אדלסון הפסיד בקרב על חייו, אבל ניצח בקרב על האמת

מעטים העיתונאים שהעזו לחקור ולעסוק במיליארדר, שמת אתמול בגיל 87 ממחלת הסרטן ● וכשערוץ 10 פירסם ב-2010 פרופיל מקיף על איל בתי הקזינו, אדלסון הפיל את הערוץ על ברכיו ואנס אותו לפרסם התנצלות שקרית ומשפילה ● אבנר הופשטיין, שהכין את הכתבה ההיא, חוזר לאותו ארוע דרמטי ומסכם את פועלו של מי שהשפיע על החברה הישראלית יותר מכל אמריקאי אי פעם

שלדון אדלסון בפתיחת אחד מבתי הקזינו שבבעלותו במקאו, 13 בספטמבר 2016 (צילום: AP Photo/Kin Cheung)
AP Photo/Kin Cheung
שלדון אדלסון בפתיחת אחד מבתי הקזינו שבבעלותו במקאו, 13 בספטמבר 2016

אני מחנה את האוטו ליד הבית. מכבה את המנוע. מביט באורות בפנים, ולא רוצה להיכנס. בסצינה הזאת בסרטים הגבר המושפל קורס לתוך כיסא בבר מקומי מטונף, ושותה עד שיכחה או עד קטטה הגונה. קלישאה יפה. רק שבמזכרת בתיה אין ברים (בקושי בית קפה), והדבר האחרון שאני רוצה עכשיו זה לאבד פוקוס.

למעשה מזמן לא הייתי כל כך ערני וכועס. ומפוחד. במשך רגעים ארוכים לא הצלחתי להשתלט על הפחד הזה.

ניסיתי להעריך את המצב לאשורו, בהגיון: מה אפשר לעשות והאם אפשר לעשות משהו בכלל?

הנתונים היו נגדי, מכל כיוון. זה עתה סיימתי שיחה עם דבורה קמחי, היועצת המשפטית של ערוץ 10. באותו היום גיליתי שבחסות היועצים המשפטיים נחתם הסכם השתקה סביב ההתנצלות בפני שלדון אדלסון. והכלל הראשון בהסכם ההשתקה הוא שאסור לדבר על הסכם ההשתקה.

זה היה לפני כמעט עשור, יומיים אחרי ההתנצלות ההיא ששודרה בערב שישי. באותו הבוקר, קמחי הסכימה להראות לי סוף סוף את ההסכם המושחת. כן, הוא נחתם בלי ידיעת העיתונאים, וראינו אותו רק בדיעבד.

לא האמנתי שאגיע לרגע הזה בחיי המקצועיים שבו יציגו בפניי הסכם שאוסר עלי, באיומים, לומר את האמת. שמבהיר לי שאם אומר את האמת – כל החברים שלי בערוץ יפוטרו מיד והערוץ ייסגר. כל כך התרגזתי שכל הבניין שמע את הצעקות שלי.

אחר כך ביקשנו עמיתיי – העורכת רות יובל, המגיש גיא זהר, המנכ"ל ראודור בנזימן – ואני להופיע בשימוע בפני מועצת הרשות השנייה. "לא נאפשר הופעה של העיתונאים בפני המועצה", הכריזה קמחי. "זה לא נכון לנו. זה לא טוב לערוץ". טוב, היו עוד קצת צעקות. לא שזה עזר.

לא האמנתי שאגיע לרגע הזה שבו יציגו בפניי הסכם שאוסר עלי, באיומים, לומר את האמת. שמבהיר לי שאם אומר את האמת – כל החברים שלי בערוץ יפוטרו והערוץ ייסגר. כל כך התרגזתי שכל הבניין שמע את הצעקות שלי

ובערב, בדרך הביתה, דיברנו שוב. "תראי", אמרתי לה. "אני מתכנן מחר לעלות לראיון ברדיו. כולם מבקשים לקבל תגובה ממני. אני אעלה ואגיד שאני שלם עם כל מה שעשיתי. וזהו. אני לא אתייחס לאדלסון, אני לא אדבר על הכתבה, אני לא אזכיר אותה אפילו, אני לא אענה על שאלות, אני לא אכנס לפרטים. אבל אני חייב להגיד שאני שלם עם עצמי ועם העבודה שלי. יש לך בעיה עם זה?"

קמחי לא היססה לרגע. "אני לטובתך", היא הסבירה (צינה עדיין מזדחלת לי במעלה חוט השדרה כשאני נזכר בכך). "אני מבינה אותך", הטון צרוד ואימהי, מפייס. "ואני מבינה מה אתה רוצה לעשות. אבל אתה חייב להבין: אם אתה עולה לשידור אפילו בסמיכות לשיח כלשהו על ההסכם עם אדלסון – אז אתה מפר את ההסכם".

ואז הוסיפה את המובן מאליו: "ולא נוכל להגן עליך יותר".

הנה כי כן, התמצית המזוקקת ביותר של אותה דילמה: לשתף פעולה עם השקר והקנוניה, או לומר אמת ולהתמודד משפטית לבד מול היהודי העשיר ביותר בעולם.

Sheldon Adelson (צילום: AP Photo/Kin Cheung)
Sheldon Adelson (צילום: AP Photo/Kin Cheung)

אז בחרתי לשתף פעולה עם הערוץ ולשתוק. נשכתי שפתיים כש"ישראל היום" כתבו ש"כיזבנו" בכתבה; סכרתי את פי כשמגישי רדיו תהו אם שתיקתנו אינה עדות לכך שאין לנו ראיות לטענות ששידרנו; נצרתי ניצרה כשחלק מפמליית ראש הממשלה, ובהם עד המדינה ניר חפץ ומגלגל העיניים יועז הנדל, צופפו שורות עם החבר של הבוס.

ושתקתי. כמעט חודשיים תמימים שתקתי.

בין הערצה מוחלטת לבוז תהומי

כתבתי מאז על אדלסון לא מעט. אבל הכתבה הזו, כאן, מסמנת ככל הנראה את הפעם הראשונה שבה אני מפרסם עליו משהו בלי להעבירו קודם לייעוץ משפטי.

שלדון אדלסון, טייקון ההימורים הגדול ואחד האנשים האמידים והמשפיעים בתבל (בעשור הקודם החזיק בהון הפרטי השלישי בגודלו בארה"ב והתגאה בתואר "היהודי העשיר בעולם") הלך אתמול לעולמו בגיל 87, אחרי שנים ארוכות של מאבק במחלות נוירולוגיות ובסרטן.

שפע התגובות על מותו היו חריגות בעוצמתן, מבטאות את הפילוג והמתח שהאיש יצר בחייו – בין הערצה מוחלטת לבוז תהומי. פוליטיקאים ישראליים, מימין ומשמאל, עמדו בתור כדי לחלוק לו מחמאות. חלקם כינו אותו רודן וביקרו את יחסיו המשחיתים עם ראש הממשלה בנימין נתניהו בחייו, אבל במותו התיישרו עם עקרון "אחרי מות קדושים אמור". אולי הבינו שמורשתו, כמו גם רעייתו, נשארים אחריו וינהלו פנקס עם מי שלא יברך על הקבר.

בנימין נתניהו ושלדון אדלסון בארוע חניכת הפקולטה לרפואה באוניברסיטת אריאל, ב-28 ביוני 2017 (צילום: בן דורי/פלאש90)
בנימין נתניהו ושלדון אדלסון בארוע חניכת הפקולטה לרפואה באוניברסיטת אריאל, ב-28 ביוני 2017 (צילום: בן דורי/פלאש90)

חוץ מנשיא ארה"ב דונלד טראמפ, קשה לחשוב על מיליארדר שהשפיע על הפוליטיקה האמריקאית והישראלית כמו אדלסון. אחרי שביסס את הונו מהימורים הלכו והפכו קשריו עם השלטון כאן ושם למוקד חשוב בעשייתו והוא הפך לממליך מלכים. בישראל היה הכוח הכלכלי המניע מאחורי שלטונו של נתניהו ב- 96', וגורם תעמולתי חשוב וחסר תקדים בעוצמתו עם הקמת החינמון "ישראל היום" בעשור הקודם.

בארה"ב השקיע מאות מיליוני דולרים במועמדים פוליטיים שמרניים, בראשם מיט רומני ב-2012 וטראמפ בחמש השנים האחרונות. הוא קנה והקים עיתונים כדי שישמשו שופרות לאידיאולוגיה הימנית שקידם וידאגו להשתיק קולות שהפריעו לו, ותבע על ימין ועל שמאל את מי שסירב לסור למרותו.

מעטים העיתונאים הישראלים שהעזו לחקור ולעסוק בפועליו של המיליארדר כמוני. תכלס, הרוב ראו מה קרה בערוץ 10 ותפסו מרחק של קילומטרים מהיהודי הג'ינג'י מווגאס. אבל אני עדיין רואה את דמותו כחידתית מאד. ומלכתחילה האניגמה הזאת הייתה הטריגר להכין עליו כתבת פרופיל גדולה.

מעטים העיתונאים הישראלים שהעזו לחקור ולעסוק בפועליו של המיליארדר כמוני. תכלס, הרוב ראו מה קרה בערוץ 10 ותפסו מרחק של קילומטרים מהיהודי הג'ינג'י מווגאס

הגעתי למערכת "השבוע" – מגזין שישי בערב בערוץ 10 – עם סיפורים מסמרי שיער שליקטתי מעיתונים ברחבי העולם שהמחישו כיצד אדלסון נלחם בכולם. היו שם מאות תביעות משפטיות נגד קבלנים, שותפים, עיתונאים, יריבים פוליטיים ואפילו שכנים – מכל הבא ליד.

אצל אדלסון הכול נוהל בחוץ ובגלוי, באכזריות וללא פשרות. כמו הבריונים שפגש בקרנות הרחוב של שכונות המצוקה בבוסטון, שם חילק עיתונים כבר מגיל 13, אדלסון לא רצה פשרות – הוא רצה יריבים מדממים על המדרכה. או שתחטיף או שתחטוף, זה היה המוטו שלו: בעסקים, בעיתונות, בפוליטיקה.

דונלד טראמפ עם מרים ושלדון אדלסון בכנס השנתי של ה-IAC, ב-7 בדצמבר 2019 (צילום: AP Photo/Patrick Semansky)
דונלד טראמפ עם מרים ושלדון אדלסון בכנס השנתי של ה-IAC, ב-7 בדצמבר 2019 (צילום: AP Photo/Patrick Semansky)

באותם ימים של חורף 2010, התרחשו שני תהליכים דרמטיים בצומת שבין הפוליטיקה לתקשורת: נתניהו החל להתבסס בשלטון, סיבוב שני שנמשך נצח (ועדיין נמשך) והחל במסע לחינוך מחדש של העיתונות (מסע אשר יסתיים בשלושה כתבי אישום) ובמקביל "ישראל היום", שיצא במהדורת סוף שבוע כמה חודשים קודם לכן, החל צובר תאוצה עד שבאביב כבר חלף על פני "ידיעות אחרונות" כשהוא משאיר ל"עיתון של המדינה" אבק.

אדלסון הפך לאיש המשפיע ביותר בישראל מאחורי הקלעים, הלוחש על אוזנו של ראש הממשלה ומצעיד אנשים כמו נתן אשל אל לשכתו. זה שמצהיר שהוא יותר ימני מאטילה ההוני, ש"לא נורא אם ישראל לא תהיה דמוקרטית", ומשתאה מדוע אמריקה לא תוקפת כבר באיראן. זה שבעשור של השקעות בישראל הספיק להסתכסך משפטית עם גיסו ושניים משותפיו. זה שיורד ממכונית הפאר בכניסה לבית המשפט וחוטף גערות מהשופט על התנהגותו האדנותית.

אדלסון הפך לאיש המשפיע ביותר בישראל, הלוחש על אוזנו של ראש הממשלה ומצעיד אנשים כמו נתן אשל אל לשכתו. זה שמצהיר שהוא יותר ימני מאטילה ההוני, ומשתאה מדוע אמריקה לא תוקפת כבר באיראן

אבל רגע אחד. ברחבי העולם אנחנו מבינים מה שלדון מחפש: הוא מרחיב את עסקיו עוד ועוד בהשקעות דמיוניות בגודלן, בחסות קשריו עם השלטונות המקומיים בארה"ב, מקאו, סינגפור, ועם נסיונות בספרד וחלומות על יפן. הוא איש עסקים שבונה אימפריית הימורים ומלונאות המדלגת בין יבשות ואומות, ולא נותנת לאף אדם או שלטון לעצור בעדה.

אבל בארץ, כאן הסיפור אחר, מסתורי הרבה יותר. בישראל אדלסון לא עושה כסף, הוא בכלל מבזבז אותו. כאן הוא רוצה להשפיע על המדיניות ועל המסר. על העובדות.

העמוד הראשי של הגליון הראשון של ישראל היום ב-30 ביולי 2007
העמוד הראשי של הגליון הראשון של ישראל היום ב-30 ביולי 2007

אז הדוד מאמריקה מגיע לכאן עם ארנק תפוח מכסף שעשה במקומות אחרים – ועומד להוציא את הכסף הזה על מיזם לא רווחי בעליל של עיתון יומי ללא מודל כלכלי. מה לעזאזל הוא רוצה מאיתנו? עד אותו תחקיר בערוץ 10 איש לא ידע ואיש לא בדק. תיק העיתונות של אדלסון היה כמעט ריק, מלבד כמה גזרי עיתון רכילותיים בעיקרם.

אדלסון הפך ללווייתן הלבן שלנו במערכת, לפרויקט העיתונאי של חיינו. החלטנו לצאת למסע חוצה יבשות ולבדוק: מה מניע אותו? מה מחפש מיליארדר אמריקאי בארץ הקודש ואיך הוא יכול להשפיע על החיים שלנו כאן?

"נוסח ההתנצלות המשפיל ביותר אי פעם"

בסופו של יום, הכתבה ששידרנו הייתה מאוזנת להפליא – אולי מאוזנת מדי. (לינק לחלק ראשון של הכתבה ולחלק השני). הצגנו אורות וצללים בחייו של איש עסקים מאד מוקצן ויוצא דופן, מהסוג שעד עידן טראמפ לא חשבנו שקיים.

היו גילויים על השימוש הנדיב שלו בקשרי הון-שלטון מול הרגולטור בנוואדה, על מדיניות התשלומים הקמצנית שלו, על מאבקיו המשפטיים האכזריים מול יריבים ועל קשרי ההון-שלטון מול נתניהו, ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט ואברהם הירשזון במיזם (הכושל) להקים רצועת קזינו באילת.

אבל היו גם מחמאות רבות שהעתירו מרואיינים שונים על יכולותיו העסקיות של אדלסון, על חזונו הוויזואלי המרשים, על חיי הזוגיות השוויוניים שהוא מנהל עם רעייתו מרים ועל אומץ הלב שגילה לאורך השנים בהם בנה עצמו מאפס.

לדאבון הלב, הכתבה לא עשתה שום רעש. לאף אחד לא היה אכפת במיוחד משלדון אדלסון, ו-6 אחוז רייטינג של ערוץ 10 בשישי לא הניעו פולו-אפים בכלי תקשורת אחרים. גם תביעה לא נראתה באופק.

לדאבון הלב, הכתבה לא עשתה שום רעש. לאף אחד לא היה אכפת במיוחד משלדון אדלסון, ו-6 אחוז רייטינג של ערוץ 10 בשישי לא הניעו פולו-אפים בכלי תקשורת אחרים. גם תביעה לא נראתה באופק

מה שלא יכולנו לשער הוא שבעידן החדש, בו השלטון לופת את כולם במקומות הרגישים באמת ולוחץ, לא חייבים בתי משפט. יש כביש עוקף משפט, דרך אפלולית וצרה שמביאה תוצאות מהירות במאמץ מופחת.

באותם ימים רון לאודר, המיליארדר אספן האמנות שירש את ההון מאמו אלת התמרוקים אסתי לאודר, החזיק את ערוץ 10 על מכונת הנשמה. אולם אז הגיעו אליו הטלפונים מהמשיגנע של הקזינואים, "טלפון אחד ממזכירה מווגאס, טלפון שני ממזכירה במקאו", כפי שתיאר זאת ראודור בנזימן, ששמע על ההפחדות הללו מנציגיו של לאודר בדירקטוריון ערוץ 10. "הוא נבהל נורא", סיפר בנזימן.

רון לאודר (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)
רון לאודר (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

וכך התחיל לו קיץ לוהט של לחשושים ומסרים שעפים מעל לראש של חבריי ושלי: שמועות על איומים, דיבורים על "פשרות" מסתוריות, שכולם נדחו על ידי הצד השני, בלי שאנחנו, העיתונאים, אפילו נדע עליהם. הכול מאד לא מקצועי ומאד לא שקוף.

ב-10 ספטמבר 2010, שמונה חודשים אחרי שידור התחקיר בינואר אותה שנה, הפור נפל: במהדורת שישי שודרה התנצלות ארוכה, כפויה, מוכתבת מלמעלה, שקרית לחלוטין ומנוגדת לכל כלל אתיקה עיתונאי מוכר. היא שודרה בשיא הפריים טיים, בזמן מסך של משאב ציבורי, בפתח תוכנית חדשות, בניגוד מוחלט לדעתם של כל העורכים והעיתונאים המעורבים בה. כזאת עוד לא היה, אף פעם.

"אין ולא הייתה מעולם התנצלות כזו בתקשורת הישראלית", כתבה אז טל שניידר, באותה העת בעלת בלוג פוליטי וכיום הכתבת הפוליטית והמדינית של זמן ישראל.

שניידר, שעסקה בעריכת דין בתחום לשון הרע עשור קודם לכן, הוסיפה: "הטקסט של ההתנצלות הוא הקיצוני ביותר שיצא לי לראות. שאלתי אתמול בערב חברה עורכת דין, שעבדה איתי ועדיין מגינה על עיתונאים וכלי תקשורת, והיא אישרה: זהו נוסח ההתנצלות המשפיל ביותר אי פעם".

"הטקסט של ההתנצלות הוא הקיצוני ביותר שיצא לי לראות. שאלתי אתמול בערב חברה עורכת דין, שעבדה איתי ועדיין מגינה על עיתונאים וכלי תקשורת, והיא אישרה: זהו נוסח ההתנצלות המשפיל ביותר אי פעם"

האמת היא שלא הייתה ברירה: לאודר הודיע שאם אין התנצלות, הוא מפסיק את הזרמת הכספים וכל העובדים הולכים הביתה. על כתפינו השחוחות נתלתה פרנסתם של 300 איש לפחות. לא בית משפט ולא נעליים – פרנסה של משפחות.

להיקבר מתחת לבטון

כמי שחתום על כתבת הפרופיל המקיפה והארוכה ביותר שנעשתה על אדלסון בישראל, ידעתי היטב מה הבהיל מיליונר כמו רון לאודר, הבעלים של ערוץ 10. הבנתי טוב מאד למה מרוב פחד "כמעט עשה במכנסיים", כפי שסופר,  כשהתחילו להגיע הטלפונים מלאס וגאס וממקאו עם דרישות התנצלות ואיומים בצידם.

