ב-1688-1689 התחוללה באנגליה המהפכה המהוללת – המהפכה הדמוקרטית הראשונה במערב. בראש המדינה עמד המלך ג'יימס השני הקתולי, שנוא על רוב העם הפרוטסטנטי. משנולד לו בן זכר ראשון, ונוצר החשש של המשך שושלת קתולית, הזמינו אוסף גדול של פוליטיקאים אנגלים את וויליאם, נסיך אורנג' ההולנדי, לתפוס את השלטון.
וילאם נחת עם 14,000 איש ובמהרה צבאו של ג'יימס התפורר והוא עצמו יצא לגלות. אלא שמלכותו של ויליאם, של בית האנובר שייסד ושל כל השושלות שאחריו, הייתה שונה באופן מהותי: מי שהכתיר אותו היה הפרלמנט, ובשנה הראשונה למלכותו חוקקו חוקים המגדירים, לראשונה, את ריבונות הפרלמנט. אנגליה הפכה למונרכיה חוקתית.
עם זאת, ישנן מספר סמכויות שנותרו בסמכותו הבלעדית של הכתר, המכונות Royal Prerogatives, וכיום הן מנוהלות בידי הממשלה. כך למשל בניהול יחסי החוץ – נושא שעמד במרכז דיון משפטי חריף בבריטניה באחד מנפתולי הברקזיט ובו ביהמ"ש העליון הבריטי ביטל את השעיית הפרלמנט. לענייננו, עם זאת, החשובה שבהן היא The Royal Prerogative of Mercy – סמכות החנינה.
לכתר הסמכות לבטל לחלוטין או חלקית הליך משפטי או גזר דין, לאדם או לקבוצת אנשים. בארה"ב, סמכות זו התגלגלה לראש הרשות המבצעת – הנשיא: פרק 2 סעיף 1 של החוקה קובע כי לנשיא הסמכות לחון פשעים כנגד ארצות הברית, פרט למשפט הדחה.
לפי פרשנות בית המשפט העליון לאורך השנים, ישנן שתי מגבלות על סמכות זו:
- הנשיא לא יחול לחון את עצמו ממשפט הדחה של הקונגרס.
- הנשיא יכול לחון פשעים פדרליים, אבל אין לו סמכות ביחס להליכים שהתבצעו במדינות השונות.
מעבר לכך, בניגוד לישראל למשל, אין שום חובת התייעצות או מגבלה אחרת על סמכות החנינה של הנשיא.
כשהתפתחה סמכות זו באנגליה של העת החדשה המוקדמת ונקבעה בחוקה האמריקאית במאה ה-18, ההליך הפלילי היה מאוד שונה מאיך שהוא נראה היום: לא היו ערכאות ערעור, ופשעים רבים נשאו עונש מוות.
סמכות החנינה הייתה דרך מרכזית להפוך את העונשים הפליליים נסבלים יותר. כך, למשל, כל המגורשים הבריטים לאוסטרליה נשאו במקור עונש מוות, ובאמצעות החנינה המיר הכתר את עונשם לגלות.
סמכות החנינה הייתה דרך מרכזית להפוך את העונשים הפליליים נסבלים יותר. כך, למשל, כל המגורשים הבריטים לאוסטרליה נשאו במקור עונש מוות, ובאמצעות החנינה המיר הכתר את עונשם לגלות
מכיוון שכך, לא היו הרבה שערערו על עצם הצורך בסמכות שכזו; כאשר אלכסנדר המילטון בא להגן על סמכות החנינה בכתבי הפדרליסט, הוא התייחס לעצם הצורך בה כמעט כמובן מאליו, ואת עיקר מאמציו הקדיש לשאלה האם נכון שתהיה בידיו של הנשיא בלבד:
"הרגש האנושי והמדיניות הנכונה גם יחד מצווים שהזכות המיטיבה להעניק חנינה תהיה כבולה או מוגבלת במידה מעטה ככל האפשר. בקובץ החוקים הפליליים של כל ארץ יש ממילא כה הרבה מן החומרה הנחוצה עד שבלי גישה נוחה לחריגות ילבש הצדק חזות צמאת דמים ואכזרית יתר על המידה.
