחתה והכאוס שגורם נתניהו חלחל גם לחלק מקבוצות הווטסאפ של הליכוד.
חולשתו של נתניהו מתבטאת יותר מכל בנכונות של אנשי ליכוד להודות בפה מלא במרמור כלפיו במפלגה. שרי הליכוד הבכירים מחכים לראות אותו הולך, אך בינתיים שומרים על שקט מפחד המרכז והמתפקדים.
אהוד בריק מקים מפלגה חדשה (צילום: פלאש 90)
מעדיף ריצות למרחקים ארוכים
במבט ראשון אפשר לחשוב שכניסתו המחודשת והסוערת של אהוד ברק לפוליטיקה, אמורה לדחוף את כחול לבן, החוששת מדימום מנדטים, לידיו הפרושות לרווחה של נתניהו. הסיכוי שזה יקרה קטן מאוד, גם אם יתברר שמשפטית אפשר לבטל את הבחירות. תרחיש כזה יהרוס באבחה את הדימוי הנקי המגדיר את כחול לבן.
מסיבת העיתונאים של ברק וחבריו לא הותירה מקום לספקות בנוגע לייחוד של המפלגה. קודם כל באנרגיות. אין מתחרים לברק ביכולת הרטורית, גם במסרים וגם באריזה, וכשלצדו עומדים יאיר גולן ויפעת ביטון, מובטח לנו שלמרות חום יולי-אוגוסט, מערכת הבחירות תספק רגעים מלאי עניין.
נסו להשוות את השלישייה של ברק לגנץ המנומנם, ללפיד מלא הפתוס, למרצ הנישתית, או לעבודה המפרפרת בין חיים למוות. מדובר בתחרות ריצה בין יוסיין בולט לשאקיל אוניל
טענת ברק שהגוש הוא שמכריע נכונה. אם נתניהו לא ישיג 61 חברי כנסת לאחר הבחירות, הסיפור שלו גמור. אך ברק אמר יותר מזה. לא במקרה הוא נתן פעמיים את אותה דוגמה, שבה כחול לבן ומפלגה נוספת זוכות ב-20 ו-22 מנדטים. זהו היעד שהוא מסמן, והבוקר כבר אישר יאיר גולן את המשתמע מכך: ברק רואה בעצמו מועמד לראשות הממשלה.
גולן, שעל פי עדותו מעדיף ריצות למרחקים ארוכים על ריצות קצרות, יצטרך להתאים את עצמו בחודש הקרוב לספרינט אינטנסיבי, עד מועד סגירת הרשימות. כדי לעמוד ביעד 20 המנדטים צריכה המפלגה לצרף דמויות אטרקטיביות, וכמה שיותר מהר, כדי להתעצם בסקרים ולהגיע במצב מיטבי למו"מ על בלוק טכני עם העבודה ומרצ.
בגיל 6, כשרוב ההורים רודפים אחרי הילדים שישבו זקוף ויוציאו את האצבע מהפה, זכה יואב לבנון במקום ראשון בתחרות לפסנתרנים צעירים על שם פנינה זלצמן.
לבנון עלה לבמה, התיישב על הכיסא למרגלות פסנתר הכנף העצום, מתח את הרגליים עד למקסימום כדי להגיע לפדל (באופן שחייב אותו כמעט לעמוד) – וביצע בתנופה ובלי היסוס תוכנית שאפתנית שכללה יצירות מאת באך, היידן ושופן. שערו הבלונדיני העשיר התבדר מצד לצד בחן בזמן שידיו עלו וירדו על הקלידים בביטחון ואצבעותיו הזעירות לא העזו להפגין אפילו רגע קצר של היסוס או בלבול.
הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי
אבל מה שהפתיע רבים לא הייתה רק הטכניקה המופלאה, הביטחון העצמי ויכולת הריכוז שהפגין ביחס לגילו הצעיר – אלא השאיפה להותיר חותם גם במרכיבים שדורשים בגרות יחסית כמו רוך, אינטימיות או אפילו צער. הנגינה הייתה עדיין בוסרית, אבל היה קשה להתעלם מהפוטנציאל העצום.
כמה חודשים אחר כך כבר חזר על חלק מהתוכנית בקרנגי הול בניו יורק. אם הhיתה התרגשות או חרדה – גם שם היא לא ניכרה על פניו של לבנון. נהפוך הוא: סרטוני הווידאו מאותה תקופה חושפים ילד שיודע לסחוט מההזדמנות הנדירה את כל העסיס שהיא יכולה לספק, ואת התשוקה למוזיקה ותשומת הלב, כפי שמעידות קידות כנות ומלאות חן בסיום הקונצרט.
סרטוני הווידאו מאותה תקופה חושפים ילד שיודע לסחוט מההזדמנות הנדירה את כל העסיס שהיא יכולה לספק, ואת התשוקה למוזיקה ותשומת הלב, כפי שמעידות קידות כנות ומלאות חן בסיום הקונצרט
"ילד פלא", לחשו אז בקהל ובתקשורת לאורך כל השנים הבאות – מתוך הכרה שהרבה פעמים הילד גדל וה"פלא" מחליף את מקומו למשהו הרבה יותר מורכב ותובעני שלא כולם צולחים אותו. בטח לא במרחב התרבותי כמו יקום הפסנתר – עולם שבו בכל שנה רבבות מסיימים את בתי הספר למוזיקה בסין, קוריאה הדרומית או יפן ושוטפים את היכלי התחרויות עם טכניקה משופשפת היטב ודינמיקה רובוטית של בינה מלאכותית.
יואב לבנון על הפסנתר בילדותו (צילום: באדיבות המצולם)
דרך החתחתים הזאת נחסכה מיואב לבנון, כך נדמה, ולא נרשמו השפלות או אכזבות, נחלתם של צעירים הגדלים לתוך עולם תחרותי. שנה אחרי אותו קונצרט בקרנגי הול, בגיל שבע, כבר הופיע כסולן עם תזמורות בתל אביב ובבודפשט, ובגיל 11 הוזמן לבצע את הקונצ'רטו הראשון, הסבוך והנשגב של שופן לפסנתר, תחת שרביטו של המנצח הישראלי המפורסם דניאל אורן באיטליה.
אורן התקשה להסתיר את התלהבותו: "הילד הוא ללא ספק גאון. כישרון ייחודי. יואב לבנון ניגן בצורה שפסנתרנים בשנות הארבעים לחייהם לא מסוגלים לנגן. העומק של הילד בלתי ניתן לתיאור… הדרך שהוא 'שר', הפואטיות של הילד הזה היא יוצאת דופן, באמת יוצאת דופן! והקהל נשבה בקסמים שלו".
מאז לבנון מתקשה לעצור לרגע ומטפס על עוד ועוד פסגות.
בגיל 13 ביצע את הקונצ'רטו השני, התובעני, של רחמנינוב לפסנתר עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית.
בגיל 14 הופיע בפני מלכת ספרד עם הקונצ'רטו הראשון והסוער של צ'ייקובסקי, ובאותה שנה אף הוזמן לפסטיבל ורביה היוקרתי המתקיים באלפים השוויצריים בכל קיץ – וככל הנראה היה לפסנתרן הצעיר ביותר שהוזמן להופיע כסולן בפסטיבל שנחשב לתחנת חובה אצל כל חובבי הפסנתר.
באותה שנה אף הוזמן לפסטיבל ורביה היוקרתי המתקיים באלפים השוויצריים בכל קיץ – וככל הנראה היה לפסנתרן הצעיר ביותר שהוזמן להופיע כסולן בפסטיבל שנחשב לתחנת חובה אצל כל חובבי הפסנתר
בגיל 15 השתתף בגרמניה באירוע "פסגת הפסנתר" לצידה של מרתה ארחריץ' – הנחשבת לאחת הפסנתרניות הטובות של העידן הנוכחי.
"דו רה מי פה סול – יואב התרנגול"
לבנון נודד בעולם בין תזמורות לרסיטלים, בין אולם ויגמור היוקרתי בלונדון לאורנג' קאונטי בקליפורניה. צובר תשבוחות ממגזין הבי-בי-סי, מקליט עבור חברת "וורנר", ואיכשהו מצליח לשמור על רגליים נטועות באדמה בזמן שהראש עטור הרעמה הצהבהבה משוטט לו אי-שם בעננים.
לבנון, שנולד בישראל ומחזיק גם באזרחות צרפתית, לא זוכר בדיוק מתי התחיל להתעניין בכלי העומד בסלון עם הקלידים השחורים והלבנים, אבל יודע שזה היה מוקדם. ממש-ממש מוקדם.
"כבר בגיל 3 הפסנתר היה הדבר היחיד בסביבה שעניין אותי. לא יכולתי להפסיק לגעת בו, ונמשכתי אליו כמו לצעצוע. מהר מאוד ההורים שלי שמו לב שאני לא סתם דופק עליו. שאני אשכרה מנסה להפיק ממנו צליל"
"במשפחה שלי כולם קשורים איכשהו למוזיקה ומספרים לי שבתור תינוק לא הייתי נרגע עד שאבא שלי שם לי ג'אז ברקע", הוא מספר לזמן ישראל בשיחת זום מביתו הנוכחי בברלין. "כבר בגיל 3 הפסנתר היה הדבר היחיד בסביבה שעניין אותי. לא יכולתי להפסיק לגעת בו, ונמשכתי אליו כמו לצעצוע. מהר מאוד ההורים שלי שמו לב שאני לא סתם דופק עליו. שאני אשכרה מנסה להפיק ממנו צליל".
אימו הייתה המורה הראשונה שלו. "זה כנראה הזיכרון הראשון שלי – שאני בן שלוש ואימא שלי מלמדת אותי דו-דו-דו – קופצת מאוקטבה לאוקטבה בניסיון להראות לי שתווים חוזרים על עצמם בגבהים שונים או מלמדת אותי לנגן סולם פשוט. אני אפילו זוכר את השיר שהיא שרה: 'דו רה מי פה סול, יואב התרנגול'… וואי, זאת פעם ראשונה שאני מדבר על זה. כמה מביך!"
השירים המטופשים הפכו במהרה ללימודים מסודרים עם מורה מבחוץ. "על ההתחלה לקחו אותי להופיע בקונצרטים עם תלמידים אחרים ואני זוכר ששאלתי את אבא שלי אחרי אחד מהקונצרטים למה אני מופיע עם אחרים", לבנון מספר. "אמרתי שאני רוצה לעשות קונצרט שכולו שלי, לבד. רציתי לעשות עוד דברים מהרגע הראשון, להיות על הבמה ולשתף מוזיקה עם אחרים.
הפסנתרן יואב לבנון בנערותו (צילום: באדיבות המצולם)
"הייתי מאוד ער לאפקט של מוזיקה על אנשים. אני זוכר שכבר בגיל 6, בסלון בבית, הייתי מזמין את המשפחה לרסיטל, מנגן להם שופן ומעמעם את האורות בסלון. כי הרגשתי שזה מתאים לסוג המוזיקה הזאת והכנתי את האווירה מסביב בהתאם. הייתי קטן מדי כדי להבין ש'נוקטורן' שאני מנגן פירושו 'מוזיקה לילית' – אבל כבר אז הבנתי שמוזיקה אמורה להעביר רגש מסוים וצריך להתאים את הרגש הזה לסביבה".
ההורים זיהו ניצוץ גאונות? בזמן שניסית להגיע לפדלים ולעמעם אורות הם כבר חלמו על קריירה בינלאומית? "זהו, שלא. וזה המזל הגדול. לא רק שהם לא תיכננו לי קריירה, הם בכלל לא דחפו אותי. עד היום, אבא שלי תמיד אומר 'אם תרצה להפסיק, אין בעיה. אם תחליט שאתה לא רוצה להמשיך עם זה ותרצה נניח להיות כדורגלן – אין לי בעיה'.
"לא רק שהם לא תיכננו לי קריירה, הם בכלל לא דחפו אותי. עד היום, אבא שלי תמיד אומר 'אם תרצה להפסיק, אין בעיה. אם תחליט שאתה לא רוצה להמשיך עם זה ותרצה נניח להיות כדורגלן – אין לי בעיה'"
"יש הרבה סיפורים על אמנים שדחפו אותם מהר מדי והם התקשו להשיג איזון ונשרפו. אצלי הכול בא ממני ואבא שלי דווקא היה שם כדי להרגיע את העניינים. כבר בגיל צעיר הוא בעיקר אמר 'לא' להצעות להופיע בפומבי. הוא הבין שאומן צריך הדרגתיות מסוימת. אם היה רוצה, היה יכול להצעיד אותי בין הופעות עשרות פעמים בשנה – קיבלתי אפילו הצעות להופיע כילד באמזונס.
"אבא שלי חשב שהזמנות לילד פלא הן מסוכנת ומפתות מדי. הוא רצה שאחווה גם משפחה וחברים וחיים נורמליים. למעשה, עד ההופעה עם דניאל אורן בקונצ'רטו של שופן הייתה התפתחות הדרגתית וזהירה".
בגיל 11, לבצע את הקונצ'רטו של שופן עם תזמורת בינלאומית – זה נשמע בכל זאת בלתי נתפס. "כן אבל חשוב להבין שקדמו לכך חודשים של עבודה, עד שהרגשתי שאני מבין את היצירה. בדרך גם עזבתי את בית הספר. בהתחלה הייתי מגיע רק למבחנים כי עבדתי המון שעות על הפסנתר. המנהלת הציעה להורים שלי חינוך ביתי, כדי לאפשר לי למצות את הפוטנציאל. מאותו רגע העסק נהיה יותר מקצועי, והתחלנו לחשוב על 'קריירה'".
הפסנתרן יואב לבנון כשהיה נער (צילום: באדיבות המצולם)
מה זה אומר מבחינת מאמץ? כמה שעות נגינה אתה מקדיש ביום? "היו לי גם מרתונים משוגעים שבהם ניגנתי אפילו 11 שעות ביום. למשל, כשהתאמנתי לקראת ההופעה של הקונצ'רטו השלישי של רחמנינוב, שהוא מהתובעניים ביותר, הייתי צריך במקביל להתמודד גם עם הקונצ'רטו החמישי, 'הקיסר', של בטהובן ועם יצירה גדולה נוספת. ולא רציתי להתפשר על איכות. כמות העבודה הייתה עצומה. אז פשוט קניתי (אוכל ב)טייק-אוויי והתיישבתי ליד הפסנתר ולא קמתי ממנו. רק ניגנתי כל היום.
"אני חייב להגיד שאני מאוד אוהב את זה. אתה מגיע למצב של טראנס, ואיתו מגיע דווקא רוגע ושלווה. הרגשתי שאני נמצא איפה שאני צריך להיות, בתוך המוזיקה. ובסוף יום כזה של נגינה בלתי פוסקת לא הייתי גמור, להפך"
"אני חייב להגיד שאני מאוד אוהב את זה. אתה מגיע למצב של טראנס, ואיתו מגיע דווקא רוגע ושלווה. הרגשתי שאני נמצא איפה שאני צריך להיות, בתוך המוזיקה. ובסוף יום כזה של נגינה בלתי פוסקת לא הייתי גמור, להפך: הרגשתי שאם הייתי רוצה – הייתי יכול להמשיך גם עוד כמה שעות".
הפסנתר הוא כלי בודד במידה רבה, לא? "אני לא מרגיש בודד בכלל. אני עושה מוזיקה בשביל לשתף עם אנשים, להשפיע עליהם. אם אפשר לשפר להם את היום. זה הדרייב המרכזי שלי בנגינה. אני רואה בעצמי אדם מאוד חברתי, כמה שזה נשמע מוזר ממישהו שנמצא הרבה מול קלידים שחורים ולבנים.
"אבל כשאני מנגן יצירות של מלחינים אחרים אני מקבל השראה שאותה אני מנסה להעביר הלאה. אני לא בא לנגן רק לעצמי ולא רואה בנגינה מונולוג אלא אמצעי קומוניקציה. כשאני מכין תוכנית לקונצרט אני רוצה לקחת איתי אנשים למסע. אם אנשים אומרים שהיה להם כייף בקונצרט שלי וזה הדבר הכי חשוב עבורי, יותר מהכול".
הקומוניקציה כוללת גם מעריצות ומעריצים, סטוקרים שעוקבים אחריך? "פחות מאשר בתקופה של פרנץ ליסט, שהיה סופר סטאר בזמנו (צוחק)…למרות שאת השיער שלי תמיד משווים לשיער של ליסט ושל שופן. אין לי בעיה שיתייחסו למראה שלי, זה סבבה, למרות שאני מעדיף התייחסות למוזיקה.
הפסנתרן יואב לבנון בסט צילומים, לבוש כבן התקופה של פרנץ ליסט (צילום: באדיבות המצולם)
"יש הרבה הערכה ותשומת לב שאני מקבל, אבל לרוב זה ברמה מאוד אכפתית ורק כמה מקרים של סטוקרים, אבל לא מפחידים. לא משהו מאיים. בדרך כלל בעולם המוזיקה הקלאסית זה יותר רגוע. אתה יכול להיות בטיסה ופתאום מישהו רנדומלי עובר לידך ואומר 'היי, ראיתי אותך על פוסטר'. אבל אנשים גם יותר מאופקים אז לפעמים פשוט מסתכלים עליך, ואתה מנסה לפענח אם זה בגלל שהם מזהים אותך ומתביישים לגשת".
"הישראלי הצעיר הזה מנגן ללא פחד"
בשלישי ובחמישי השבוע יופיע לבנון בישראל בשני רסיטלים מטעם הסדרה הבינלאומית של המרכז למוזיקה במשכנות שאננים בירושלים.
התוכנית השאפתנית כוללת, בנוסף ליצירה שלבנון הלחין בעצמו, את ארבע הבלדות המפורסמות של שופן וכמה מהאטיודים הטרנסצנדנטליים של ליסט, שנחשבים בידי רבים ליצירות הקשות ביותר מבחינה טכנית ברפרטואר הפסנתר, וגם מורכבים מאוד מבחינה רגשית.
לבנון הקליט אותם לאחרונה בעבור חברת "וורנר קלאסיקס", וביצע אותם במלואם, כל התריסר, בלונדון ובגרמניה. המבקרים פינקו אותו. "הישראלי הצעיר הזה מנגן ללא פחד, עם צליל גדול מבלי להפוך גס, קצב מרגש ורגישות הרמונית – וכמובן טכניקה מבריקה", נכתב בביקורת של מגזין "גרמופון".
התוכנית השאפתנית כוללת את ארבע הבלדות המפורסמות של שופן וכמה מהאטיודים הטרנסצנדנטליים של ליסט, שנחשבים ליצירות הקשות ביותר מבחינה טכנית, וגם מורכבים מאוד מבחינה רגשית
לבנון ניגש אל היצירות האלה קודם כל באמצעות השלת המרכיב המיסטי שסביבם. לדבריו, הגיע אליהם "כמעט במקרה".
"זה מצחיק, כי תמיד שמעתי 'הו, האטיודים של ליסט הם עסק רציני, זה חתיכת דבר. ונמנעתי מללמוד אותם. ואז השתתפתי בכיתת אומן וסטודנט ניגן אחד מהם. אמרתי לו 'תן לי רגע לנסות לקרוא את מה שניגנת' וראיתי שהצלחתי היטב. ורק אז שמתי לב שזה אחד האטיודים ואמרתי 'רגע, זה באמת כל כך קשה? אולי כדאי שאתחיל לבדוק מה קורה כאן'.
"וזהו, מאותו הרגע התחברתי ליצירה הזאת והחלטתי שאני נכנס בפנים בכל הכוח. לקח לי הרבה זמן בעיקר כי רציתי להתמקד במוזיקה מעבר לאתגרים הטכניים, כדי שהווירטואוזיות לא תפריע. ואז הבנתי שאני רוצה לשתף את התובנות שלי עם אנשים אחרים – והקלטתי את כולם".
העובדה שאתה פסנתרן ישראלי בינלאומי בתקופה שבה ישראל מותקפת בעולם פוגעת בך לפעמים? "עד היום לא קיבלתי תגובה משמעותית לישראליות שלי. אני חושב שבעולם המוזיקה הקלאסית, אולי בניגוד לעולמות אמנותיים אחרים, מתנהגים באופן יותר ענייני. לא קורה לי שמתחילים איתי בוויכוח פוליטי.
"עד היום לא קיבלתי תגובה משמעותית לישראליות שלי. אני חושב שבעולם המוזיקה הקלאסית, אולי בניגוד לעולמות אמנותיים אחרים, מתנהגים באופן יותר ענייני. לא קורה לי שמתחילים איתי בוויכוח פוליטי"
"אני מופיע עם אנשים מכל העולם ומרגיש מצוין, אף אחד לא מחפש איתי קונפליקט. אני גאה בעובדה שאני ישראלי. בעולם המוזיקה של היום זה אפילו נותן לי יתרון – מרכיב של 'אקזוטיות' שמביא משהו שונה לשולחן ומעורר סקרנות".
בארבע השנים האחרונות אני מוצא את עצמי ער בשעות שלא ידעתי שקיימות בשעון שלי בכלל. תמיד הייתי משוכנע שבמקום שהשעות הללו אמורות להיות, אצלי בשעון יש כתם לבן וערפילי, ושהשעות האמיתיות מתחילות הרבה אחרי הכתם הזה.
אמנם הכרתי את השעות שעליהן אני מדבר כאן היכרות אישית מקרוב פעם, לפני הרבה שנים, בתורנויות שמירה בטירונות ואחר כך בתורנויות שמירה בקורסים בבה"דים צבאיים שונים, ובתחילת שנות השמונים אפילו נפגשתי איתן שוב בעונת החריש, בעת הכנת השדות לגידול חוזר של כותנה – אבל מאז הייתי משוכנע שאיכשהו הן התפוגגו אל אפלת הלילה ונעלמו, ולא נשאר מהן אלא זיכרון עמום.
"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
זאת כנראה תופעה רווחת בקרב פוליטיקאים: הם נוטים להסתמך על נטייתם של המוני אנשים להיאחז בעמדה קיצונית, בינארית, בתפיסה של שחור-לבן שאין בה מקום לאמצע, לגוונים אפורים.
כל דעה פסקנית ונחרצת מתבססת על הכללות גורפות. לתפיסה מעין זאת נלווים בדרך כלל קושי להכיל אמביוולנטיות. פסקנות הדוחה כל ספקנות.
שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל
רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל
רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל
רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
לכל
תגובהופוסט
עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
בונוס:
הצטרפות לקבוצה הסגורה של זמן ישראל בפייסבוק המספקת הצצה מאחורי הקלעים של המערכת (למתחברים באמצעות פייסבוק בלבד)
עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית היא יסוד הכרחי לחברה חופשית ובריאה.
ישראל מתמודדת עם מתקפה חסרת מעצורים על יסודות הדמוקרטיה ועל כל המוסדות הממלכתיים שלה. ובמקביל, התקשורת הישראלית מאבדת את עצמאותה ואת יכולתה לבקר את השלטון. זמן ישראל הוכיח שאפשר גם אחרת: שניתן ליצור עיתונות חופשית, אחראית, ביקורתית ונחושה, המגינה על שלטון החוק ועל זכות הציבור לדעת.
תמיכתכם תאפשר לנו להמשיך לפרסם תחקירים, ניתוחים וכתבות עומק הנשענים על עובדות, ועל עבודה עיתונאית מקצועית ויסודית.
![מימין: יאיר גולן, יפעת ביטון, שגית פרץ-דרעי ואהוד ברק (צילום: יח"צ)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2019/07/%D7%9E%D7%A4%D7%9C%D7%92%D7%AA%D7%91%D7%A8%D7%A7-640x400.jpeg "מימין: יאיר גולן, יפעת ביטון, שגית פרץ-דרעי ואהוד ברק (צילום: יח"צ)")
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו