לאחר כשלון הגלקטיקוס של כחול לבן, שנבנתה בעיקר על מצע "רק לא ביבי", אפשר היה לצפות שהפעם יתעוררו מצביעי המרכז שמאל ויחפשו אלטרנטיבה ראויה התואמת לתפיסת עולמם. אז איך זה שמהסקרים האחרונים עולה כי ישנם מצביעים רבים, ולא ממחנה הימין, שבחרו לחנות הפעם דווקא במפלגת 'רק לא ביבי' החדשה של גדעון סער?

לאחר כשלון הגלקטיקוס של כחול לבן, אפשר היה לצפות שהפעם יחפשו במרכז-שמאל אלטרנטיבה תואמת לתפיסת עולמם. אז למה מצביעים רבים, ולא מימין, בוחרים לחנות במפלגת 'רק לא ביבי' החדשה של סער?

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

במערכות בחירות קודמות התרגלנו לשמוע על הלחצים שהפעיל נתניהו על קברניטי מחנה הימין, מפאת הסיכון שלפחות מפלגה אחת לא תעבור את אחוז החסימה ו"תשרוף" קולות קריטיים לניצחון המחנה בבחירות. כתוצאה מכך כפה עליהם נתניהו להתאחד ולצמצם סיכונים. הפעם ניראה כי נעשו שם שיעורי בית והמוכנות בהתאם.

הבחירות הקרובות מציעות לנו אינפלציה של מפלגות ימין, שההבדלים ביניהן מינוריים עד לא קיימים. ההבדל המרכזי מהבחירות הקודמות נעוץ בכמות המנדטים המסתמנים על פי כל סקר שפורסם. בשונה משלוש מערכות הבחירות הקודמות, בהן הגיעו המפלגות המזוהות בצורה כזאת או אחרת כימין (ואינן הליכוד) למקסימום 30 מנדטים, וגם תוצאה זאת דרשה, כאמור, התכנסויות ואיחודים לא נוחים אך הכרחיים (איחוד מפלגות הימין וימינה) – הפעם עומדות התחזיות על 55 מנדטים בקירוב. מאיפה צמח (תרתי משמע) הפער הזה? או במילים אחרות, מה גדעון סער עושה נכון?

חשבון פשוט יגלה מה "מקפיץ" את גודל גוש הימין בעוד כ-25 מנדטים. בבחירות הקודמת מפלגת כחול-לבן המקורית (שהורכבה, כזכור, מחוסן לישראל ויש עתיד-תלם) השיגה 35 מנדטים נאים. כיום, לפיד וגנץ יחד מגיעים במקרה הטוב ל-21 מנדטים. וזה בהנחה שגנץ אכן יעבור את אחוז החסימה. כלומר, לפחות 14 מנדטים שחנו במשך שלוש מערכות בחירות אצל כחול לבן, עוברים נכון לעכשיו לתקווה של גדעון סער. תוסיפו לכך את זה ששליש ממצביעי הרשימה משותפת אינם מתכוונים להצביע עבורה שוב, ולהיעלמותה כמעט כליל של מפלגת העבודה, והנה לכן גוש ימין שמן ובטוח בעצמו, השווה לכשני שלישים מהכנסת הבאה.

מה גורם למצביעי כחול לבן לשעבר, שניתן לנחש בוודאות שהם מצביעי המחנה הציוני לשעבר-לשעבר, לראות דווקא בגדעון סער את המושיע התורן של הבחירות הקרובות? האם נפלא עבורם חלום "רק לא ביבי" מאהבת הסדר מדיני? יכול להיות שהרצון לזרז את היום שאחרי נתניהו גובר על הצורך בהגנה על האקטיביזם השיפוטי ונגד רעיון פסקת ההתגברות?

מה גורם למצביעי כחול לבן לשעבר לראות דווקא בגדעון סער את המושיע התורן של הבחירות הקרובות? האם נפלא עבורם חלום "רק לא ביבי" מאהבת הסדר מדיני?

מה שבטוח, במחנה המרכז-שמאל לא מסייעים למצביעיהם לשעבר בהתלבטות בדרך לקלפי. בשונה מבחירות קודמות, אז מנעד מפלגות הגוש נע בין המשותפת, דרך מרצ והעבודה (שבמערכה האחרונה אף התאחדו כדי לברוח מאחוז החסימה) ועד מפלגת מרכז אחת גדולה, כיום הפאזל מורכב ומסובך יותר: זה מתחיל  בלפיד ויש עתיד המבוססים והוותיקים יחסית, וזה נמשך בעופר שלח והעצמאיים, בעמיר פרץ שמחפש להעביר בירושה את מפלגת העבודה המונשמת, ועם מפלגתו של  הכוכב החדש רון חולדאי יחד עם הרכש אבי ניסנקורן,  עובר דרך גנץ ושאריות כחול לבן, ומסתיים, לפחות כרגע, במרצ ובמפלגות הערביות.

זה לא פחות ממרתק לבחון את הסיבה לפער שבין הרעש – התקשורתי והפוליטי -שמייצרים מפגיני הגשרים ומטפסי השיירות לירושלים ובלפור, שרובם המוחץ מזוהה עם מחנה המרכז-שמאל, לבין התרגום המעשי שלהם המתבטא במי יהיו נציגיהם בכנסת הבאה.

יכול מאוד להיות שכשמביטים במאבקי השררה והאגו הבלתי נגמרים של ראשי המחנה, וההיסטוריה הלא רחוקה שמעידה כי רוב רובם של מנהיגי הגוש ישבו בשלב כזה או אחר עם נתניהו, וזאת על אף שהבטיחו שלא יעשו זאת בשום אופן ובשום מצב (יש שם כאלה שאף ויתרו על שפמם כעדות ניצחת לכך), אפשר להבין מדוע עדיף לנושאי שלטי ה"לך" גדעון סער בטוח אחד ביד מאינספור ראשי רסיסי מפלגות חסרי עמוד שדרה וראשי ממשלה חליפיים על העץ.

ואולי, הסיבה לפער הזה נעוצה במשהו עמוק ובסיסי יותר, והוא האופן השונה שבו מתייחסים פוליטיקאים לישיבה באופוזיציה. בעוד בימין לא זקוקים לגושפנקה של חברות בממשלה כדי להשפיע ולשלוט על סדר היום הציבורי, ישנם כאלה שעבורם כל תפקיד שהוא פחות ממשרת שר – פוסל את הכל ואין על מה לדבר.

קחו למשל את מפלגת ימינה והנהגת הרבנים הדתית-לאומית שמאחוריה. האם הגלות הזמנית לאופוזיציה פוגעת בכוחם? הרי ידוע שבסופו של דבר בעתות משבר  ובתחילת כל קמפיין בחירות, ראש הממשלה יגיע לרב אלי סדן ממכינת עלי, וישלח שליחים לרב דרוקמן כדי "להתייעץ". אחרת, הוא יחטוף בראש גם מתוך מפלגתו וגם מחוצה לה.

וזה לא שמפעל ההתנחלויות נפגע באמת בממשלה שלא כוללת את ימינה בתוכה. הם ידעו היטב שאין ממה לחשוש כשבני גנץ החליף את נפתלי בנט במשרד הבטחון. ככה זה כשאתה מותיר כיועץ לענייני התיישבות את אבי רואה (לשעבר ראש מועצת יש"ע) שעבד עם קודמך. האנשים שם עובדים יום יום כדי להמשיך ולצמוח מבחינת תקציבים, שטחים, השפעה ותודעה ציבורית. ישיבה בקואליציה עבורם היא רק בונוס מתוק.

בעוד בימין לא זקוקים לגושפנקה של חברות בממשלה כדי להשפיע ולשלוט על סדר היום הציבורי, ישנם כאלה שעבורם כל תפקיד שהוא פחות ממשרת שר – פוסל את הכל

ומהצד השני? גבי אשכנזי חרד מהאפשרות שבה יהיה "רק" חבר כנסת ולכן מתכוון לפרוש. ואבי ניסנקורן, שרק עד לפני שבוע הגן בחירוף נפש על תפקידו כשר משפטים (מה שהוביל, בין היתר, להליכה לבחירות)  הבין שדעך כוכבו של גנץ ומיהר לנטוש לטובת הישראלים של רון חולדאי, שבעצמו משמש דוגמה מעולה: ראש עיר  שמסרב לפנות את כסאו עד שיבטיח לעצמו משרד ממשלתי משמעותי בכנסת הבאה. צעד כזה משדר שחולדאי, כנראה, לא באמת מאמין לעצמו. אז מדוע על הציבור להאמין לו?

מאיר מישאל. פעיל חברתי, עוסק בדוברות וייעוץ תקשורתי לגופים חברתיים. דתי וסוציאל-דמוקרט שמאמין בערכי שלום שיוויון וצדק בכלכלה אנושית וביהדות מקרבת. פועל בכדי להציג יהדות מתונה שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.