לפני 20 שנה נתקלה מרג'ורי סנדור בביצוע של מוזיקה מהמאה ה-15 המיוחסת ליהודי ספרד. היא כושפה מייד על ידי המלודיות, שנשמעו לה מוכרות אף שמעולם לא שמעה אותן. החוויה הייתה עוצמתית כל כך, שהיא הניעה אותה למסע שנמשך כמעט שני עשורים והסתיים בספר הביכורים שלה, The Secret Music at Tordesillas (המוזיקה הסודית בטורדסיאס).
הספר מסופר מנקודת המבט של חואן דה גרנדה, מוזיקאי בדיוני שנשאר מאחור כילד, כשמשפחתו היהודית גורשה מספרד במהלך ההתנצרויות בכוח, העינויים והרציחות, שהובילו המלך פרדיננד והמלכה איזבלה כחלק ממסע הצלב הדתי.
דה גרנדה הוא האחרון ממוזיקאי החצר שנותר בטירה אחרי מותה של חואנה לה לוקה, המלכה המשוגעת שאותה בידר במשך 47 שנים, כשהיה כלוא שם בבידוד כפוי. עכשיו הוא נחקר על ידי שני אינקוויזיטורים ספרדים, אבל התקווה שלו היא שיוכל להפעיל אותם אחד נגד השני וכך להשיג את מטרתו, שתיחשף עם הזמן.
"הייתי בבית של חברה והתנגנה שם המוזיקה הזאת, שנשמעה לי מאוד יהודית", אומרת סנדור בראיון טלפוני מביתה בקורבליס שבאורגון. "התיישבתי וכולי, 'זה מדהים, זה נשמע כמו מוזיקה מבית הכנסת', ומצאתי את עטיפת הדיסק, שנקרא מוזיקה לחואנה המשוגעת".
האלבום עם השם המסתורי הוקלט על ידי להקה קנדית בשם לה נף (La Nef), וכשסנדור חיפשה פרטים נוספים היא גילתה שמדובר באלבום קונספטואלי שיוצא למסע דמיוני בספרד של סוף המאה ה-15 ותחילת המאה ה-16.
"מעולם לא שמעתי על חואנה המשוגעת, בתם השלישית של פרדיננד ואיזבלה. היא הייתה בת 13 כשהם השתלטו על גרנדה, והניפו את הדגלים שלהם באלהמברה", מספרת סנדור. "פרדיננד ואיזבלה יצאו לתהלוכה דרך הרובע היהודי בדרכם אל הפסגה, ואז כמובן ציוו שכל היהודים צריכים להמיר את דתם לנצרות או לעזוב עד אוגוסט", היא אומרת. "אז המוזיקאים האלה ניגנו את המוזיקה של היהודים שחואנה כביכול שמעה כשהם עזבו".
47 שנים בכלא
כך התחיל תהליך מחקר שנמשך שנים, שמטרתו לחשוף מידע על העבר היהודי אותו ניסו המלכים הספרדים של המאה ה-16 למחוק מדפי ההיסטוריה.
סנדור ביקרה בגטאות היהודים בספרד, איתרה תמלילים של משפטי אינקוויזיציה, חשפה מתכונים עתיקים ותחקרה מוזיקאים ואנשי אקדמיה סביב העולם כדי ללמוד כמה שיותר על היהודים בסתר, או המומרים, אלה שנותרו לחיות תחת השלטון הספרדי וקיימו את המסורות שלהם בחשאי, לפעמים במשך מאות שנים.
סנדור זכתה בפרס הלאומי לספרים יהודיים של ארצות הברית בשנת 2004 על קובץ הסיפורים "פורטרט של אמי, שדיגמנה בעירום בזמן המלחמה", ובפרס היוקרתי הספרותי של אורגון על ספר המאמרים האישיים שלה, "גנן הלילה: חיפוש אחר בית", בו זכתה בשנת 2000. היא גם מלמדת ספרות באוניברסיטת אורגון בקורבליס (גילוי נאות: סנדור הייתה היועצת לתזה של כותב שורות אלה) והיא מוזיקאית מוכשרת.
הספר מסופר מנקודת המבט של חואן דה גרנדה, מוזיקאי בדיוני שנשאר מאחור כילד, כשמשפחתו היהודית גורשה מספרד במהלך ההתנצרויות בכוח, העינויים והרציחות, שהובילו המלך פרדיננד והמלכה איזבלה
הראיון עימה נערך לפני שהיא נכנסת לחזרה – תוך הקפדה על כללי הריחוק החברתי – עם קבוצת מוזיקה קלטית מסורתית, שבמסגרתה היא מנגנת על גיטרה. למרות שעת הבוקר המוקדמת, סנדור שופעת פרטי טריוויה אזוטריים ומרתקים. "לא ידעתי מיהי חואנה המשוגעת, מלכת קסטיליה. היא ירשה את הכתר מאמה איזבלה אחרי מותה, ונישאה לפליפה הראשון מבורגונדי, וזאת הייתה תחילתה של הזירה ההבסבורגית".
לחואנה נולדו שישה ילדים, "ואז הבן שלה כלא אותה בטורדסיאס ומנע ממנה לשלוט בפועל. הדיבור ברחובות היה שהיא משוגעת לגמרי אחרי שבעלה הצעיר מת כשהייתה רק בת 27. התחלתי לחשוב, ואו, זה מוזר, מה קשורים היהודים של גרנדה למלכה המשוגעת של ספרד שהייתה כלואה 47 שנים, רחוק כל כך בצפון? ולא זיהיתי אף אחד משמות כלי הנגינה ששימשו באלבום של לה נף, העוד, הסאז, הרשימה התארכה עוד ועוד. הכול היה כל כך אקזוטי.
"אבל הדבר המוזר באמת היה שהתחלתי לחשוב – מה אם היית איזה ילד יהודי קטן בגרנדה, ואבא שלך היה נגן אגדי באחד הכלים האלה, ואותך השאירו מאחור בזמן שהמשפחה שלך וכל היהודים האחרים עזבו את ספרד כדי לא להתנצר? וכמו משה בתיבה, נותרת מאחור ואיכשהו הגעת לגנים של אלהמברה ונלקחת אל הארמון כאיזה תחביב משונה להתעסק בו, ומעולם לא הצלחת לשכוח את המוזיקה של ילדותך?
"ולמעשה, כבר ראיתי אותו נאחז בעוד של אביו, כלי הנגינה שנותר מאחור. אז הוא נמצא בגינה על ידי הנסיכה היפה הזאת, ואישה צעירה מהארמון לוקחת ממנו את העוד, ובמשך שנים על גבי שנים הוא לא יודע איפה הוא, אבל בעצם, הוא אף פעם לא ממש רחוק. הוא עם המלכה במשך 47 שנים כאחד מנגני החצר שלה.
"במהלך התקופה הארוכה הזאת הוא מתחיל לזעום כנגד יד ימינה של חואנה, המועדפת עליה, אבל בהדרגה מבין שהאישה הצעירה הזאת גם היא יהודייה בסתר, שלמעשה מקיימת את מצוות הדת בחשאי. אז זה סיפור אהבה, אבל זה סיפור אהבה ממש ביזארי".
לקח לך די הרבה זמן לסיים את הרומן.
"כן, לקח לי 17 שנים לכתוב אותו. בהתחלה, בין היתר, בגלל שהתחקיר היה קשה כל כך. לא ידעתי כלום על מוזיקה עתיקה, לא ידעתי כלום על האינקוויזיציה, לא באמת – על איך ילדים או המומרים, נתפסו כשקיימו טקסי יהדות.
לחואנה נולדו שישה ילדים – "ואז הבן שלה כלא אותה בטורדסיאס ומנע ממנה לשלוט בפועל. הדיבור ברחובות היה שהיא משוגעת לגמרי אחרי שבעלה הצעיר מת כשהייתה רק בת 27", מספרת סנדור
"לא ידעתי כלום על חואנה המשוגעת או על הדברים שהיא עברה, שהם סיפור מהמם בפני עצמם. והייתי צריכה לגלות איך לתת לגיבור לדבר, במקום לנסות להיות טובה ולכתוב בגוף שלישי מכל נקודות המבט השונות האלה, או לספר את הסיפור מנקודת המבט שלי, מהיתרון של להיות מהעתיד.
"ברגע שוויתרתי ואמרתי, אוקיי, אני הולכת להיות גבר ספרדי מהמאה ה-16, ואני הולכת לדבר – ברגע שעשיתי את זה, והבנתי מה נדרש כדי לספר את זה למישהו בזמן שלנו, במקום שלו – וקצת כמו עיתונאות, היה חייב להיות דד-ליין ובעיה וסיבה לספר את זה ואיזו בהילות, ואז חברה יקרה שלי, הסופרת סוזאן ברן, אמרה, 'אם יש לך אינקוויזיטור אחד, למה שלא יהיו שניים?', ואז הכל באמת קם לחיים.
"אבל זה היה די מוזר שנקודת מבט אחת, שנראתה כמו הרעיון הכי גרוע בעולם, כאילו, את באמת הולכת לכתוב בקול של גבר ספרדי מהמאה ה-16? את באמת הולכת לעשות את זה? אבל התברר, בעצם, שזאת הדרך היחידה שבה הסיפור הזה יכול היה להיות מסופר".
את יכולה לספר לי קצת על המחקר שהיית צריכה לבצע? הוא כיסה טווח מאוד רחב של נושאים.
"התחלתי בסוג של עולם של טעויות. קראתי את ההערות הנפלאות האלה על עטיפת האלבום, והאמנתי לכל מה שקראתי. פחות או יותר התאהבתי באפשרות של הסיפור הרומנטי הזה. אני חושבת שהתחלתי עם כלי הנגינה, כי חשבתי לעצמי, הו, הוא חייב להיות נגן עוד בארמון כי זה הכלי עם השם הכי מגניב.
"לקח לי עוד שנתיים לגלות שאין מצב שהוא ניגן על עוד בפומבי. היו לוקחים ממנו את העוד כי זה כלי נגינה שהיה קשור לאויב ולנכבש. וזה ממש לא מה שהיה כתוב על העטיפה, והייתי צריכה לחקור בכל מיני כיוונים כדי לקבל את התמונה כולה. וזאת הייתה רק נקודת ההתחלה.
"אחד הדברים המדהימים הנוספים שמצאתי היה הנושא של האינקוויזיציה עצמה. יש תמלילים ותיעוד של משפטי אינקוויזיציה, וחלקם אפילו תורגמו לאנגלית, אז את יכולה ממש לקרוא תמלילי משפטים מהאינקוויזיציה. ואחת ההפתעות הגדולות ביותר שהכו אותי שוב ושוב בזמן שקראתי הייתה שרוב האנשים נתפסו ביהדותם, למרות שהיו אמורים להיות נוצרים טובים, באמצעות מזון ופעילויות ביתיות.
"לקח לי 17 שנים לכתוב את הרומן", אומרת סנדור. "בהתחלה, בין היתר, כי התחקיר היה קשה כל כך. לא ידעתי דבר על מוזיקה עתיקה, לא ידעתי כלום על האינקוויזיציה – איך ילדים או מומרים, נתפסו כשקיימו טקסי יהדות"
"נשים היו לעיתים בסיכון אדיר, ולפעמים זה היה משהו פשוט, כמו שלא היה עשן מהארובה שלכם ביום שישי בערב או בשבת בבוקר. או שלבשת חולצה נקייה או שטאטאת את פתח הבית שלך ביום שישי אחר הצהריים. האינקוויזיציה הייתה שולחת חוקרים לרחבי המדינה, והם היו יושבים בכנסייה איזה שבועיים ורושמים לעצמם הערות.
"אם היית מרגיזה איזה שכן או מעצבנת את העוזרת שלך, הם היו יכולים ללכת לכנסייה ולהגיד, 'תבדקו את אלה ואלה'. והדבר הבא שקרה זה שהיית מוצאת את עצמך בכלא, ומשם זה רק הידרדר.
"הטריף אותי שמשהו קטן ופרטי כל כך יכול היה להרוס לך את החיים, ולהרוס את החיים של הצאצאים שלך לדורי דורות. הם היו תולים כותנות סמבניטו, מעין בגד שהחוטא היה צריך ללבוש למשפט שלו. היו תולים אותם בכנסיות כששם המשפחה מוטבע עליהם, והם היו נשארים ככה במשך עשורים, לא משנה מה קרה לך. והם שרפו אנשים על המוקד, אבל הם גם שרפו את התבליטים של המשפחות שברחו משם, אז שם המשפחה שלך היה מושפל גם אם הצלחת לחמוק.
"אז, בקיצור מה שקרה לי היה שנכנסתי לתוך המון מסלולים מתפצלים של תדהמה במהלך המחקר, היה כל כך הרבה שלא ידעתי, ובכל דרך שבחרתי לחקור, ההפתעות השתלטו עליי, אבל גם האינטימיות, התחושה המוכרת של מה יכול היה לקרות.
"הייתה דרך שבה הסיפור איבד את היכולת האקזוטית והמסתורית שלו והפך למוכר עד ייאוש – לנקודה שבה עדיין כתבתי את זה ב-2016, ותוך כדי שאני כותבת סצנות מסוימות אני מבינה שאלה אותן סצנות שמתרחשות בארצות הברית עם רשות אכיפת המכס וההגירה, שמגיעים ודופקים לאנשים על הדלתות, ואנשים מעמידים פנים שהם לא בבית או מסתתרים. מדיניות ההגירה של המדינה שלנו מתחילה להידמות לזאת של ספרד בתקופה האינקוויזיציה".
אל הלא נודע
סנדור ערכה אמנם תחקיר רב היקף, אבל נותרו כמה נקודות ציון אישיות, שהיא עדיין מהרהרת בהן. השורשים שלה, למשל. "אני חושבת שאבא שלי, שהמשפחה שלו הגיעה מהונגריה, הגיע מרקע ספרדי. אמא שלי מגיעה מרקע פולני-ליטאי, והם ג'ינג'ים עם עיניים כחולות ומאוד בהירים.
"לאבא שלי היה שיער שחור, עור בצבע זית ועיניים כחולות בוהקות – אני לא יודעת בדיוק מאיפה הוא הגיע. בכללי, הוא נראה מאוד דרום אירופאי, בניגוד לצד האשכנזי, אז תמיד רציתי לעשות את אחת הבדיקות הגנטיות האלה. הדבר היחיד שעוצר אותי זה כל מיני חברים מדענים".
"אם היית מרגיזה איזה שכן או מעצבנת את העוזרת שלך – הם היו יכולים ללכת לכנסייה ולהגיד, 'תבדקו את אלה ואלה'. והדבר הבא שקרה זה שהיית מוצאת את עצמך בכלא, ומשם זה רק הידרדר", אומרת סנדור
נסעת לא מעט במהלך המחקר לספר, כמו גם בעקבות ההיסטוריה המשפחתית האישית שלך.
"חזרתי להונגריה ולרומניה ב-2008, לעיירה שממנה הגיע סבא שלי, ולבית הקברות היהודי במעלה הגבעה, מאחורי מגרש גרוטאות, והכל היה נעול היטב והיינו צריכים לטפס על חומה כדי להיכנס פנימה. השתמשו בבית הקברות כמשטח חציר, והיינו צריכים לדחוף הצידה ערימות חציר כדי לראות את השמות על המצבות. הכומר בעיירה אמר 'חבל שלא באתם קודם – הזקן האחרון שהכיר יהודי מת בשנה שעברה'.
"זה והמסע לספרד לצורך המחקר היו כל כך מלאים במחיקה, בחוסר היכולת המוחלטת למצוא הוכחות לדברים שחיפשתי: לחיים של היהודים. היו רחובות ריקים ועליהם כתובה המילה Juderia, או בתי קברות שמשמשים עכשיו לאחסון חציר.
"ההיקפים של ההרס ואובדן הזיכרון מדהימים, ואני מניחה שזה ההפך לרעיון הזה של לדעת מאיפה באת, לרגישות לדברים האלה שהם חלק מההלם של העידן המודרני, המודעות לקלות שבה ניתן למחוק את העבר שלך. את מתעמתת עם ההשלכות של המחיקה הזאת. את לא יכולה למצוא את המורשת שלך, משהו שאת חולמת בצורה מאוד רומנטית, משהו שחשבת שהוא שלך".
את יכולה להרחיב על התפקיד של המוזיקה עצמה בתוך הספר?
"כמובן, אז מרכיב נוסף של השראה לספר הזה הוא החור הגדול, סימן השאלה שהופיע כשהתחלתי לחקור את הבלדות הספרדיות – השירים שהלכו עם היהודים מספרד של המאה ה-16 לכל המדינות, כמו מרוקו, צרפת, טורקיה, כל המקומות השונים האלה.
"המוזיקה, כמובן, כמו בישול, קיבלה לתוכה את הטעמים של המקום החדש שאליו היא הגיעה. אבל השירים היו בלדינו, השפה של אותו הזמן והמקום בספרד, כמו גם ספרדית קסטליאנית, שהתחלפה עם הזמן, אבל נשארת אותו הדבר בבלדות. ויש גם שבבים של מלודיות, אבל רוב המלודיות עכשיו מחוברות יותר למדינות שאליהן הגיעו.
"כשהתחלתי לשאול את החוקרים הספרדים מה קרה למוזיקה של היהודים בספרד – אלה שלא עזבו אלא נשארו והמירו את דתם – כל המומחים כתבו לי 'אף אחד לא יודע', בגלל שהיית מקבלת עונש מוות אם היית שרה או מנגנת מוזיקה שקשורה לפיוטים.
"מצאתי חוקר ישראלי נפלא שכותב על המוזיקה בתקופת האינקוויזיציה, ישראל כץ, ולמדתי ממנו כל מה שיכולתי. מצאתי מאמר מדהים שהזין כל כך הרבה ממה שכתבתי במונחים של זיכרון ומוזיקה, והאופן שבו את לא יכולה לשכוח מוזיקה. והחוקר הזה, שהוא איש נפלא בשנות התשעים לחייו, אמר לי – 'אולי הדמיון שלך יוכל לגלות את מה שאף אחד מאיתנו לא באמת מסוגל לעשות'.
"חזרתי להונגריה ולרומניה ב-2008, לעיירה ממנה הגיע סבא שלי. השתמשו בבית הקברות כמשטח חציר. הכומר בעיירה אמר 'חבל שלא באתם קודם – הזקן האחרון שהכיר יהודי מת בשנה שעברה'", מספרת סנדור
"הוא היה מאוד קשוח אתי במונחים של דיוק היסטורי, אבל הוא גם אמר – זה מקום לא ידוע. התחלתי לחשוב, זה כמו מדרש, מצאתי חור בסיפור, ואני יורדת למטה לתוך הרצפה הפעורה הזאת, לתוך המערה, שם אף אחד לא יודע מה קרה, ואני מסתכלת סביב ומדמיינת מה יכול היה להיות, כי אנחנו לא יכולים לדעת.
"פעולת כתיבת ספר כזה היא כמו הניסיון לבסס מחדש חיבור שנעלם, ואולי לא ניתן באמת לקבע אותו. אז באופן מוזר, אני מאמצת מחדש היסטוריה אפשרית. וגם אם היא לא בדיוק שלי, כאישה פרטית, היא שלנו, כיהודים. התאהבתי בצליל של התרבות שיכולה להיות שלי, וממנה ירדתי לתוך המערה הזאת כמו חוקרת מערות, ועליתי בחזרה עם סיפור".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו