"פרשת הצוללות מנקזת אליה את כל הרעות החולות בסחר של מדינת ישראל בנשק. היא הקייס-סטאדי המושלם. העסקה הזאת היא סיפור שעוד לא ממש נגעו בו. כל פעם נוגעים בחלק אחד, אבל התמונה המלאה – עדיין נסתרת מהעין"

על הדברים האלה חתומה רות ירון, לשעבר דוברת צה"ל ובכירה בשירות החוץ הישראלי.

רות ירון: "פרשת הצוללות מנקזת אליה את כל הרעות החולות בסחר של ישראל בנשק. היא הקייס-סטאדי המושלם. העסקה היא סיפור שכל פעם נוגעים בחלק אחד שלו, אבל התמונה המלאה עדיין נסתרת מהעין"

ירון, שהיתה האישה הראשונה להתמנות לתפקיד דובר צה"ל בשנים 2005-2002 וזכתה לדרגת ייצוג תת-אלוף, מכירה היטב את אישיותם ואופיים של שני גברים מרכזיים בהקשר פרשת הצוללות: היא ישבה סביב אותו השולחן בפורום מטכ"ל לצד אביחי מנדלבליט כפרקליט הצבאי הראשי, ומי שכיועץ משפטי לממשלה ניקה מהיום הראשון את ראש הממשלה בנימין נתניהו ממעורבות בפרשה; וגם לצדו של בני גנץ, אלוף פיקוד צפון באותן השנים.

כיאה לדיפלומטית בעברה, ירון משתמשת בפתגם הצרפתי "בחור טוב, המסכן", בבואה לתאר את גנץ. הצרפתים סרקסטים. בעברית הפתגם הצרפתי נשמע בערך ככה: איש חלש, לא חכם מדי, פראייר. על מנדלבליט דווקא יש לירון מילים חמות. היא מגדירה אותו כאיש מקצוע מצוין. אבל גם הוא כגנץ, חלש מכדי לעמוד במסע הלחצים המופרע שמגיע מכיוון ראש-הממשלה תחת שלושת כתבי-האישום, בנימין נתניהו, משפחתו ולהקתו. ירון דיפלומטית מספיק כדי לא לומר שזאת בדיוק הסיבה שמנדלבליט מונה בידי משפחת בלפור.

ספק אם יש הרבה אנשים איכותיים מירון במערכת הציבורית בישראל. היא ודאי אמיצה משניהם יחד. השניים האלה אולי גנרלים בדרגות, אבל טירונים בעמוד שדרה. גם אם נוסיף לצמד הזה גנרל אחר, גבי אשכנזי, לא תתקבל תוצאה שונה.

חוסר האומץ של מנדלבליט ללכת עד הסוף בפרשת הצוללות, מתורגם, לשיטת ירון, לאפיק מעשי.

"אני משערת שהשיקול של מנדלבליט הוא, שיש לו מספיק קיטבגים עם פרשיות נתניהו על הגב והוא אומר לעצמו, 'אם אני אצליח עם לפחות אחד הקיטבגים והוא יילך הביתה – אני לא אצטרך להתעסק עם הצוללות'", היא אומרת.

ירון אולי מבינה את מנדלבליט, אבל בפירוש לא מקבלת את עמדתו.

"עדיין מאוד תמוה למה מנדלבליט הכריז – בפרוץ הפרשה ועוד לפני בדיקה מקיפה – שנתניהו לא מעורב בפרשה. זו הצהרה תמוהה ולא ברורה".

ספק אם יש הרבה אנשים איכותיים מירון במערכת הציבורית בישראל. היא ודאי אמיצה מגנץ ומנדלבליט יחד. השניים אולי גנרלים בדרגות, אבל טירונים בעמוד שדרה. גם אם נוסיף לצמד גנרל אחר, גבי אשכנזי, לא תתקבל תוצאה שונה

היא מקבלת את ההגדרה שמנדלבליט ביקש לפעול על-פי "מודל אל קאפון": נפיל אותו על קטנות, העיקר שיורשע; העבירות החמורות יתבררו כבר אז.

"אני לחלוטין לא מסכימה עם מנדלבליט. הצוללות הוא סיפור כל-כך עמוק שיחייב ניקוי אורוות מאד יסודי. נחוצה כאן ועדת חקירה ממלכתית, שלא תהיה תלויה באיש אחד. זאת פרשה שהיא המודל שמדגים את כל מה רע במצב הקיים. החל מהסוכן, המתווך, שגוזר קופון; עבור דרך בן-הדוד של ראש-הממשלה שהוא במקרה גם היועץ-המשפטי שלו ובמקרה גם המייצג של טיסנקרופ, שגם הוא גוזר קופון; ובן-הדוד הנוסף שבבעלותו מפעלי פלדה ושגם הוא כנראה מרוויח משהו מכל זה. כל זה, עוד מבלי לדבר על ההיבטים המדיניים והבינלאומיים עם המדינות המעורבות, וכן על ההיבטים של ביטחון ישראל. זה נורא! יש כאן את כל האלמנטים של פרשת שחיתות עמוקה, והחוט המקשר הוא נתניהו. ודווקא אותו – מנדלבליט לא חקר בפרשה".

ירון לא חוסכת מילים קשות מנתניהו:

"כל התמנון הגדול הזה לא היה מתקיים, אם לא היה עומד במרכזו אדם מושחת. ברגע שיש לך ראש-ממשלה מושחת שמאפשר את כל הדבר הזה, הדברים קורים. דמיין לעצמך שעומד שם ראש ממשלה כמו לוי אשכול. זה לא היה קורה. גם תחת אנשים ישרים והגונים כמו דן הראל או בוגי יעלון. ומאחר ומנדלבליט החליט לא לחקור את ראש הממשלה בהקשר הזה – לא תהיה ברירה מהקמת ועדת חקירה ממלכתית כדי שהנושא ייחקר כמו שצריך. בסוף עוד יתברר שפרשת הצוללות היתה המקרה שהביא לשיפור המנגנון".

שנים בשירות החוץ של ישראל, נתנו לירון פרספקטיבה והבנה מעמיקה בתהליכים פוליטיים, כמו גם ההכרח לבסס יחסים בינלאומיים על פוליטיקה ופחות על כח צבאי. לאחר חתימת הסכם השלום עם ירדן, היתה ירון מנהלת מחלקת ירדן במשרד החוץ והופקדה על הטיפול ביחסי ירדן–ישראל, לרבות יישום הסכם השלום בין שתי המדינות. מאוחר יותר, בשנים 2002-2000 היתה המדריכה הראשית במכללה לפיקוד-ומטה של צה"ל. אחרי תפקיד זה ולאחר מבצע "חומת מגן", מונתה לדוברת-צה"ל, בידי הרמטכ"ל, אז, משה יעלון.

היא מקבלת את ההגדרה שמנדלבליט ביקש לפעול ב"מודל אל קאפון": נפיל אותו על קטנות, העיקר שיורשע; העבירות החמורות יתבררו אז. "אני לחלוטין לא מסכימה עם מנדלבליט. הצוללות סיפור כ"כ עמוק שיחייב ניקוי אורוות יסודי"

אלא שדווקא תפקיד ציבורי אחר של ירון, המוכר פחות, היה אולי החשוב ציבורית, אזרחית וחברתית, כמו גם הרגיש מכולם: מיום הקמת הוועדה, היתה ירון חברת הוועדה להרחבת סל הבריאות על תקן נציגת ציבור, מהוועדות חורצות הגורלות והמשמעותיות ביותר על חיי האזרחים בישראל. היא פרשה מהוועדה כעבור מספר שנים, אחרי שפוליטיזציה יתרה השתלטה על תהליך קבלת ההחלטות בעבודת הוועדה ועיוותה אותו.

ספק אם יכולה להיות המחשה מזוככת יותר לשינוי לרעה שעברה ישראל מהעובדה שמחליפתה של ירון בתפקיד דוברת-צה"ל היתה מירי רגב. רגב, ששימשה כסגניתה של ירון, הודחה מהתפקיד בנסיבות שירון לא התייחסה אליהן פומבית, אבל לא צריך להיות מומחה ביחסים בינלאומיים או במשאבי אנוש כדי להבין איך שני הניגודים האלה, ירון ורגב, לא יכולים לעבוד יחד – מספיק להכיר את רגב.

רגב, כמו יתר חדלי-האישים שמקיפים את נתניהו, ומעל כולם, נתניהו עצמו, הם מייצגיה הנאמנים של התקופה. הם כולם אבני-היסוד בתהליך שנתניהו הוא אחד מאדריכליו הראשיים.

"אנחנו חיים בעידן של פופוליזם עולמי, של מנהיגות פוליטית פופוליסטית", אומרת ירון, "עידן כזה בא עם מרכיב מאד חזק של הפחדה, עם טיפוח הבורות, כי אם אנשים יידעו הם ישאלו שאלות. אלה ימים של לחם ושעשועים מודרניים בדמות תוכניות ריאליטי כשאין מקום לתחקירים מעמיקים".

"כשרמת הקשב מאד קצרה ומוגבלת בגלל האמצעים הטכנולוגיים – צומח דור של מנהיגים פופוליסטיים שבונים ונבנים בדיוק על זה. שמקפידים שהציבור יהיה עסוק בכל מיני ספינים ושעשועים שמייצרים חדשות לבקרים, ובלבד שלא ישימו לב לסוגיות המהותיות. מספיק שתצעק 'האיראנים על הגדרות!', וכולם מתיישרים. מה שקורה הוא, שאז לא מדברים על חמשת-אלפים איש שמתים בזיהומים בבתי החולים מדי שנה. וזו רק דוגמה".

ספק אם יכולה להיות המחשה מזוככת יותר לשינוי לרעה שעברה ישראל, מהעובדה שמחליפתה של ירון בתפקיד דוברת צה"ל היתה מירי רגב. רגב, ששימשה כסגניתה של ירון, הודחה על-ידה מהתפקיד

"צריך לפרוץ חומה מאד בעייתית, שבה אלה לא רק המנהיגים שלא בסדר"

מפנה ירון בצדק אצבע מאשימה לשותפיהם הלא-מודעים של מנהיגים בעייתיים ומושחתים,

"אלא גם הציבור שמוכן לקנות את מה שמוכרים לו ועובר על זה בשתיקה. בין אם הוא לא מבין או לא חוקר את מה שמסתירים ממנו ובין אם הוא לא מוחה כנגד המצב. ציבור שקונה את מה שמוכרים לו בחדווה".

"יש חלקים בציבור שמדקלמים 'ביבי שומר על המדינה!', ולכן, אסור לגעת בו. לכן גם, בשם 'הביטחון' אני, האזרח, מוכן להאמין לכל מה שמספרים לי.  את זה קשה לפרוץ".

חיים שדמי עושה סרטים, כותב ספרים והרבה שנים שהוא עיתונאי (לרוב בפרינט או בכתובה, אבל גם בטלוויזיה). הוא פיראט ממייסדי חבורת הקריים-מיניסטר גאנג ובסוף יפליג בנחת אל האופק, אבל עד אז – יש לו כמה עניינים לסדר

"אֶת פְּנֵי הַשָּׁמַיִם אַתֶּם יוֹדְעִים לְפָרֵשׁ, אַךְ אֶת אוֹתוֹת הַזְּמַנִּים אֵינְכֶם יְכוֹלִים?" (הבשורה על פי מתי, פרק טז, פסוק ג')

הסיפור של המפגינים מחוץ לבית משפחת פרקש והתגובות במערכת הפוליטית הם מה שמכונה באנגלית, a sign of the times. ובעברית – מאוֹתוֹת הַזְּמַנִּים. זה סיפור עגום, שמעורבבים בו עצב תהומי, קיתונות של זעם והרבה מאוד פוליטיקאים אילמים, במקרה הטוב, וציניים בואכה נבזיים במקרה הרע. ובין לבין, משפחה אחת שכל חטאה היה שחינכה את ילדיה לאהוב את הארץ והמדינה די הצורך בשביל להילחם ולהיהרג ולהפגין עבורה ועבור מה שהיא מסמלת.