"הואיל ורגש האחריות חזק יותר תמיד במידה שהוא בלתי מפוצל, נוכל להקיש מכך שאיש יחיד יהיה נכון ביותר לקבל את תוקפם של המניעים הללו, העשויים לבקשו להמתיק את חומרת הדין, ויהיה צפוי פחות מכל להיכנע לשיקולים שנועדו לתת מחסה למי שראוי לנקמתו של החוק. המחשבה שיהיה גורלו של בן אנוש כמוהו תלוי בפסיקתו שלו בלבד תעורר, כמובן, דקדקנות וזהירות. הפחד שמא יאשימו אותו בחולשה או בסיוע לעבירה יצמיח מידה שווה של זהירות, אם כי מסוג שונה…"
המילטון העריך נכונה שלאורך רוב ההיסטוריה, השימוש בסמכות החנינה היה במשורה: במאה השנים האחרונות, הנשיא שהנפיק הכי הרבה חנינות הוא ברק אובמה, בקצב של 200 חנינות לשנה, ורוב הנשיאים מאז מלחמת העולם השנייה הנפיקו חנינות בודדות לשנה.
עם זאת, קשה לומר שניתוחו הפסיכולוגי של המילטון תקף לנשיא ה-45.
ההנחה של המילטון, שרגש הבושה ימנע מהנשיא שימוש לרעה בכח החנינה, התבססה על הנחת היסוד שלנשיא יש רגש בושה. ואכן, על אף שגם נשיאים קודמים הנפיקו חנינות שערורייתיות, אלה היו לרוב חנינות בודדות, בעוד מרבית החנינות היו באמת שמורות למקרים טראגיים וחריגים, של פושעים שהשתקמו והביעו חרטה.
ההנחה של המילטון, שרגש הבושה ימנע מהנשיא שימוש לרעה בכח החנינה, התבססה על הנחת היסוד שלנשיא יש רגש בושה
חנינות אלה מגיעות לשולחן הנשיא בתהליך של משרד המשפטים. אצל דונלד טראמפ המצב הפוך: לפי ניתוח של עורכי הדין מת'יו גלוק וג'ק גולדסמית', רק 7 בקשות חנינה מתוך 14,000 הבקשות שהגיעו לשולחנו של טראמפ דרך ההליך המוסדר של משרד המשפטים, נענו בחיוב. שאר 87 החנינות שטראמפ העניק היו מסיבות פוליטיות או אישיות.
68 חנינות ניתנו מסיבות פוליטיות – למשל, ג'ו ארפאיו, השריף מאריזונה שהיה מהסמנים הקיצוניים ביותר נגד מהגרים והורשע בביזיון בית המשפט, אחרי שהתברר כי לאחר שבית משפט פסק עליו שאסור לו לעצור מהגרים ללא חשד סביר לפשע, מחלקת המשטרה שלו המשיכה במעצרים כאלה. או דינש ד'סוזה, אחד מהפרשנים בקצה היותר משוגע של היקום הקולנועי של פוקס ניוז, שהורשע ב-2014 בעברות מימון בחירות.
13 ניתנו בעקבות סיקור שטראמפ ראה על הנחון בטלוויזיה, לרוב בפוקס ניוז – למשל ברני קריק, לשעבר מפכ"ל משטרת ניו יורק ובן ברית אמיץ של רודי ג'וליאני, שנדון לארבע שנות מאסר על עברות מס ועדות שקר, והחנינה שלו נדונה בפוקס.
או סטפני מור, שוטרת ממרילנד שנדונה למאסר לאחר ששיסתה את כלב התקיפה שלה בחשוד, ובקשת החנינה שלה זכתה לדיווח בניוזמקס. או ניקולס סלאטן, פול סלואו, אוון ליברטי ודסטין הרד, ארבעה שכירי חרב של חברת האליברטון שהורשעו בפשעי מלחמה בשל רצח 14 עיראקים בכיכר ניסור בבגדאד ב-2007, והוללו בפוקס ניוז.