הכרתי לפרטי פרטים את כל המקרים שבהם אדלסון רדף עד חורמה אחרי עיתונאים ושותפים שהעזו לצאת נגדו. למדתי היטב איך גרר אותם מבית משפט לבית משפט בתואנות שווא, איך השתמש בכספו הבלתי נגמר כדי להגיע אליהם עד קצות תבל, רק כדי להכריח אותם להתנצל, איך ניסה להשפיל אותם בפומבי, באלימות משפטית שאין לה גבולות, ואיך הביא אותם לעיתים עד כדי קריסה כלכלית.

שלדון אדלסון בבית המשפט בארה"ב ב-4 באפריל 2013 (צילום: AP Photo/Julie Jacobson)
שלדון אדלסון בבית המשפט בארה"ב ב-4 באפריל 2013 (צילום: AP Photo/Julie Jacobson)

ידעתי היטב מה עולל אדלסון לחברת קהילה בלאס וגאס שהעזה לצאת נגד בית הספר שהוא ומרים בנו; ידעתי היטב מה עבר ג'ון סמית, הכתב מהעיתון בלאס וגאס שהגיע לפשיטת רגל, ושאדלסון ניצל את מצבה הרפואי של בתו כדי לשחד אותו להתנצל; הכרתי לעומק את הסיפורים על מנהליו הבכירים שהושלכו לטענתם ללא שכר כאשר לא צייתו למבוקשו; קראתי את הדברים שהם אמרו על ה"רודן" בבית המשפט.

ידעתי היטב שללכת נגד אדלסון בקרב אישי זה להיקבר מתחת לבטון, בלי אוויר ובלי אור.

בדיעבד, כולם יגידו שהחזירות של אדלסון ונציגיו הייתה חבל ההצלה שלנו. שמזל שהוסכם על התנצלות אלימה ומגוחכת כזאת. שכל מי ששמע את ההתנצלות ועיניו בראשו הבין מיד שמדובר בקשקוש. ושביחד עם מצעד ההתפטרויות הבלתי נגמר של עיתונאי ערוץ 10 אחרי אותה התנצלות, לא היה קשה לשכנע את הציבור שמדובר פה בקנוניה.

בדיעבד, כולם יגידו שהחזירות של אדלסון ונציגיו הייתה חבל ההצלה שלנו. שמזל שהוסכם על התנצלות אלימה ומגוחכת כזאת. שכל מי ששמע את ההתנצלות ועיניו בראשו הבין מיד שמדובר בקשקוש

ובכל זאת: לא היה פה ניצחון של דוד על גוליית, או הטובים על הרעים. עיתונאים טובים איבדו את פרנסתם, נאלצו לשלם את המחיר בשביל כולם. מערכת עיתונאית של תוכנית אקטואליה משובחת התפרקה לרסיסים. לחלקנו לקח זמן למצוא עבודה, חלקנו עדיין מחפשים.

ובעיקר המסר חדר לכל פינה בעיתונות הישראלית: יש אנשים שצריך לחשוב פעמיים לפני שמתעסקים איתם. איך אמרה אילנה דיין באחד הראיונות? "אנחנו יכולים לעשות תחקירי הון-שלטון, אבל אני זוכרת את פרשת אדלסון".

המשוואה נוסחה בצורתה האכזרית והמדויקת ביותר: מערכת עיתונאית החפצה חיים צריכה להכיר במגבלותיה. חדשות 12 פועלת לפי העיקרון הזה מאז ומעולם. גם "ידיעות אחרונות". הם לא יפלו עם אדלסון, כי הם לא יתעסקו עם אדלסון. אני יודע, כי הצעתי ל"ידיעות אחרונות" לשתף עמנו פעולה בפרסום הממצאים והם סירבו בנימוק, המדהים, ש"אנחנו לא נטלטל את הספינה הזאת".

