ריאיון זה עם ג'ון לה קארה, אשר נערך באנגלית על ידי דאגלס דיוויס עבור ה-Jewish World Review, התפרסם לראשונה ב-1 בינואר 1998 תחת הכותרת "לא ממש קונבנציונלי". הוא מתפרסם כאן באדיבות המחבר.

* * *

מבנה הגוף גבוה ואצילי, מעליו רעמה של שיער לבן ומבריק. הפנים רעננים ופתוחים, אך חצובים כמו חופי דרום-מזרח אנגליה, שם הוא מתגורר. במבט מקרוב, העור ורוד ורך באופן בלתי צפוי. הטון מובנה בקפידה, המילים מכוילות בעדינות, המשפטים מסותתים באלגנטיות.

ג'ון לה קארה ב-2008 (צילום: AP Photo/Kirsty Wigglesworth)

זהו הדיוקן של הג'נטלמן האנגלי האופייני. או שלא? כמו ג'ורג' סמיילי, מומחה הריגול רב-הפנים והאפלולי שמהווה חלק מרכזי ברבים מהספרים שלו, סופר מותחני הריגול ג'ון לה קארה הוא לא מה שהוא נראה. מה שהוא בכלל לא, הוא מתעקש, זה אותו ג'נטלמן אופייני.

"אני לא האנגלי הקונבנציונלי כפי שאני נראה", הוא אומר. "כמו רבים מאיתנו, אני ערבוב. קוקטייל".

יש דמיון מופלא ועל-טבעי בין לה קארה וסמיילי. שניהם חולקים תשוקה לספרות גרמנית, שניהם היו לוחמים פעילים במלחמה הקרה בשירות החשאי של בריטניה, שניהם חיים במעמקי מחוז קורנוול, שניהם רבי-פנים באופן קיצוני.

שלא ממש במפתיע, אולי, הרמז שמגלה הכי הרבה על הזהות הלא ממש ודאית של לה קארה נמצא בדברים שלו על הזהות של הדמות הבדיונית הידועה שלו: "זה עניין של צירוף מקרים בלבד" אומר לה קארה, "שסמיילי עצמו אינו יהודי", ואז: "אולי הוא כן".

מהר מתברר כי יהודים הם גורם משיכה, אולי אפילו אובססיה, עבור לה קארה. אכן, דמויות יהודיות הן חוט הנשזר באופן מתמיד בעבודותיו. בעמוד הראשון של הספר הראשון שלו – הכולל זוג יהודי במשרד החוץ הבריטי – לה קארה מתאר באופן חושפני כי "סמיילי צורף לרכבת-החברה-הטובה בקרון-המטענים, בלי מדבקות-זיהוי על מלתחתו".

בעמוד הראשון של הספר הראשון שלו – הכולל זוג יהודי במשרד החוץ הבריטי – לה קארה מתאר באופן חושפני כי "סמיילי צורף לרכבת-החברה-הטובה בקרון-המטענים, בלי מדבקות-זיהוי על מלתחתו"

הכמיהה להיות שייך

לא ריגול ולא עמימות נמצאים בראש מעייניו בזמן הריאיון. כאן, בסביבה היוקרתית של מלון סבוי בלונדון, ג'ון לה קארה רוצה לדבר על הכאב של האאוטסיידר, והכמיהה להיות שייך, על סמיילי ויהודים ואנטישמיות.

וכמובן, על ישראל.

"אולי הבנתי מוקדם מדי איך הבריטים יכולים להתייחס אלייך אם אתה לא ממש אחד משלהם", הוא אומר. "אולי הלקח הזה המשיך כשגיליתי איך האנגלים מענישים את האמנים שלהם".

"או אולי", הוא אומר, "אני לא שונה מאף אמן אחר בכל מקום בעולם שמרגיש את עצמו בתור אאוטסיידר במדינה שלו וסבור שיש מדינה אחרת במקום כלשהו בה הוא יהיה שמח יותר ובטוח יותר".

