הבחירות בישראל שוב באופק, והמפה הפוליטית גמישה כמו כל דבר אחר מאז שלושת סבבי הבחירות האחרונים, שהתקיימו בתוך פחות משנתיים. למרות הנטייה הכללית להניח שהבחירות הבאות – שככל הנראה יתקיימו באביב הקרוב – יישאו את אותם מאפיינים של קודמותיהן, יותר מדי השתנה מאז הפעם האחרונה שאזרחי ישראל הלכו לקלפי בתחילת מרץ השנה. מבחינות רבות יותר מכפי שנראה עכשיו, כמעט הכול פתוח.

שלוש שאלות שונות למדי עומדות על סדר היום האלקטורלי: זהותו של האיש שיחזיק בשלטון, יכולת ויסודות המשילות של הקואליציה הנכנסת וטבעו של החזון המועדף עבור המדינה.

כל אחד מהנושאים האלה הוא בעל תוכן שונה, מתקשר למסגרת זמן שונה ומושך ציבור בוחרים מובחן משלו. מידת החפיפה ביניהם עדיין אינה ברורה, והיא תלויה בגורמים חיצוניים (ממשל ביידן הנכנס, מצב היחסים עם העולם הערבי) לא פחות מאשר במפת המפלגות. לכן עוד מוקדם מדי לנבא את התוצאות או, לצורך העניין, לחזות את היחלשותו של חלק כלשהו מהקשת הפוליטית.

הבחירות הקרובות נסבות, ראשית (ועבור רבים, בראש ובראשונה), על אישיות המתמודדים. העזיבה של גדעון סער את ביתו הפוליטי בליכוד והודעתו הדרמטית בשבוע שעבר כי בכוונתו לקרוא תיגר על עליונותו הממושכת של בנימין נתניהו בימין הישראלי הן משנות משחק באופן ממשי (כפי שמעידים הסקרים האחרונים). במבט ראשון, המעשה הזה ממסגר את הבחירות באופן בוטה יותר מתמיד כעימות חזיתי בין הכוחות שבעד ביבי ואלה שנגדו.

המאבק על מנהיגות המדינה חדר עכשיו לתוככי הימין, והוא מתמקד בתחרות בין ראש הממשלה הנוכחי נתניהו, נפתלי בנט (יריבו הדתי ותלוי התנחלויות יותר), החילוני הגמור אביגדור ליברמן וסער. לבד מיושב ראש האופוזיציה, יאיר לפיד, זהות כל המועמדים האפשריים האחרים מהמרכז ומהשמאל המסורתיים של המפה הפוליטית – שכולם מתנגדים באופן פעיל לנתניהו ולמה שהוא מייצג – עדיין לא ברורה לגמרי.

מה שקרוב לוודאי הוא שאם הכוחות התומכים בביבי לא יצליחו להשיג רוב קולות – תרחיש סביר מאוד – הקואליציה הבאה תהיה מורכבת ממפלגות ימין-מרכז ללא הליכוד והחרדים. דבר זה כשלעצמו מהווה תזוזה משמעותית מההגמוניה הימנית בראשות נתניהו ששולטת בישראל בשנים האחרונות, אשר תתבטא בשינויים משמעותיים בנוף הפוליטי בחודשים הקרובים.

אם הכוחות התומכים בביבי לא יצליחו להשיג רוב קולות – תרחיש סביר מאוד – הקואליציה הבאה תהיה מורכבת ממפלגות ימין-מרכז ללא הליכוד והחרדים. דבר זה כשלעצמו מהווה תזוזה מההגמוניה הימנית בראשות נתניהו

עם זאת, נושא זהותו של המנהיג הבא של ישראל נותן ביטוי רק להיבט אחד, קצר טווח ביותר, של החוויה הפוליטית בישראל. אף על פי שהמרד נגד שלטונו המתמשך של בנימין נתניהו נובע מאי שביעות רצון גוברת מחתירתו תחת שלטון החוק, מהבוז שלו לפלורליזם ומהסגנון האוטוקרטי הגובר שלו, הוא אומר מעט מאוד על התוכן ועל הכיוון הרצויים בקרב הציבור עבור המדינה. בנושאים אלה, הכוחות המתנגדים לביבי נחלקים ביניהם. החלפתו באדם בעל יושרה – דרישה מינימלית ממנהיג פוליטי דמוקרטי – היא רק חלק משיקולי הבחירות.

משמאל: יאיר לפיד, אביגדור ליברמן ונפתלי בנט. (צילום: Miriam Alster/Flash90)

הבחירות של 2021 עוסקות באופן ישיר וגלוי במשבר נוסף: משבר המשילות. ההתקוממת הנוכחית נגד נתניהו (שאינה נובעת רק מהאופוזיציה אלא גם מבין שורותיו שלו) מקורה בחוסר נחת הן מהתנהגותו האישית והן מדרך שלטונו בשנה בלתי יציבה במיוחד.

לכל הדעות, ההתנהלות ההפכפכה של הממשלה סביב מגפת הקורונה ותוצרי הלוואי החברתיים-כלכליים שלה זורעת בלבול תמידי וחוסר ביטחון רב, ומעוררת בעיות משילות חמורות. חוסר הוודאות שמאפיין את סדר היום – למרות ההבטחה לחיסונים – מניע בכל המפלגות חיפוש אחר מתכון שונה וקביל לניהול ענייני המדינה. פריצות דרך ביחסים האזוריים או הישגים שזוכים לפרסום רב ברכישת חיסונים לקורונה (אף שהם מאוחרים ויקרים) אינם יכולים לפצות על הצורך הדוחק בניהול עקבי ובקיימות דרכי פעולה במישור הציבורי לאורך זמן.

המתמודדים המובילים שמיועדים לרשת את ראש הממשלה הנוכחי אינם בהכרח אלה המתאימים ביותר לתפקיד זה. חלקם פוליטיקאים ותיקים אבל חסרי ניסיון מיניסטריאלי. אחרים בעלי רקורד בלתי אחיד במקרה הטוב: הם לא התבלטו כשרים מוצלחים או יעילים במיוחד בעבר. לכמה מהם אין כל ניסיון פוליטי: הישגים בתחום אחד אינם מבטיחים באופן אוטומטי יכולות מוכחות בניהול בתחום הפוליטי, הפתלתל הרבה יותר, של המדינה – כפי שממחישה שוב ושוב הרשימה המתארכת של גנרלים שהפכו לפוליטיקאים.

שלטון דמוקרטי נשען על כמה עקרונות בלתי ניתנים לערעור: אחריותיות, שקיפות, איזונים ובלמים מוסדיים, ומעל הכול – אמון. מחויבותם של כמה מהטוענים לעמדות הנהגה לעקרונות האלה היא עמומה או לא ידועה. חלקם אולי מתפארים בשנים של מעורבות בענייני שלטון, אבל התוצאות של פועלם בעבר לא בהכרח הניבו תוצאות שניתן להתפאר בהם במקרה הטוב (רשימת מפלגת ה"מומחים" היא דוגמה טובה לכך).

שלטון דמוקרטי נשען על כמה עקרונות בלתי ניתנים לערעור: אחריותיות, שקיפות, איזונים ובלמים מוסדיים, ומעל הכול – אמון. מחויבותם של כמה מהטוענים לעמדות הנהגה לעקרונות האלה היא עמומה או לא ידועה

רבים מדי מתעקשים שיש להם את כל התשובות, אך הם אינם בקיאים במנגנונים העדינים של התייעצות ופשרה שהנם כה בסיסיים לטיפוחו של אמון האזרחים בנבחריהם. המעטים ביניהם שיש להם עבר זוהר, רובו ברמה המוניציפלית, אינם בהכרח מחזיקים במשאבים הפוליטיים הנחוצים בכדי להגיע לפסגה.

ואלו המסורים ביותר לרעיונות הבסיסיים של דמוקרטיות פעילות – האלפים הרבים שהצטרפו להפגנות ברחבי המדינה במשך כמה שנים, ובתחושת דחיפות רבה יותר בששת החודשים האחרונים – מזדהים יותר עם האופוזיציה הנוכחית מאשר עם רוב מחליפיו הפוטנציאליים של נתניהו מהימין. הציר של הכוחות הליברליים מול חסידי הסטטוס קוו אינו חופף את הציר הפרסונלי. החלוקה האלקטורלית בין המי והמה היא ברורה.

הפגנות נגד ראש הממשלה. תהלוכה שהחלה בגשר המיתרים לכיוון בלפור, ב-22 באוגוסט 2020 (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש90)

ההבדל הזה בולט במיוחד בנושא השלישי של הבחירות, אידיאולוגיה. בחלוקות המסורתיות בין הימין, המרכז והשמאל (שבהקשר הישראלי מוגדרים בעיקר במונחים של שלום וביטחון), שעיצבו את מפת המפלגות בישראל במשך עשורים רבים, חלו לאחרונה תזוזות מעניינות.

הדלת פתוחה לזרמים אידיאולוגיים נוספים

קריסתה של מפלגת העבודה מאז הבחירות האחרונות העצימה נטייה ניכרת ימינה במהלך עשרים השנים האחרונות. בו בזמן, הסכמי הנורמליזציה עם מספר גדל של מדינות ערביות מעידים על פתיחות אזורית חדשה – במיוחד בקרב ציבורים שהתנגדו לקשרים כאלה בעבר.

אף על פי שהתחושות האלה עדיין צריכות להתרחב גם לפלסטינים, יחסים קרובים יותר עם מדינות המחויבות להגדרתם העצמית לצדה של ישראל עשויים להוביל לנכונות רבה יותר לשקול את יתרונות השלום (מושג שכל המפלגות התרחקו ממנו עד לאחרונה, למעט אלה המרכיבות את הרשימה המשותפת ומרצ) קרוב יותר לבית.

פלסטינים מפגינים נגד "עסקת המאה" בחברון, היום (צילום: Wisam Hashlamoun/Flash90)

קואליציית ימין-מרכז, שעשויה להחליף את נתניהו ולהחיות את הנורמות ואת המוסדות הדמוקרטיים במדינה, לא תוכל להסכים בשאלות האלה, מה שמשאיר את הדלת פתוחה לזרמים אידיאולוגיים נוספים. מסגור מחדש של יחסיה של ישראל עם שכנותיה לטווח הארוך – חובה אם הקשרים החדשים יצברו תנופה – דורש חזון אחר לגבי מקומה של ישראל באזור, ובהרחבה, גם לגבי זהותה האזרחית.

בתחום זה מפלגות השמאל התקדמו בצורה יצירתית יותר והן מחזיקות קלפים רבים יותר מאשר עמיתותיהן הרבות מהן במרכז ובימין. אף על פי שהמשיכה האלקטורלית שלהן נראית כרגע מוגבלת, להבטחה שהן מטפחות לפיוס ישראלי-פלסטיני יש קשר ישיר לשיקום קיימות הדמוקרטיה, וכן לסוג המנהיגות שיכולה לעשות זאת.

גם לפני הגיבוש הסופי של מפת המפלגות הפוליטית וקביעת זהותם של ראשי הרשימות השונים, ברור לגמרי ששום נושא בודד לא יכריע את תוצאות הבחירות הקרבות. הבוחרים, שיודעים היטב כי אינם יכולים לקבל הכול, יצטרכו להחליט כל אחד ואחת לעצמו ולעצמה מה חשוב להם ולהן יותר בפרשת הדרכים הזאת – המנהיג, קיימותה של המערכת הדמוקרטית או הערכים שבבסיס חזון המחר העדיף בעינם. נזילות היא שם המשחק: הימין אינו דומיננטי לנצח, המרכז אינו קורס והשמאל עדיין לא מת. על כך נסבות הבחירות האלה.