אין מנוס מהתחלה רצינית מדי של הבלוג הזה. התחלה כבדה מדי. מבאסת במידה רבה. אבל היא הכרחית.

אני סנגור פלילי. המשרד שלי מתמחה במשפט פלילי, עבירות צווארון לבן, דין משמעתי, לשון הרע וועדות חקירה. בקיצור: המשרד שלי מתמחה בגירוד המוגלה.

אני מחויב להתמקד הן בזכות היסוד החוקתית לחפות של כל חשוד ונאשם שאני מייצג מחד, הן בזכות היסוד החוקתית לכבוד האדם של נפגעי ונפגעות העבירה שאני מייצג מאידך והן למבט כולל ואנושי בפצעים המדממים של החברה הישראלית. כי מי שעוסק במשפט הפלילי אינו יכול לראות אך ורק את הלקוח הפרטי שלו. הוא מרגיש מין צורך עמוק להביט גם במכלול המשפטי, התרבותי והסוציולוגי של כל פרשה.

אז הנה כמה הערות קצרות וממוקדות על מותו של סלומון טקה ז"ל, על קצין המשטרה שהמית אותו ועל התבערה הגדולה שהוצתה לפתע ברחבי מדינת ישראל. תבערה שהתלקחה כעת. אבל הגחלים לחשו כל הזמן מול עינינו:

1

חכו עם ההכרזות על רצח. הלב נקרע. אבל קצין המשטרה הוא בחזקת חף מפשע. חזקת החפות שלו מוחלטת. יש להיזהר מקביעה גורפת לגביו מבלי להכיר את הראיות.

יש להיזהר ממשפט שדה. מדינה ליברל-דמוקרטית (או לפחות מדינה שמתיימרת להיות כזו) מחויבת להקשיב ברצינות לאזרחיה המופלים. ולקטוע את חרפת האפליה. אבל גם לזכור שכל חשוד הוא בגדר חף מפשע. אלא אם יוכח אחרת מעבר לכל ספק סביר בבית המשפט. ואפילו אז זכאי המורשע לערער על עצם הרשעתו.

2

מאידך, המנוח אינו מוכר לנו. איננו יודעים אם אכן היה לו עבר פלילי כפי שנטען בהודעות ווטסאפ נחרצות שמועברות בין מאות אלפי ישראלים במהירות של אש המתפשטת בשדה דרדרים. אין לנו מושג אם הוא נהג באלימות בפרשה הטראגית ואם התנהגותו הולידה בכלל סכנת חיים בעטיה ירה קצין המשטרה.

ייתכן שכן. ייתכן שלא. חכו רגע.

3

אנחנו כן יודעים שישנו שיטור יתר בקרב הישראלים יוצאי אתיופיה, העדר אופק שיקומי, מצבי סיכון חמורים, השפלות חוזרות, כמות עצורים ואסירים עצומה של ישראלים יוצאי אתיופיה ביחס לחלקם בציבור הכללי, כמות מדהימה של עצורים ואסירים קטינים מקרב יוצאי אתיופיה, מציאות כלכלית בלתי נסבלת, היבטים שונים של אפליה גלויה וסמויה, העדר אפשרויות חינוכיות וכלכליות ועוד. אנחנו יודעים שישנו ייאוש.

4

וכן קיים בקרבנו חשש שמושתת על ניסיון העבר שלפיו אנשי משטרת ישראל (שמלאכתם קשה וכפוית טובה מאין כמוה) ממיתים אזרחים מקבוצות ספציפיות ומוחלשות (בעיקר אזרחים ערבים) בשיעור גבוה לאין ערוך מאזרחים מקבוצות אחרות. זה בכלל לא בר השוואה.

5

אכן, כל מקרה אמור להיבחן לגופו. כל אירוע חייב להיבדק לעומק ובצורה עניינית והגונה. חובה לחקור בענייניות ובהגינות למען משפחת המנוח. חובה לחקור בענייניות ובהגינות למען החשוד עצמו. הקושי טמון בחוסר האמון האינהרנטי שלנו במנגנון החקירה. חוסר אמון עמוק.

לצד חקירות רציניות של מח"ש, אנחנו יודעים על פרשות רבות שנמרחו, נחקרו בעצלתיים והסתיימו במסקנות תמוהות מאד מטעמה של המחלקה לחקירות שוטרים. אני כותב זאת הן כסנגור פלילי שהתלונן לא אחת מטעם אזרחים במח"ש, הן כמי שייצג איש משטרה אחד לפחות שהיה חשוד במח"ש והן כמי שהציץ בסטטיסטיקה הכללית והבלתי מעודדת של מכלול חקירות מח"ש מאז הקמתה בשנות ה-90.

6

גם משטרת ישראל סובלת מתופעה דומה: לצד חלקים משובחים במשטרה (יחידות שמגנות באמת בתמים על משטרנו הדמוקרטי או לפחות על מה שנותר ממנו, ממוקדות בטוהר המידות, לוחמות ברצינות בפשע ושומרות על זכויות האדם והאזרח), ישנם חלקים רבים במשטרה שבהם התפשטה תרבות רקובה של כזב וגם אלימות.

האלימות, כידוע, מופנית בעיקר כלפי בני הקבוצות המוחלשות יותר. נכון, בעיקר אזרחים ערבים. אזרחים ישראלים ממוצא אתיופי. מזרחים. וכמובן הלא אזרחים. תושבי ירושלים המזרחית הפלסטינים. והנתינים הנצחיים של הדיקטטורה הצבאית בגדה: הפלסטינים שמעבר להרי החושך.

7

העניין כמובן חרג מיידית ממתחם האירוע הפרטי והנורא של סלומון טקה. האירוע הפרטני הזה (בין אם קצין המשטרה נהג כשורה ובין אם לאו. אין לנו עדיין מושג כאמור) הצית את התפרצות הזעם המוצדק בעטיו של קיפוח רב-ממדי ובעטיה של אפליה שיטתית. לא בכל תחום. לא תמיד. אך זה קיים עמוקות.

8

לצד התבטאויות גזעניות ומחליאות באמת, קראתי גם דוברי ימין שלא התגזענו על הישראלים ממוצא אתיופי, אבל טענו נגדם במין פטרנליזם מתפנק של מי שמעולם לא קופחו ומעודם לא נאלצו להתמודד עם מציאות כלכלית בלתי אפשרית, כי עליהם להפסיק להתבכיין על מר גורלם ולקחת אחריות על חייהם.

אז ככה: נכון שכל אדם וכל קהילה צריכים ליטול אחריות על חייהם. כל אדם וכל ציבור צריכים להיזהר מהתקרבנות ומהתמכרות להטלת אשמה חיצונית.

9

אך כל אדם וכל ציבור מקופחים ומופלים זכאים לזעוק את זעקתם האדירה. וחובת המדינה (הליברל-דמוקרטית או הסוציאל-דמוקרטית) להקשיב ולפעול.

10

מדינת ישראל, כמה נורא, דחקה את אזרחיה ממוצא אתיופי למציאות בלתי אפשרית. עכשיו זה מתפוצץ. עלינו לעמוד לצידם. בעוד 3 ימים כבר ישכחו מהם כי הם ישובו להיות שקטים ומנומסים. כפי שאנחנו אוהבים אותם. עד ההתפרצות הבאה. ואז כמובן נכעס עליהם: איבדתם אותנו כשחסמתם כבישים, נגיד להם בזעם.

זה יהיה שקר, כמובן: הם לא איבדו אותנו כי חסמו כבישים. אנחנו בכלל לא היינו לצדם מההתחלה. לא חשבנו עליהם בכלל. התעלמנו מהם כשמחו בשקט. ואז כעסנו עליהם כשמחו בזעם. כי אנחנו לא סופרים אותם. קוראים לזה גזענות. ואת מעגל הגזענות חייבים לשבור.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

הנה נפטרנו מחום הקיץ המתיש ושוב הגיע סתיו מענג, שאמור היה כבר להתחלף בחורף אך נראה שזה מתמהמה. האוויר הצטלל ואפשר כבר לשאוף את הניחוח הדק שלאחר הגשם. ממטרות העוז שהגיעו אחרי הגשם הראשון הותירו אחריהם אוויר רווי ריח גשם כמעט ממכר. אבל הפעם קשה לחגוג את הקרירות ואת הקסם הסתווי, בגלל העצב, הבלבול, תחושות הכאוס, החרדות, הלחצים.

גם במלנכוליה הקלה הנלווית כתמיד לסתיו יש נעימות כלשהי. ואני נזכרת איך שמעתי לראשונה את אריק איינשטיין. הייתי אז בת בגיל 15 16. נדמה לי ששירו הראשון ששמעתי היה "רוח סתיו" עם המילים שחיבר יחיאל מוהר והלחן של יוחנן זראי. השיר הזה חוזר אלי מדי שנה בהגיע הסתיו.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

באחד הסקרים האחרונים על התאמה לראשות הממשלה, עלה שרק כרבע מהבוחרים וכמחצית ממצביעי הליכוד סבורים שהבנימין הנוכחי, נתניהו, יותר מתאים מהשני. גנץ, לעומתו, זוכה לתמיכת מחצית הציבור, כפול מראש הממשלה המכהן.

אין פלא שאלו המספרים של גנץ – בתקופה קשה אנשים מחפשים תקווה ושינוי. אך אני מנסה להבין מה עובר בראש של אותו מעט יותר מרבע מהציבור שעדיין חושב שנתניהו הכי מתאים לתפקיד. מה לדעתו עשה המכהן, שמצדיק נאמנות כזו?

טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות להאחר התפרקות ברה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.