"אולי אני לא שונה מאף אמן אחר בכל מקום בעולם שמרגיש את עצמו בתור אאוטסיידר במדינה שלו וסבור שיש מדינה אחרת במקום כלשהו בה הוא יהיה שמח יותר ובטוח יותר"

לה קארה – אשר נולד בשם דייויד ג'ון מור קורנוול ב-1931 – מדלג בקלילות על ילדות שבוודאי הייתה מבלבלת, אם לא כואבת עד מאוד. אמו, לדבריו, נעלמה – "בחוכמה, ללא ספק" – כשהיה צעיר מאוד. הילד נותר כשהוא נתון לרחמיו של אב שבחר לחיות בשולי החברה וזכה בתמורה למספר תקופות מאסר.

ג'ון לה קארה ב-1965 (צילום: AP Photo)

בעקבות כל זאת, לה קארה העביר את שנותיו המוקדמות "סגור בבטחה בפנימייה עגמומית כזו או אחרת, לומד איך להפוך לג'נטלמן מזויף".

"כשהייתי בגיל עם מחשבות רומנטיות", הוא נזכר, "חלמתי להשתייך לשבט נוודים רב-לשוני ופצוע של פליטים גיבורים בשם 'יהודים', עליהם לא ידעתי דבר מלבד זה שבבית הספר הם נתנו לי את הנקניקיות שלהם וקיבלו פטור מהכנסייה.

"הייתי רוצה לספר לך שכאשר הציקו לילדים יהודים זינקתי באצילות להגנתם וזכיתי לאף מדמם בתמורה לטרחה שלי. אבל אני לא יכול. מתוך היכרות עם עצמי, אני בטוח שלכל היותר התחמקתי משם והתחבאתי. היה לי רצון עז מדי להשתייך".

"כשהייתי בגיל עם מחשבות רומנטיות, חלמתי להשתייך לשבט נוודים רב-לשוני ופצוע של פליטים גיבורים בשם 'יהודים', עליהם לא ידעתי דבר מלבד זה שבבית הספר הם נתנו לי את הנקניקיות שלהם וקיבלו פטור מהכנסייה"

אבל במהלך ימי בית הספר, אותם בילה עם אביו במעברים תכופים, הוא נפגש עם יהודים מסוגים שונים – "מרכז-אירופאים עם מוח חריף ומבטא עשיר שאהבתי לחקות".

"אבי שיחק איתם פוקר, שדד אותם ואני מקווה, במלוא הרצינות, נשדד על ידם בחזרה", הוא משחזר. "ואני, שהייתי יותר צופה משחקן בסצנות האלו, העתקתי את החולצות והמבטאים שלהם".

"ומעת לעת, הם פתחו באופן מעוות את הדלת האפלה להיסטוריה שלהם – החיים שלהם היו שזורים בהומור שחור שהפך אותם לקלים יותר לעיכול מצד מי שלא היה לו ניסיון של כאב בסדר גודל שכזה".

ג'ון לה קארה בהשקת ספרו "בוגד משלנו" בלונדון, ב-16 בספטמבר 2010 (צילום: AP Photo/Alastair Grant)

תזכורות של טרגדיה אנושית

בגיל 16, לה קארה הצליח לברוח מהעולם התחתון הביזארי של אביו ומהפנימיות העגמומיות, והפך למה שהוא מתאר "פליט" – שוב, אאוטסיידר – באוניברסיטת ברן בשווייץ ואז אוקספורד, מהן יצא עם תואר בספרות גרמנית.

אולם ביקור ב"מחנות הכעורים" של בלזן ודכאו, זמן קצר לאחר המלחמה, השפיע באופן צורב על הצעיר המושפע בקלות והסופר-לעתיד, והתברר בתור חוויה משנת חיים: "עד היום", הוא אומר, "אין מוזיאון ואין סרט, לא משנה עד כמה הם טובים, אפילו לא ספר, שיכולים להשתוות להשפעה המתמשכת של המקומות האלו עליי".

ביקור ב"מחנות הכעורים" של בלזן ודכאו השפיע עליו באופן צורב. "עד היום, אין מוזיאון ואין סרט, לא משנה עד כמה הם טובים, אפילו לא ספר, שיכולים להשתוות להשפעה המתמשכת של המקומות האלו עליי"

שנה אחת לאחר מכן, הוא חזר – אבל הפעם בתור צעיר מגויס, איש מודיעין, לסייר ב"כלובי הפליטים" ולתשאל את אלו שנשטפו ממזרח ומרכז אירופה.

ג'ון לה קארה ב-1982 (צילום: AP Photo/Str)

"כל יום הביא את הסיפורים שלו על טרגדיה אנושית", הוא אומר. "כל יום הביא את התזכורות שלו על כך שכל אי-נוחות קטנה ממנה סבלתי בחיי, הייתה בדיחה בהשוואה לדבר האמיתי.

"וכל יום הביא את היהודים שלו. משפחות שבורות עם מזוודות שבורות. יש לי עניין עם האנשים האלו, חשבתי. יש משהו בין המבט שלי לשלהם".

גם לאחר ששוחרר, לה קארה עדיין לא היה בשל לכתוב. במשך שנתיים הוא לימד באיטון, בית הספר של מיטב ילדי בריטניה, ואז בפעם השלישית בחייו הצעירים חזר לגרמניה – הפעם בשירות משרד החוץ הבריטי – לתקופה של חמש שנים בבון ובהאמבורג. באמצע תקופה זו, ב-1961, ספרו הראשון של לה קארה, "חיוג אל השאול", יצא לאור והקריירה הפנומנלית שלו יצאה לדרך.

מסע של הארה עצמית

עקשנותם של יהודים להיות נוכחים בעבודה שלו משכה אותו לעבר ישראל, אבל רק בתחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת לה קארה אזר אומץ להתמודד עם הנושא ש"היה בשדה הראייה שלי במשך זמן רב, גם אם הפחיד אותי תמיד: הסכסוך הערבי-יהודי". התוצאה הייתה "המתופפת הקטנה".

"לא ידעתי כלום על המזרח התיכון, אבל תמיד ראיתי את הספרים שלי בתור הזדמנויות להשכיל", הוא אומר. "לקחתי את הבורות שלי והטמעתי אותה בדמות הראשית שלי – שחקנית אנגליה שמאלנית – והפכתי את הנאיביות שלה ליתרון.

"התחלתי במסע של הארה עצמית, חייתי את הדמות שיצרתי, נטיתי עם כל משב רוח – כעת לכיוון ישראל, כעת הרחק ממנה – בשורה של ביקורים סכיזופרניים ברבת עמון, דמשק, ביירות, דרום לבנון ומאוחר יותר בטוניסיה. ואז בחזרה לישראל, בחציית גשר אלנבי או דרך קפריסין".

עטיפת הספר "המתופפת הקטנה" מ-1983 (צילום: ויקיפדיה)

ישראל, הוא אומר, "היממה אותי. הגעתי עם ציפייה שכל סנטימליסט אירופאי מצפה לה – יצירה מחודשת של הרובעים הטובים יותר של האמפסטד [בלונדון]. או דנציג הישנה, או וינה או ברלין. הצלילים של מנדלסון מהחלון הפתוח בערב קיץ. ילדים שמחים בכובעי ימאים מדלגים לבית הספר עם נרתיקי כינור בידיהם…"

במקום זאת, הוא מצא "את הקרנבל הכי יוצא דופן של גיוון אנושי שאי פעם נתקלתי בו, אומה בתהליך של הרכבה מחדש של עצמה מרסיסי העבר, פה אוריינטלית, שם מערבית, כאן חילונית, שם דתית, אבל תמיד בוחנת בחרדה את המוסר שלה, מבקרת את עצמה באכזריות מאואיסטית, אומה המתבקעת מוויכוחים, מגלה מחדש את העבר שלה בזמן שהיא נלחמת על העתיד שלה".

"אף אומה על פני כדור הארץ", הוא אומר בלהט, "לא הייתה ראויה יותר לשלום – וחטפה יותר גינויים על מאבקה לשלום".

במשרדים ובבתים של המארחים הישראלים, לה קארה העלה רעיונות וחקר – מבלי, הוא מציין, שאי-פעם נאלץ לשכנע מי מהם שהוא מתכוון לטוב. "וכשאמרתי למארחים שלי שאני עומד לחצות את הקווים וללכת לתשאל את הפלסטינים, הם אמרו 'רעיון טוב' ואיחלו לי בהצלחה. ולדעתי הם התכוונו לזה".

בביירות, הוא אמר ליאסר ערפאת שהגיע על מנת "להרגיש את פעימות הלב הפלסטיני", ובתגובה ערפאת "לקח את ידי הימנית והניח אותה על החלק השמאלי של החזה שלו, על חולצת החאקי… 'הנה הוא! הנה הוא!'".

כך, אחרי המסע ללב הסכסוך הערבי-ישראלי, באיזה צד של הגדר הוא נחת? "איפה שהתחלתי – רק ביתר שאת. כלומר, עמדתי – ואני עומד – בלב שלם מאחורי מדינת הלאום של ישראל בתור המולדת והמקום המוגן עבור יהודים מכל העולם. ובלב שלם מאחורי תהליך שלום בתור ערבות לא רק להישרדות של ישראל, אלא גם להישרדות של הפלסטינים".

הוא מתנצל על ההצהרה הנדושה, אבל כעת הוא ננעל בנחישות על הטרף שלו: "אני חושש שהאמת היא, בדיוק כמו בפוליטיקה, שהמרכז הקיצוני הוא מקום מסוכן למדי להיות בו. זה המקום בו אתה מושך אש מקיצוניים משני הצדדים".

"אני חושש שהאמת היא, בדיוק כמו בפוליטיקה, שהמרכז הקיצוני הוא מקום מסוכן למדי להיות בו. זה המקום בו אתה מושך אש מקיצוניים משני הצדדים"

זהו גילוי שהתחזק כאשר "המתופפת הקטנה" יצא לאור "והפיץ את התזה הכופרת הטוענת כי ישנם היבטים צודקים ושגויים בשני הצדדים של הסכסוך הערבי-ישראלי".

"חידת המצפון היהודי שלי"

ג'ון לה קארה הגיע למלון סבוי בנסיבות בהן ג'ורג' סמיילי עצמו היה מרגיש בנוח: הזמנה לכנס יוצא-דופן של תומכי ישראל, בעיקר עשירים, בעיקר לא-יהודים, בעיקר אריסטוקרטים: כמות מכובדת של אבירים ועמיתיהם; קומץ בני מלוכה משניים. האאוטסיידרים של המעגל הפנימי איתם לה קארה מרגיש כנראה הכי בנוח.

ג'ון לה קארה מקבל תואר דוקטור של כבוד מאוניברסטית אוקספורד ב-2012 (צילום: AP Photo/Lefteris Pitarakis)

ההזמנה שלהם לארוחת ערב, הוא אומר, הגיעה בנקודה בה "הסתקרנתי מאוד לבחון את חידת המצפון היהודי שלי, להטיל בו ספק באופן מחמיר – בכנות שלו, במקורות שלו, באותנטיות שלו – ולהבין איך התפתח והשתנה כאשר חזר והופיע ספר אחרי ספר במהלך שנות הקריירה שלי".

"הסתקרנתי מאוד לבחון את חידת המצפון היהודי שלי, להטיל בו ספק באופן מחמיר – בכנות שלו, במקורות שלו, באותנטיות שלו – ולהבין איך התפתח והשתנה כאשר חזר והופיע ספר אחרי ספר במהלך הקריירה שלי"

ג'ון לה קארה משתמש בשפה של קתרזיס. מה שהכי מפריע לו מעל לכל – פוצע אותו – הן ההאשמות האפלות של אנטישמיות מארצות הברית שהיו תלויות נגדו ונגד העבודות שלו שנבחנו מקרוב ונותחו למרכיבים הקטנים ביותר.

"בתפישה שלי את הזהות היהודית – בדיאלוג המתמשך שלי איתה, באופן פרטי ובספריי – הייתי מודע משלב מוקדם לקרבה רוחנית המאמצת את מה שיצירתי בי, וסולחת למה שמתועב, וחולקת איתי את הגאווה והבדידות והכעס הנולדים מניכור.

"מאז שאני זוכר את עצמי, האוזניים שלי רגישות להדהוד הדעות הקדומות הבריטיות חסרות האחריות. ואני בהחלט גאה בעצמי על כך שיש לי אוזן טובה לזיהוי הניואנסים של האמנות הדוחה אך הגוססת באיטיות, של האנטישמיות הבריטית במעמד הביניים העירוני המשכיל, הפעיל והפטפטן.

ג'ון לה קארה ב-2008 (צילום: AP Photo/Kirsty Wigglesworth)

"הייתי כה להוט לשחזר זאת בספרים שלי עד שלעתים אלו שלא מצליחים להפריד, התבלבלו בין הזמר לשיר. אנחנו ימים מתוחים. הם מתוחים מהיום בו התחלתי לכתוב לפני כ-40 שנה".

הוא נזכר בתגובה לספר השלישי שלו, "המרגל שחזר מהכפור", "שהמשיך את ההיטמעות שלי בגורל של היהודים בגולה". בספר זה, ספרן יהודי בריטי מארקסיסט מתפתה להשתתף במזימה בריטית מרושעת ומשלם על כך בחייו. קצין מודיעין מזרח-גרמני יהודי מעורב גם הוא בקנוניה.

עבור לה קארה, שתי הדמויות היו כאלו שניתן להזדהות איתן, אך ארגונים יהודים באמריקה דרשו באופן מיידי לדעת האם הוא השווה יהודים לקומוניסטים. הוא הגיב שהוא לא השווה יהודים לשום דבר, אם כי הוא מוכן להגיד היום ש"במלחמה הסוערת בין הרעיונות באותה תקופה, ליהודים היו סיבות טובות יותר מרוב הגורמים האחרים להימשך לחזון השאפתני של שוויון כלל אנושי.

"זו הייתה הפעם הראשונה בה הסימפטיה שלי ליהודים הוטלה בספק, והייתי בהלם".

"במלחמה הסוערת בין הרעיונות באותה תקופה, ליהודים היו סיבות טובות יותר מרוב הגורמים האחרים להימשך לחזון השאפתני של שוויון כלל אנושי"

במחשבה לאחור, הוא אומר, "התפישה שלי את היהדות בשלב זה הייתה מעורפלת ואנגלו-צנטרית. הארכיטיפ היהודי שלי היה נער המלקות שסופג את העונש על הכאוס האירופאי שלנו".

עטיפת ספרו של ג'ון לה קארה, "החייט מפנמה"

כעת, באמריקה, הטענות לאנטישמיות חודשו סביב הספר האחרון שלו (נכון ל-1998), "החייט מפנמה", שהוביל את המבקר של הניו יורק טיימס לטעון כי "באופן מודע או לא מודע, הקשבתי לקולות הפנימיים של האנטישמיות האנגלית שלי כשכתבתי את הספר שלי", מספר לה קארה.

בזמן שישב במשרד של המוציא לאור שלו בארה"ב – "בית הוצאה לאור ישן בבעלות יהודית, מורשת של יציאת מצרים אינטלקטואלית מאירופה בשנות השלושים" – הוא הבין שאלו לא היו "האשמות חריגות של אנטישמיות אלא המשקל הכולל והדכאני של תקינות פוליטית".

זה היה, לדבריו, "סוג של תנועה הדומה למקארתי בכיוון ההפוך, אשר בשם הסובלנות מוקיעה כל התייחסות למגדר, אתניות, צבע עור, העדפה מינית, מוצא חברתי ואפילו גיל. לא היו לה מנהיגים, ככל שאני יודע, רק חסידים מבועתים".

הוא רצה לומר לניו יורק טיימס שבתור העיתון הטוב ביותר באמריקה, הבחירה להשחיר את שמו בהאשמות אנטישמיות באופן כל כך שרירותי היוותה חוסר אחריות עיתונאית, "אבל לא הספקתי לעשות דבר לפני שכל שוחרי טובתי נזעקו".

הם הזהירו אותו שהקריירה שלו בארצות הברית תיהרס, שהוא רומז לכך שהניו יורק טיימס מלא ביהודים ("אם זה נכון, אין מאושר ממני") וכי הוא הניח שהניו יורק טיימס נשלט על ידי יהודים ("זה גם לא בדיוק מגזין הבית של הפלסטינים, נכון?") כך שלה קארה השתכנע לשמור את דעותיו לעצמו ו"אני מתחרט מאוד שהקשבתי להם".

ג'ון לה קארה (צילום: AP Photo/Kirsty Wigglesworth)

"אומות הגונות הן משפחה"

אבל כעת הוא מתקרב לנקודה שהוא נבנה לקראתה, הצהרת האמונה שלו: "הייתי צריך להגיד, לעזאזל עם שיח תקין ולעזאזל עם משטרת המחשבות. הייתי צריך להגיד שאני יודע איפה הלב שלי נמצא, אתם לא יודעים. הייתי צריך להגיד את מה שהרגשתי והאמנתי בו – ולספוג את הביקורת. זו הייתה תקופה בה סופרים נהגו להגיד אחד לשני שזו הדרך הנכונה להתנהל.

"אשמח להגיע ליום בו יהיה אפשר למתוח ביקורת על מדינת ישראל מבלי להיות מואשם באנטישמיות. ההאשמות מעליבות לא רק את מי שמואשם בפגיעה, אלא גם את המדינה שהוא שואף להגן עליה.

"כל המדינות, בנקודה כזו או אחרת, עושות דברים טיפשיים, דברים שגויים, דברים מרושעים. אומות הגונות הן משפחה. אנשים טובים בכל אומה חייבים לעצמם להציל את האמת מהמניפולטורים שלה אשר הופכים למיומנים יותר ויותר.

"כל המדינות, בנקודה כזו או אחרת, עושות דברים טיפשיים. אומות הגונות הן משפחה. אנשים טובים בכל אומה חייבים לעצמם להציל את האמת מהמניפולטורים שלה אשר הופכים למיומנים יותר ויותר"

"יש לי זכות לבקר את החברים שלי בישראל, אפילו שזה פוגע. להם יש זכות לבקר את המדינה שלי. אני לא חושב שמטרה גדולה כלשהי, או אומה גדולה כלשהי, השתפרה בעקבות דיכוי המבקרים שלה.

"ואם קומץ רשעים מנצלים לרעה את החופש שלהם – ובכן, אלו תמיד היו המחיר שצריך לשלם עבור החופש הגדול יותר שניתן לכולנו".

ובגלל כל זה, הוא אומר, הוא דווקא היה מרוצה מהתובנה עד כמה נפגע מההאשמות נגדו על אנטישמיות, ועד כמה הוא מתעב את המגבלות שהונחו עליו על ידי המו"ל שלו, על אף כוונותיו הטובות, כשרצה להגיב: "קחו אותי בחזרה לישראל, חשבתי, המקום שבו אני יכול לומר את דעתי ללא חשש".

ג'ון לה קארה ב-2008 (צילום: AP Photo/Kirsty Wigglesworth)