שלדון אדלסון מקבל תואר דוקטור לשם כבוד במרכז הבינתחומי בהרצליה, 4 ביולי 2019 (צילום: שלום ירושלמי)
שלדון אדלסון מקבל תואר דוקטור לשם כבוד במרכז הבינתחומי בהרצליה, 4 ביולי 2019 (צילום: שלום ירושלמי)

מאז התחקיר של ערוץ 10, כמעט שלא היו עוד תחקירים משמעותיים על אדלסון, ודאי לא ישירים. גם כשכוחו הבינלאומי התעצם והפך למריץ פוליטיקאים ומממן נשיאים, העיתונות הישראלית השתדלה להיצמד לציטוטים מהעיתונות הזרה.

הקרב על האמת

עכשיו כשאדלסון מת, ואני עדיין חי – אני מנסה לנסח לעצמי מה אני מרגיש כלפי המנוח. מעולם לא פגשתי אותו ולכן קצת מגוחך מצדי לפתח רגשות אישיים כלפיו. אני בכלל לא יודע אם הוא זוכר את שמי. ראודור בנזימן אמר לי פעם שממרומי הקומה ה-700 במגדלים בלאס וגאס, אנשים נראים קטנים כנמלים. מבחינתו של אדלסון, הייתי עוד נמלה שניסה למחוץ. זה לא אישי, לפחות לא בשבילו.

ואני מתקשה להכריע מי ניצח, בסופו של דבר, בקרב על האמת. מצד אחד הנה, אני כאן, כותב על אדלסון בפעם המי-יודע-כמה. הפסקתי לפחד ממנו, ובעשור החולף צצו מספיק כלי תקשורת אמיצים שלא מפחדים.

מצד שני, מלחמתו של אדלסון בתקשורת הישראלית, למענו של ראש הממשלה נתניהו, הייתה הזרז של פרשיות 2000 ו-4000. הצנזורה וההשתקה שעיתונאים עברו ב"ידיעות אחרונות", במעריב, בוואלה!, בגלי צה"ל ובמקומות נוספים לא בוצעו על ידי אדלסון – אבל עוצבו במידה רבה בהשפעת האידיאולוגיה שלו, הבזה לחופש עיתונות ורומסת ביד גסה את חופש הביטוי.

"היהודי אצל קהל עדתו עפר ואפר הוא בחייו, ובמיתתו ישתבח ויתפאר במצבה יפה", כתב מנדלי מוכר ספרים, "וכל המתים תמימים וישרים, נדיבים וחכמים; אזובי-קיר נעשים ארזים, ודג-הרקק – לווייתן בבית-הקברות".

שלדון אדלסון בחנוכת הקומפלקס באי מקאו ב-2012 (צילום: AP Photo/Kin Cheung)
שלדון אדלסון בחנוכת הקומפלקס באי מקאו ב-2012 (צילום: AP Photo/Kin Cheung)

אחד מעיתונאי "ישראל היום" כתב בפייסבוק פוסט חוצב להבות אודות התרומה של אדלסון לחופש הביטוי ולפלורליזם התקשורתי. אבל האמת היא שישראל בתום עידן אדלסון – שהוא גם עידנו של נתניהו – צרת אופקים יותר מאי פעם, מתמכרת בהדרגה לעיתונות סרק רכילותית, מנהלת דיון שכולו דמגוגי ומתנכרת לערכים שפעם היו ברורים מאליהם.

אדלסון הוא הלא-אזרח הישראלי שהשפיע על עיצוב דמותה של החברה הישראלית יותר מכל אמריקאי אחר אי פעם. הוא מותיר אחריו אימפריה תקשורתית ריקה מתוכן שמנוהלת בידי אישתו ובידי עורך חסר משקל המצטלם באתרי תיירות ומלקק לנשיא אמריקאי אלים שאפילו מפלגתו שלו מתנערת ממנו כעת.

אדלסון מותיר אחריו אימפריה תקשורתית ריקה מתוכן שמנוהלת בידי אישתו ובידי עורך חסר משקל המצטלם באתרי תיירות ומלקק לנשיא אמריקאי אלים שאפילו מפלגתו שלו מתנערת ממנו כעת

עידן טראמפ נגמר, עידן אדלסון נגמר, עידן נתניהו נכנס לישורת האחרונה. זו מצבה של ישראל היום. נותר לראות כיצד תראה ישראל מחר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
5
כתושבת לאס ווגאס אני יכולה להעיד על פעילותה הנמרצת של משפחת אדלסון בעיר- עסקית, חינוכית, תרבותית, פילנטרופית ותקשורתית - בקיצור - איפה שתזרוק בעיר ז'יטון, שם תמצא את משפחת אדלסון. בפרט ... המשך קריאה

כתושבת לאס ווגאס אני יכולה להעיד על פעילותה הנמרצת של משפחת אדלסון בעיר- עסקית, חינוכית, תרבותית, פילנטרופית ותקשורתית – בקיצור – איפה שתזרוק בעיר ז'יטון, שם תמצא את משפחת אדלסון. בפרט אם אתה יהודי / ישראלי. רוב הישראלים אכן קיבלו בהכנעה את התסריט של "בעל המאה הוא בעל הדיעה" ושני להערצתם אותו היה רק אבלם עם פטירתו, שצויין בשלל אירועי אבל וזיכרון של בקהילה . למשל זה

Posted by Israeli American Council – IAC Las Vegas on Friday, January 15, 2021

לפני מותו הספיק אדלסון להרים דגל אדום לנשיא המפוטר טראמפ במאמר מערכת שפורסם מספר ימים לאחר הבחירות בארה"ב ב"לאס וגאס ריוויו ג'ורנל", העיתון הגדול בנבאדה בבעלות משפחת אדלסון, השולל את טענות טראמפ על הונאת הבחירות : "זהו עלבון לאינטליגנציה ולהיגיון לטעון שאי-סדרים נקודתיים מהווים הוכחה לקונספירציה בסדר גודל לאומי. מר טראמפ הפסיד במערכת הבחירות משום שלא הצליח למשוך אליו מספיק בוחרים וכשל בניסיון לנצח בקומץ מדינות מתנדנדות שהעניקו לו את הניצחון ב- 2016"https://www.reviewjournal.com/?p=2181720?fbclid=IwAR23P8prPOxNbWL0jalv4BrHO_D9_ra9X6BcuPPebD9M-wz1pDtuCrLPrR8
זכורה גם לטוב התנערותם של בני הזוג אדלסון מבני הזוג נתניהו בעדותיהם נגדם, כפי שנחשפה בתקשורת הישראלית באוגוסט האחרון.
אז היה גם קצת Happy Ending לקראת הסוף..

האירוע בו אמר "לא כתוב בתנ"ך שישראל צריכה להיות דמוקרטיה" טלטל אותי וזיקק מבחינתי את מהות האיש. יושב לו הגביר מנבאדה שחי במדינה שלמרות מגרעותיה היא דמוקרטיה מתפקדת וגוזר עלינו הפלאבים ל... המשך קריאה

האירוע בו אמר "לא כתוב בתנ"ך שישראל צריכה להיות דמוקרטיה" טלטל אותי וזיקק מבחינתי את מהות האיש.
יושב לו הגביר מנבאדה שחי במדינה שלמרות מגרעותיה היא דמוקרטיה מתפקדת וגוזר עלינו הפלאבים לחיות בדיקטטורה, תיאוקרטיה או לא יודע מה.
לא מדובשו ולא מעוקצו של זה. שלום ולא להתראות

עוד 2,420 מילים ו-5 תגובות
סגירה