גופי היה חכם ממני
כוח הסבל שלו היה פחות משלי
הוא אמר די
כשאני אמרתי עוד
גופי
גופי הפסיק
כשאני עוד המשכתי
גופי לא יכל
כשל
ואני קמתי ונאלצתי ללכת
וגופי אחרי.
(גופי היה חכם ממני / יונה וולך)
את שומעת, יונה, הגוף שלי לא היה חכם כמו שלך, הוא לא היה חכם ממני. איך זה יכול להיות, תגידי, שגופי, גופי החזק, גוף של שחיינית, ששנים אימנתי אותו לציית לי, דווקא הוא בגד?
אולי האימונים היו קשים מדי, כי עובדה, הוא מסוגל לשאת כמעט הכל והוא גם לא חושב, הוא כל כך רגיל להשמע לי עד שהוא לא עושה שום דבר מעצמו.
הוא נשאר ונשאר, עד שכמעט מאוחר מדי.
* * *
הבגידה החלה כשנאלצתי לצאת מהמים, הברכיים שלי לא עמדו בעומס האימונים, קרה לי מה שקורה להרבה ילדים ספורטאים, אף אחד לא מספר לנו שאסור לדחוק בגוף עד כדי כך, אנחנו לא יודעים שבכלל יש לו גבול, לגוף, אנחנו מרגישים אשמים כשאנחנו קורסים ואף אחד לא מספר לנו שלא בנו האשמה.
מי שקורע רצועה בברך לא יכול לחזור לנבחרת.
הוא מגורש לחיים האמיתיים.
הבגידה החלה כשנאלצתי לצאת מהמים. קרה לי מה שקורה להרבה ילדים ספורטאים. לא מספרים לנו שאסור לדחוק בגוף ככה. אנחנו מרגישים אשמים כשאנחנו קורסים
שנים הייתי במים, הגוף שלי חלק וחזק וטוב, כמו דולפינה חומה יצאתי לבסוף החוצה ופתאום הייתי פצועה. פעמיים בשבוע הוסעתי לפיזיותרפיסטית, והיא לימדה אותי להפעיל את השרירים הפגועים בחזרה. בהתחלה בכלל לא הלכתי, אחר כך הלכתי עם קביים, ואחר כך למדתי ללכת שוב.
כשיכולתי ללכת שוב היה קיץ, והייתי בת חמש עשרה.
* * *
מה בכלל עושים עם הגיל הזה? הרי אני דג, אני במים. כשכל הבנות הלכו למסיבות, אני הייתי במים, וכשכל הבנות נתנו יד לבנים, או התנשקו נשיקה מהוססת בשביל שליד הבית, אני הייתי במים ולא חשבתי על דברים כאלה. הגוף שלי הוא מכשיר, מכשיר חזק שעומד לרשותי, והתנועה במים היא כמו סכין של קצף ויש מוזיקה לתנועה, ומדובר בדיוק ובקור.
* * *
ופתאום אמצע הקיץ, ונורית באה אלי כולה זוהרת, עם שמלת פסים בצבע גלידה ותלתלי זהב מפוזרים. לא חם מדי? אני רוטנת כשהיא מציעה לי לבוא איתה לבריכה. בכל זאת אני מתרוממת מהמיטה ומוציאה, כאילו באגביות, את בגד הים מהמגירה האמצעית. לא נגעתי בו כבר חודשיים, מאז שגורשתי מהנבחרת, אני מריחה את ריח הכלור הנהדר שלו לפני שאני פורשת אותו על המיטה. מתחשק לי לבכות כשאני שואלת אותה, את חושבת שאני צריכה גם את המשקפת?
אני כבר לא זוכרת מתי הייתי בבריכה סתם כך, ואני לא יודעת את החוקים.
את לא יכולה ללכת לבריכה עם זה, נורית מסתכלת על בגד הים שלי שמונח על המיטה, היא אומרת 'זה' כאילו שהיא מדברת על משהו איום ונורא.
למה, מה רע בו?
היא אפילו לא נוגעת בו, מפריע לי שהיא מביטה בו בזלזול.
נדמה לי שכל החיים לבשתי בגד כזה, בגד הים הזה הוא חלק ממני, הוא כחול ויש לו פסים בצדדים, יש לו כתפיות נוחות, וזהו.
נורית מצקצקת בלשונה כמו דודה בת חמישים, הכל, הכל אני צריכה ללמד אותך… והיא מלמדת אותי לבקש צ'ק פתוח מאבא שלי, והיא לוקחת אותי איתה לחנות בגדי ים שלא הכרתי בכלל.
* * *
על הקולבים תלויות חתיכות בד צבעוניות, אדום וורוד וצהוב, פסים ונקודות, אני קופאת בקור הפלורסנטי, עד שנורית דוחפת לי משהו ליד ודוחקת בי להכנס לחדר ההלבשה. אני מתלבשת בלי להסתכל.
אני מרגישה מגוחכת.
מה את מדברת, זה מדליק.
את נראית נהדר, מחרה מחזיקה אחריה המוכרת, שתיהן מעוות את פניהן אלי.
בגד הים החדש שלי ורוד.
* * *
למחרת אנחנו יושבות בבריכה האיזורית.
יושבות בחוץ, סתם, כמונו יושבים עוד נערים ונערות, סתם, יושבים בצידי הבריכה ומסתכלים אחד על השני, אני לא מבינה את זה. את באה למים? אני שואלת את נורית. השתגעת, היא אומרת ומורחת לעצמה את הבטן בשמן מבריק וכתום. הבריכה כמעט ריקה, אין בה מסלולים ואין בחוץ שעון גדול עם מחוגים בצבעים שונים.
הוא מסתכל עלי כל הזמן. הפנים שלו חומות והתלתלים שלו יפים וקשים, בלי לטעום אני יודעת שיש להם טעם של מלח
חם לי.
את כל הזמן מתלוננת, תמרחי לי את הגב.
פתאום אני רואה אותו.
הוא מסתכל עלי כל הזמן. הפנים שלו חומות והתלתלים שלו יפים וקשים, בלי לטעום אני יודעת שיש להם טעם של מלח, והגוף שלו חום וקשה, כמעט ואגיד גורי אבל בגור יש רכות, ולגור יש מגע קטיפה והוא נראה כמו פסל. גם המבט שלו קשה, מבריק וקשה, והוא נצמד לי לבגד הים.
אני אפילו לא יודעת אם אני אוהבת את בגד הים החדש הזה, הורוד, כולו מחשופים ושסעים, אני יודעת שאני יושבת אחרת פתאום, ואני לא יודעת מה לעשות עם גוף השחיינית שלי, אני יודעת שחם לי יותר ויותר כי הנער הקשה הזה מסתכל עלי ואני לא יודעת מה לעשות עם החום הזה.
המים הם קרים וצלולים, מסודרים כמו קריסטל, וההרגשה שלי עכשיו היא חמה ומלוכלכת ואין בה סדר וקשה לי לנשום. ליד הנער הקשה יושב נער אחר, נמוך ורחב כתפיים, יש לו עיני קטיפה רכות ואני יודעת שהעור שלו חמים ונעים, אבל העיניים הקשות של הנער הקשה הן כמו מסמרים ואני נצמדת למקומי.
* * *
אחר הצהריים, כשאחי קורא לי בקול מלגלג לגשת לטלפון אני שואלת את עצמי מי זה מבין השניים. הקול המתכתי שמדבר אליי לא מפתיע אותי, הגורל שלי נקבע כבר בצהריים, בבריכה.
השמש היתה שורפת, האור שלה היה בהיר מדי ולא היתה לי ברירה.
* * *
באותו ערב אנחנו נוסעים לתל אביב, החבר הטוב, רחב הכתפיים, נוהג, לידו יושבת נערה אחרת שהיא לא נורית, לנער הקשה יש ירכיים קשות כמו חרבות, קשה לי לנשום כשאני יושבת לידו. אני רוצה לבקש שיפתח את החלון אבל אין לי קול. בקולנוע, בתל אביב, אנחנו רואים סרט על דובים לבנים בקוטב, בזכרון שלי גם להם אין קול.
באותו לילה כבר באתי אליו, הוא גר בצריף עץ, צמוד לבית ההורים, עמדנו בגינה, כל הפרחים פרחו בכוח, הגינה היתה מלאה בריח של דבש, התנשקנו.
את לא יודעת להתנשק עם הלשון? השיניים שלו צחורות בחושך.
הלשון שלו קטנה ומחודדת והיא דוקרת לי בפה.
"שכבנו", "מישהו", אפשר לומר את המילים האלה כמעט באדישות, זה טוב, אני זוכרת את התחושה בעיניים שלי רגע לפני שהן מתרוקנות מכל הבעה
אני שונאת את הריח הזה, הוא מתוק מדי, גם בגינה של ההורים שלי יש ריח כזה בקיץ, איזה ריח, אומרת אמא שלי תמיד ונאנחת, ממש גן עדן. אני זוכרת שנכנסנו לחדר שלו, אני יודעת שבאותו לילה שכבתי עם מישהו בפעם הראשונה. באילו מילים לתאר את מה שקרה שם? "שכבנו", "מישהו", אפשר לומר את המילים האלה כמעט באדישות, זה טוב, אני זוכרת את התחושה בעיניים שלי רגע לפני שהן מתרוקנות מכל הבעה.
* * *
איך אקרא למה שקרה שם יונה. שנים רבות כל כך כעסתי על הגוף שלי, למה הוא לא אמר די, למה הוא לא היה חכם יותר וקרס מיד. כמו כלב נאמן וחום הוא הלך לאן שהלכתי, מוכן להגן עלי אם אגיד לו, הו כן, אם רק הייתי אומרת לו. אבל אני לא אמרתי כלום, את חושבת שזה רק מתמימות?
באמת?
זו תהיה תמימות לחשוב שנקלעתי לשם רק בשל תמימותי, אני אומרת לך. ואם תתווכחי איתי, ותגידי שהייתי רק בת חמש עשרה, אספר לך עוד דבר, אספר לך שנשארתי שם שנה שלמה.
איפה ההתחלה של הסיפור הזה, זו השאלה האמיתית.
* * *
אני רוצה לספר לך יונה על הצריף של הנער הקשה, הגיע הזמן. אספר לך שלא חזרתי לשם מאז שהסיפור נגמר, שנים ארוכות, ובפעמים הבודדות שניסיתי להיזכר במקום לא הצלחתי, לא הצלחתי להיזכר במקום, לא בו ובעיקר לא בי.
רוב הזמן בכלל לא רציתי.
* * *
אני פותחת את הדלת, אני עושה את זה לאט, מזל שהתריסים מוגפים. עכשיו אני נזכרת, הם תמיד מוגפים, לפחות בזמן שאני באה, לכן צבע המיטה ארגמן ורצפת העץ נראית שחורה, החפצים נראים כמו צל, אני רואה את הגוף שלו, דק וקשה כמו מקל על המיטה, אבל איפה אני?
איפה הגוף שלי?
הוא אמור להיות שם.
אני רואה משהו, זה כמו ענן, הגוף הבוגדני שלי הפך לבן ורפוי, אלוהים, לו לפחות היה נעלם לגמרי, קווי המתאר שלו מטושטשים, אני נראית כמו הבובה הזו, שאמא שלי קנתה לי, אני ממולאה בגרגירים לבנים, אני כבדה ורכה, העיניים שלי הן כפתורים ריקים.
* * *
הגוף של הנער הקשה מלא בשמש, הוא שורף, התלתלים היפים שלו קשים, הידיים שלו קשות, אין מה לחפש עדינות במגע שלו, אם העיניים שלו נחות עלי אני מתבלבלת, אני חייבת להישמע לו, אני חייבת לעשות מה שהוא אומר, אני חייבת להתהפך, או להסתובב או לעשות מעשים אחרים שאני מתביישת להגיד, אני צריכה להתאמן חזק יותר לא להרגיש, אני צריכה לשכוח את עצמי בתוך הפעולה הקשה הזו, אם תשאלו את הילדה הזו, על המיטה, היא גם תגיד בקול חלול שזו האהבה.
הגוף של הנער הקשה מלא בשמש, הוא שורף, התלתלים היפים שלו קשים, הידיים שלו קשות, אין מה לחפש עדינות במגע שלו, אם העיניים שלו נחות עלי אני מתבלבלת, אני חייבת להישמע לו
סביר להניח שהיא לא תדבר איתכם.