המפגינים מחוץ לבית משפחת פרקש והתגובות במערכת הפוליטית הם סיפור עגום, שמעורבבים בו עצב תהומי, קיתונות של זעם והרבה מאוד פוליטיקאים אילמים, במקרה הטוב, וציניים בואכה נבזיים במקרה הרע

זה הסיפור של אורלי לב, פעילת ליכוד שכבר נחקרה בעבר בחשד להסתה נגד היועץ המשפטי ושמצאה לעצמה ולחבר מרעיה, ובהם אפרים גרייף, כתובת לפורקן תסכולים בדמות הבן המת של שכני משפחת נתניהו. בני משפחה שהעזה  לחשוב שונה ממנה, ולכן, כנראה, מגיעים להם איחולי מוות נוספים בנוסח 'השם ישלם לה'. ואף מילה על חילול הקודש המזעזע במשפט הזה, שיכול בוודאי להגיר מפיו רק מי שמשוכנע שהאלוהים מדבר מגרונו, ולכל הפחות שמו לנביאו עלי אדמות, המוסמך להטיל רפש באחר.

זה הסיפור של חבר הכנסת מטעם הליכוד ושר החינוך (החינוך, ריבונו של עולם!) מטעמה, אלוף במיל' והרמטכ"ל לחצי-דקה בעבר, יואב גלנט. שר החינוך המדובר הצליח לשחרר תגובה של איש צבא שעבורו

"הדבר הראשון במעלה היה מאז ומעולם משפחות שכולות".

אבל גם מצא לנכון להסביר ש:

"כדמוקרטיה כל מה שחוק מאפשר כולל הפגנות ומחאות מכל הכיוונים… למרות שלפעמים זה לא מוצא חן בעיני חלק מאיתנו".

גינוי למעשים, אמירה חד-משמעית על האופן שבו חשיבותן של המשפחות השכולות מקבלת ביטוי מעבר למילים ריקות בעוד ראיון לעיתון? כלום. אסור להרגיז את אנשי מרכז הליכוד, הרי אם ייתפס חלילה שר מכהן כמי שלא שובר הכי-ימינה-שאפשר, בוודאי נקום ינקום בו השם. או מרכז המפלגה.

באיזה אופן חשיבות המשפחות השכולות מתבטאת מעבר למילים ריקות בראיון? אסור להרגיז את אנשי מרכז הליכוד. הרי אם ייתפס חלילה שר כמי שלא שובר הכי ימינה שאפשר, וודאי ינקום בו השם. או מרכז המפלגה

זה הסיפור של חבר הכנסת מטעם כחול לבן, שר הביטחון במשרה מלאה וראש הממשלה במשרה חליפית עד שבג"צ יודיע אחרת, הרמטכ"ל לארבע שנים בעבר והאלטרנטיבה השלטונית לשלטון הליכוד עד מרץ 2020, בני גנץ.

האיש שהוכיח בתוך פחות משנה בממשלה שנתניהו צדק כשאמר שהוא לא יכול ולא מוכן להיות ראש ממשלה. שהצליח לחלץ מעצמו, בקושי, גינוי רפה ולקוני, עשוי כולו לשון פסיבית ומבוהלת, לאירועים.

בין היתר, כתב גנץ בפייסבוק:

"כמי שאיבד אחים רבים לנשק, אני חש בושה הבוקר".

הוא הסביר ש:

"יש גבולות שלא חוצים".

אך נזהר מלהסביר מי הביא לחציית הגבולות, הוא קבע:

"השיסוי והקיטוב לא יובילו אותנו לשום מקום",

מבלי להזכיר שאבי השיסוי והקיטוב הוא שותפו לממשלת ה"אחדות". ולקינוח, במסר שלא לגמרי ברור אם הופנה לאב השכול שאליו התקשר, לדבריו, או למפגינים, הזכיר ש:

"גם מול ביתי מתקיימות הפגנות, ואני פועל מול רשויות החוק על מנת לאפשר אותן".

רוצה לומר, לפי שר הבטחון, הפוליטיקאי, האיש שמכר בקולות מאות אלפי ישראלים ששמו מבטחם בו  – דינו ודין האב השכול שכל חטאו היה אמנם שאירח מפגינים נגד ראש הממשלה – אותו הדין הוא.

הוא הסביר ש"יש גבולות שלא חוצים", אך נזהר מלהסביר מי הביא לחציית הגבולות, הוא קבע: "השיסוי והקיטוב לא יובילו אותנו לשום מקום", מבלי להזכיר שאבי השיסוי והקיטוב הוא שותפו לממשלת ה"אחדות"

ויותר מכל זה הסיפור של ראש הממשלה. אח שכול בעצמו, כפי שהוא מזכיר לנו בכל שנה עת יום הזכרון הממלכתי הופך ליום הזיכרון ליוני (גיבור ישראל מבחינתי) נתניהו.

האדם, בה"א הידיעה, שאחראי למגפת ההסתה, הקיטוב והשנאה. האיש שהפך את עצמו, כמו בן-בריתו המובס בארה"ב, לאלפא והאומגה של הפוליטיקה, החברה, הכלכלה, ההווייה הישראלית. האיש שברצותו יתארח בלב המהדורה של שמונה, וברצותו יקום עיתון וייפול אתר, לכאורה.

האיש שיכול היה לעצור את ההסתה הזו. שיכול עדיין להגיד 'טעיתי'. שיכול להסביר שמותר להפגין נגדו במקום לנסות לפעול בכל צורה כדי למנוע את זה. שהבוטים ומפיצי דף המסרים שלו השתלטו זה מכבר על מהדורות החדשות, על העיתונים המרכזיים – ביננו, מה באמת מבחין בין ידיעות אחרונות ושופרות המהדורה לבין ישראל היום ובועז ביסמוט, זולת שפה מעט יותר עשירה ומשוננת? – האיש שבשבילו, אבל לעולם לא בשמו, נעשים כל המעשים הדוחים הללו, נשפך הזעם ברחובות, מציף הבוז את התקשורת, ומגדיש השקר את סאת הרשתות החברתיות: בנימין נתניהו.

משפחה שכולה שהעזה למחות על המצב. מפגינים צמאי דם הדבקים במנהיגם כבמלך. הרבה מדי פוליטיקאים, אנשי צבא לשעבר, שבשם הסטטוס הפוליטי שלהם נכונים לבלוע את טירוף המערכות הזה ומסתפקים בהודעות ריקות וראיונות ריקים לתקשורת. שנאה שאין לה גבול, דמעות אין קץ, שכול וכישלון.

אלה אותות הזמנים. ואין מי שמפרש אותם טוב יותר או בהצלחה גדולה יותר מאשר ראש הממשלה.

עידו דמבין כותב ומרצה על חברה ופוליטיקה בישראל ומתמחה בפוליטיקה של ארה"ב. בעשור האחרון גר בתל אביב, פריז וניו יורק - ולאחרונה שב לישראל עם זוגתו. עורך דין, בעל תואר ראשון במשפטים מאוניברסיטת תל אביב ותואר שני בזכויות אדם מאוניברסיטת קולומביה בניו-יורק. מאמין בכוחו של עט משונן לקדם שינוי, ונשען על הסופרים הגדולים של שנות ה-20 לקבלת השראה. מנהל המשרד הישראלי של itrek, המחבר את דור ההנהגה הבא של מיטב המוסדות להשכלה גבוהה בארה"ב ואירופה עם ישראל.