חשבתם שילדינו לא לומדים כלום בזמן שבתי הספר סגורים והם מבלים שעות מול המסכים? טעיתם. זמן הקורונה הוא "בית הספר למגדר" לילדינו, והם לומדים הרבה מאד, ולאו דווקא מהשעורים בזום. הזמן הרב שהם מבלים מול המסכים בימים אלה, בעודם מבודדים מהשגרה המוכרת, הוא זמן קריטי לתהליכי החיברות שלהם בכל תחום. אך יותר מכל, בהגדרה העצמית שלהם – מי אני? מה המשמעות להיות בת או בן? מה המשמעות של חוסר הודאות אם אני בת או בן?

כשבתי הספר סגורים, ילדינו לומדים הרבה מאד ולאו דווקא מהשעורים בזום. הזמן הרב שהם מבלים מול המסכים בימים אלה, בעודם מבודדים מהשגרה המוכרת, הוא זמן קריטי לתהליכי החיברות שלהם בכל תחום

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

העולם המוצג לילדים ולילדות בתוכני מסך – ממוגדר באופן נוקשה למדי ובמידה רבה בפיגור אחר המציאות החברתית. לאור העובדה כי מרבית יוצרי תוכני המסכים לילדים הם גברים (71% יוצרים, 80% במאים, 53% כותבים בהשוואה ל-18% יוצרות, 6% במאיות ו-18% כותבות – והשאר בצוותים מעורבים או בלתי ידוע) – אך טבעי הוא שתפיסת עולמם ונסיון החיים שלהם מועברים למסכים, ביודעין או שלא ביודעין.

חוקי השוק והצורך להפיץ את התכנים בקרב תרבויות עם תפיסות שונות לגבי שוויון מגדרי – מסייעים בשמירת סטטוס קוו של מניעת "זעזוע" והחדרת שינוי. העובדה שרכישת תוכניות מיושנות מחו"ל זולה עשרות מונים מאשר הפקה מקומית אקטואלית, תורמת אף היא לשמרנות על המסכים.

אז מה לומדים ילדינו בשעות הצפייה המרובות שלהם על זהותם המגדרית? הם לומדים בראש וראשונה כי העולם הוא בינארי ונחלק לגברים ונשים. כמעט ואין בעולם זה מקום למגוון זהויות מגדריות אחרות.

עולם זה עדיין מנוהל על ידי גברים. כשני שליש מהדמויות בתוכניות לילדים הן גבריות, ממצא שחזר על עצמו כמעט ללא שינוי בשני מחקרים בינלאומיים גדולים שהייתי שותפה בניהולם ונערכו בהפרש של 10 שנים. במחקרים אלה השתתפה ישראל (האחרון, שנוהל על ידי יובל גוז'נסקי, הראה שהמצב בישראל אף הוחמר בעשור האחרון).

אך ספירת הדמויות איננה התמונה כולה, אלא תאור אופיין של הדמויות: עדיין (בהכללה כמובן) דמויות הבנות מאופיינות בדגש יתר על עולם הרגש ועל הופעתן. הן שבויות ברומנטיקה וצרכנות. הן מונהגות על ידי אחרים, ובמקרים רבים הן חלק מקבוצה (כמו ב"סקס מהעיר הגדולה", "המלאכים של צ'ארלי" ו"עקרות בית נואשות" בתוכניות למבוגרים, וכמו ה"פאור פאף", "בנות הצ'יטה" וה"בראץ" בתוכניות הילדים).

מרכיב מרכזי בהופעתן של בנות ונשים הוא מה שכונה "היפר-סקסואליות" (החל מגיל פעוט) המתבטא, בין השאר, ברזון מוקצן, רגליים ארוכות, מותניים רזות, שער שופע. דמויות הבנים, לעומת זאת, מאובחנות באמצעות הפעילות שלהן, מונעות על ידי שכל, עסוקות בטכנולוגיה והרפתקנות, ופועלות לבדן כדוגמת גיבורי העל למיניהם. גם אצל בנים נמצאת התופעה של הדגשת מבנה גוף שרירי מוקצן, מרבית הדמויות נעות על תווך רחב של מראה הנתפס כמקובל וסביר.

הילדים לומדים שהעולם מנוהל ע"י גברים. כשני שליש מהדמויות בתוכניות לילדים גבריות. הממצא חזר, ובארץ אף הוחמר, בשני מחקרים בינלאומיים גדולים שהייתי שותפה בניהולם ונערכו בהפרש של 10 שנים

דוגמה מעניינת שתסייע להמחיש לנו כי הדברים אינם מקריים, היא הדמות של הבת הג'ינג'ית. כיצד יתכן כי החל מהיתומות הג'ינג'יות הקלסיות (בילבי, אן שירלי, אנני וכדומה) דרך הג'ינגיות של דיסני ( מרידה מ"האמיצה", אנה מ"לשבור את הקרח") ורבות אחרות ( ג'יני מ"הארי פוטר", קים מ"קים פוסיבל", ג'סי מ"צעצוע של סיפור") – הבנות הג'ינג'יות הן אלה שמותר להן "לשבור את כללי המגדר"? להיות אסרטיביות, הרפתקניות, מעזות, אמיצות, חוצפניות ולמרוד נגד המוסכמות המקבעות של נורמות מגדריות?

האם באמת יש קשר בין צבע שער ובין תכונות אופי? האם הופתענו לגלות שהאישיות המורכבת של גיבורת מלכת הגמביט – שהופכת לגאון שחמט, מנצחת את העולם הגברי, מנהלת מערכות מורכבות ומגלה שכלתנות וקשיחות – היא ג'ינגית? ומה זה משדר לאלה מאתנו ששערן בהיר, כהה, או אפילו לבן כשלי – לגבי הגבולות המגדריים שלנו?

מדוע זה חשוב? זה חשוב, כי ילדינו מפנימים מסרים שהם קולטים באופן שיטתי ומתמיד מעולם התכנים שהם חשופים לו. הם לומדים כיצד להעריך את עצמם ואת האחרים, במה הם צריכים להשקיע כדי לזכות בתגמולים חיוביים, למה הם יכולים לשאוף לגבי העתיד.

נכון, התקשורת כבר לא מקבעת נשים במטבח וגברים בזירות קרב – הסטריאוטיפים היום הם הרבה יותר מורכבים ומגוונים, אבל הם עדיין שם, וכדאי שנשים לב אליהם.

הכותבת: סגנית דקאן בבית הספר לתקשורת ומידע באוניברסיטת רטגרס בארה"ב ומשתתפת ביום עיון "על מיגדר ומיניות בדור הדיגיטלי" במכון מופ"ת.

פרופ' דפנה למיש היא סגנית דקאן בבית הספר לתקשורת ומידע באוניברסיטת רטגרס בניו ג'רזי ומומחית בינלאומית בחקר תקשורת וילדים, השתתפה ביום עיון "על מיגדר ומיניות בדור הדיגיטלי" במכון מופ"ת. בנוסף, פרסמה 14 ספרים ומאות מאמרים ופרקים והקימה וערכה את כתב העת האקדמי המרכזי בתחום. פרופ' למיש היא לשעבר ראשת החוג לתקשורת באוניברסיטת תל-אביב והעמידה דור של דוקטורים לתקשורת המשולבים במוסדות להשכלה גבוהה בארץ.