היא לא דיברה עם אף אחד בתקופה הזו, אפילו לא עם נורית.
* * *
אני זוכרת לילה אחד, מאוחר מאוד, שברחתי. שנים רבות שמרתי את הצריף הזה בחושך, אם הוא היה עולה בזכרוני הייתי בורחת מיד, לא נשארת שם מספיק זמן כדי שהעיניים שלי יתרגלו, הסדין אדום כהה, הרצפה שחורה, אני זוכרת את הלילה ההוא, שקמתי וברחתי, הגוף שלי נבהל פתאום, מאוד, אבל ממה? את זה אני לא זוכרת.
אני זוכרת היטב את השביל שיוצא מהבית שלו, ואת החושך, לא פחדתי מהחושך שבחוץ, ממנו אני צריכה לפחד? אתם יודעים איזה דברים מפחידים אני מתאמצת לשכוח? בחושך שבחוץ אני נרגעת, החושך הזה הוא חבר שלי. אני הולכת על השביל, אני הולכת על הכביש השחור, הפנים שלי יבשות.
אחרי כמה דקות אני מרגישה שמכונית נוסעת בעקבותיי, המכונית נעצרת לידי והפנים של האבא של הנער הקשה מסתכלות עלי.
תיכנסי, הוא אומר בקול רך, אני אקח אותך הביתה. אנחנו נוסעים בשתיקה, יש לו פנים רחבות ועייפות ושיער חלק ואפור שמסורק אחורה. הוא נוסע לאט מאוד ונדמה לי שהוא רוצה לדבר איתי. אני מחכה, אבל הוא לא אומר כלום. אני גם לא אומרת כלום, אבל אני מרגישה רכות בחלל האוטו, נדמה לי שאם ידבר איתי, ולו מילה אחת, אתחיל לבכות.
זה לא קורה.
הוא נוסע לאט, אני מציצה בו מהצד, הוא נראה עצוב, אני שמה לב שהוא נעול בנעלי בית מקורדרוי, ופתאום אני מרחמת עליו מאוד, מאוד מאוד.
איש עם עיניים עייפות כל כך, בנעלי בית, אני מרחמת עליו שיש לו בן כזה שמתנהג כל כך באכזריות לנערות, הוא בטח מתבייש בו, הוא נראה אדם כל כך הגון. אני מרחמת עליו על שקם באמצע הלילה, נעל את נעלי הבית הישנות שלו ויצא לאוויר הקריר רק כדי להביא אותי הביתה. הוא בטח צריך לקום מוקדם לעבודה.
אני כל כך מרחמת עליו, אני כמעט ומבקשת ממנו סליחה, אנחנו נוסעים בשתיקה עד הבית שלי, כשהוא מוריד אותי אני מחייכת אליו, והוא מחייך בחזרה.
אני אסירת תודה.
* * *
כשאני נכנסת הביתה באמצע הלילה אף אחד לא מחכה לי במבט מודאג או כועס, אף אחד לא מתעורר לכבודי, אני לא צריכה ללכת על קצות האצבעות.
אחרי יומיים חזרתי אליו.
* * *
לפעמים הנער הקשה בא אליי הביתה, אנחנו נכנסים לחדר שלי וסוגרים את הדלת. החדר שלי צמוד למטבח, כדי לעבור לחדר השינה של הדוקטור, לחדר השינה של ההורים, לשירותים או למקלחת צריך לעבור על פניו, בכל זאת אני לא שומעת צעדים אף פעם.
אף אחד לא דופק על הדלת שלי, לא שואלים שאלות. אצלנו דוגלים בחינוך מודרני, סומכים על הילדים ונותנים להם חופש
אף אחד לא דופק על הדלת שלי, לא שואלים שאלות. אצלנו דוגלים בחינוך מודרני, סומכים על הילדים ונותנים להם חופש.
בעיקר עלי סומכים.
עובדה.
הייתי ילדה בת חמש עשרה, אני מדמיינת איך הפנים שלי הפכו אפורות כשהעיניים שלי התרוקנו, כמעט ולא הרגשתי כלום כבר, כמעט שהצלחתי.
ואז הגוף התעורר, ברגע האחרון, ועשה את מה שהיה צריך לעשות כבר מזמן.
* * *
בהתחלה הוא הפך נפוח וחלש מאוד כי אכלתי כמו דב לבן, עד שהקאתי, אחר כך הוא הפך רזה וחלש עוד יותר, כי הפסקתי לאכול, אחר כך כמעט ולא קמתי מהמיטה. ההורים שלי נכנסו לתמונה ואבא שלי אפילו לקחת אותי לדיאטנית בבית החולים, כדי שתגיד לי מה לאכול. לא היתה להם ברירה, להורים שלי, רסיסי הסיפור פגעו בהם בעל כורחם, דלת החדר שלי נפתחה והנער הקשה לא בא יותר.
ערב אחד אפילו ישבנו בסלון, שלושתינו, זה היה בחורף והאח בערה והפיצה ריח שריפה נעים, הסתכלתי על הלהבות הכתומות.
גם אני אוהב להסתכל על האש, אמר אבא שלי.
אמא שלי נאנחה, לא הדלקנו את הטלוויזיה, אפשר היה לחשוב לרגע שאנחנו משפחה מושלמת, כזו שרואים בסדרה אמריקאית.
המשכתי להסתכל על האש, לא סיפרתי הרבה, גם לא שאלו אותי הרבה, מה שידעו וניחשו היה מספיק כנראה, עובדה שאבא שלי אמר פתאום, וקולו כועס, אף פעם לא סבלתי אותו, מההתחלה.
כנראה שהייתי צריכה להגיד משהו אבל באותה תקופה לא דיברתי כמעט ואבא שלי המשיך בקול נחרץ, להעיף אותו מהבית, זה מה שהתחשק לי, בכל פעם שראיתי אותו זה מה שרציתי לעשות, בחיי.
אני מקרבת את היד ללהבות, עוד ועוד, אני לא מרגישה כלום, אני נוגעת באש בקצות אצבעותיי
האש כתומה לגמרי, אני יודעת שיש בה עוד צבעים אבל אני לא רואה אותם עכשיו, האש חמה, אפילו תינוק יודע את זה, אני מקרבת את היד ללהבות, עוד ועוד, אני לא מרגישה כלום, אני נוגעת באש בקצות אצבעותיי, כשאני ממש נוגעת אני מרגישה. אם חשבתם שאמא שלי נחרדת, מה את עושה? או שאבא שלי שם לב אז אתם טועים.
בעצמי הזזתי את היד מהאש, אני כבר לא תינוקת, אני יודעת לדאוג לעצמי יפה מאוד.
* * *
נכון, אומרת לי יונה, ובסך הכל אני מבינה שהגוף שלך לא בגד בך בסוף, דווקא הוא זה שהציל אותך, מכולם.
אני לא עונה לה מיד, אני חושבת על זה.
אני בוחרת לענות כך
אני כבר לא מסוכסכת איתו, עם הגוף, זה לקח הרבה שנים עד שהסכנו זה לזו, אני הפסקתי לנקום והוא הפסיק להתנהג כמו לוליין, אפשר לומר שאנחנו כמעט נחמדים, בדרך לנחמדים, רק שלפעמים אני כל כך מתגעגעת.
למה, את שואלת, אדמיין שאת שואלת.
לימים שלפני הסיפור הזה, אני מתגעגעת.
אני רוצה ללבוש בגד ים כחול, פשוט, כזה עם פסים בצדדים וכתפיות נוחות, ללבוש את העור השני שלי, אני רוצה לקפוץ למים צלולים וקרירים, תראי איך המים משתנים לכבודי, יונה, רק לכבוד התנועות שלי, הם גם מלטפים אותי קרוב קרוב לגוף ואין בזה שום דבר מאיים.
או בוגדני.
מי אמרה את זה, אני או את? אני מסתכלת עליה, היא מחייכת, אחר כך היא אומרת לי שהתנועה במים היא כמו סכין של קצף ויש מוזיקה בתנועה.
בתנאי שהתנועה מדויקת, אני מחרה, מחזיקה אחריה.
תחייכי אלי שוב.
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה,
אנא צרו קשר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם