לפני 14 שנה, בנובמבר 2005, הדהים עמיר פרץ את שמעון פרס, המנהיג המיתולוגי של מפלגת העבודה, וגבר עליו בפריימריז על ראשות המפלגה.

המהפך הזה נחשב לסוג של היסטוריה במפלגת העבודה: חילופי דורות ושרביט הנהגה שהונח בפעם הראשונה בידיו של יושב ראש מזרחי, איש עיירות הפיתוח. פרס עצמו סירב לשאת את העלבון, עזב זמן קצר לאחר מכן את מפלגת העבודה והצטרף לקדימה של אריאל שרון.

תומכי עמיר פרץ חוגגים את נצחונו (צילום: תומר נויברג/פלאש90)

הפריימריס שהתקיימו אתמול במפלגת העבודה העמידו את עמיר פרץ במצב דומה לזה של פרס מ-2005. שני מנהיגים צעירים, איציק שמולי וסתיו שפיר קראו תיגר על המועמדות שלו. כל אחד מהם הבטיח דרך חדשה, שינוי ורעננות במפלגה חבוטה, שהתדרדרה בבחירות באפריל האחרון ל-6 מנדטים.

אבל זו בדיוק הייתה הבעיה. המשבר במפלגת העבודה כל כך קשה, המצב כל כך נואש והסיכוי להיעלם מן המפה כל כך גבוה, עד שלא נותרה ברירה בידי חברי המפלגה והם בחרו במי שיכול לשקם משהו, או לפחות לנסות. הבחירה בשמולי או בשפיר, שניהם אנשים איכותיים אך חסרי ניסיון, נתפסה כסוג של הימור או הרפתקה. מפלגת העבודה לא רוצה כעת לצאת לאוונטורה חדשה. אבי גבאי הספיק לה.

המשבר במפלגת העבודה כל כך קשה והסיכוי להיעלם מן המפה כל כך גבוה, עד שלא נותרה ברירה בידי חברי המפלגה והם בחרו במי שיכול לשקם משהו, או לפחות לנסות

פרץ הוכיח את ניסיונו גם במהלך הקמפיין לראשות העבודה. הוא הציג דמות של מבוגר אחראי מול המריבות הבלתי פוסקות של שני יריביו הצעירים.

מי שעקב אחרי הבחירות יודע כי פרץ מכיר כל פינה במפלגה הזו, הוא שולט על הקלפיות בכל מקום, וקשור היטב גם בקבלני הקולות בשטח. מה שהוא שכח, היריבים לא למדו. אם יש קלפי בבקה אל גרביה, למשל, זה בגלל שהאיש החזק במגזר הערבי של העבודה הוא ראלב מג'אדללה הוותיק, איש אמונו של פרץ.

פרץ זכה כמעט בכל הקולות של ותיקי המפלגה. פגשתי אחדים מהם אתמול ליד הקלפי ברחוב מאפו בירושלים. הם רוצים שהוא ישמור על המבנה וגם על הכבוד של מפלגת העבודה, ולא יעמיד אותה ללא תנאי לרשותו של אהוד ברק, כפי ששמולי הבטיח לעשות.

"אנחנו רוצים את ברק. הוא התקווה שלנו", הסבירה הפעילה יעל שנקר. "אבל אנחנו לא רוצים לראות ריצת אמוק של מפלגה, שיש לה מוסדות ונכסים, לכיוון של ברק, שאין למפלגה שלו אפילו שם".

"אנחנו רוצים את ברק. הוא התקווה שלנו. אבל אנחנו לא רוצים לראות ריצת אמוק של מפלגה, שיש לה מוסדות ונכסים, לכיוון של ברק, שאין למפלגה שלו אפילו שם"

וזה בדיוק מה שיקרה החל מהיום. ברק חסר התשתית יבקש להשתלט על בניין השלד של העבודה. פרץ יערים קשיים. הא ינסה לחזק את היסודות ולהביא שחקנים חדשים (אורלי לוי, כמובן).

עכשיו גם יתחילו הסקרים שיבדקו מי מנפק יותר מנדטים למפלגת העבודה, פרץ או ברק. אם יתברר, כפי שמעריכים, כי ברק מוסיף לגוש תנופה וחיוניות ויכול להביא את העבודה ומרצ למספרים דו ספרתיים, לא יהיה מנוס. ברק יוביל את העסק.

עמיר פרץ לא נשא אתמול נאום ניצחון. אני משוכנע שהוא כמה לרגע הזה, שבו הוא ישחרר בפאתוס מוגזם את האני מאמין שלו. אבל אתמול המדינה הייתה עסוקה במחאה האתיופית, מצב רוח היה ירוד והנוכחות באוניברסיטת תל אביב, לשם התנקזו התוצאות בפריימריז הייתה דלה במיוחד. את הנאום חוצב הלהבות שלו יישא פרץ ביום אחר, באולם אחר. אל תדאגו, הוא לא יוותר.