20 הם סלבריטאים או הובאו לתשומת ליבו באמצעות סלבריטאים – למשל אליס מרי ג'ונסון, סוחרת סמים שהמקרה שלה הובא לידיעת טראמפ על ידי קים קרדשיאן-ווסט. וכמובן, החמורות מכולן – 40 חנינות הוענקו למכרים אישיים של טראמפ או אנשיו, או מורשעים במסגרת חקירתו של התובע המיוחד, רוברט מולר.
הניצנים לחנינות בעייתיות כאלה נראו מייד לאחר הבחירות בנובמבר, כאשר טראמפ חנן את מייקל פלין. אבל כל הסכרים נפרצו ביום רביעי שעבר כאשר טראמפ הנפיק שטף חנינות אישיות: למורשעי חקירת מילר ג'ורג' פפדופולוס, אלכס ואן-דר-זוואן, רוג'ר סטון ופול מנפורט (האחרון היה מנהל הקמפיין של טראמפ לכמה חודשים, ונדון לארבע שנות מאסר על הונאות מס והלבנת הון בהיקף עצום).
טראמפ חנן עוד את צ'ארלס קושנר, אביו של ג'ארד, שנידון לשנתיים מאסר על עברות מס והדחת עדים. וכן פוליטיקאים רפובליקאים שונים, כמו דאנקן האנטר, חבר בית נבחרים לשעבר מקליפורניה שהורשע במעילה בכספי מימון בחירות; כריס קולינס, חבר בית נבחרים לשעבר מטקסס שהורשע בסחר פנים; וסטיב סטוקמן, חבר בית הנבחרים לשעבר מטקסס שהורשע בהלבנת הון.
מעבר לצחנה הנפוטיסטית הנובעת מחנינות אלה, יש בהן – במיוחד לאלה של פלין, פפדופולוס, ואן-דר-זוואן, סטון ומנפורט – מסר מאוד בעייתי להמשך. טראמפ הקפיד לחון רק את מי שלא שיתפו פעולה עם החקירה (או שיתפו פעולה ולאחר מכן הפסיקו). מורשעים אחרים ששיתפו פעולה עם החקירה – למשל עורך דינו לשעבר מייקל כהן – לא זכו כמובן לחנינה.
אלה חנינות שישפיעו על מערך התמריצים של נחקרים בחקירות שחיתות סביב הנשיא בהמשך, אם כי דווקא לחנינות מעין אלה יש תקדימים, כמו חנינת מורשעי ווטרגייט על ידי ג'רלד פורד או מורשעי איראן-קונטרס על ידי ג'ורג' בוש האב.
מכיוון שסמכות החנינה מעוגנת ישירות בחוקה, הסיכוי שהיא תשונה בשנים הקרובות בעקבות ניצולה לרעה קלוש. ומכיוון שחנינה היא סוף פסוק, הפושעים שנחונו לא יישפטו שוב על עברות אלו.
עם זאת, כאמור, טראמפ לא יכול לחון פשעים שבוצעו ברמת המדינה. מכיוון שלסביבתו של טראמפ יש כנראה מספיק פשעים בקנה, יתכן שנראה חלק מגיבורי החנינות האלו עומדים לדין בפני בית משפט מדינתי בעתיד.
* * *
שני תאריכים מרכזיים בולטים בשבוע הבא:
- ב-5 בינואר ייערך הסיבוב השני לבחירות לסנאט בג'ורג'יה. הסקרים האחרונים מעידים על יתרון קל שבקלים למועמדים הדמוקרטים, כ2%. בימים האחרונים, המועמדת הרפובליקאית קלי לפלר מעלה מחדש האשמות כנגד המועמד הדמוקרטי שמולה, הכומר רוברט וורנוק, בדבר טענה לאלימות שנקט נגד אשתו לשעבר לפני כעשור. מאידך, לפלר עצמה הצטלמה עם איש KKK, כך שיש מספיק שערוריות לכולם.
- ב-6 בינואר יתכנס הקונגרס לספור את קולות האלקטורים, ו-104 חברי בית נבחרים רפובליקאים ולפחות סנטור רפובליקאי אחד הצהירו שהם יביעו התנגדות לספירה. כזכור, זה לא באמת ישנה; זו בעיקר תהיה עוד הזדמנות עבור טראמפ לסרב להכיר בהפסדו.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו