אני גר בבית צמוד קרקע ביישוב כפרי. בבית שמעבר לכביש בשכנותי מתגוררת משפחה צעירה של אנשים נחמדים. נחמדים מאוד.
האמת היא שכמיזנתרופ ידוע אין לי מושג איך מחליטים שאנשים מסוימים הם נחמדים ואחרים אינם כאלה, אבל כולם אומרים על הזוג הצעיר שעליו מדובר כאן שהם אנשים נחמדים, ואפילו נחמדים מאוד, ודעת הבריות בדרך כלל מקובלת עלי כשאין לי דעה משלי.
זה תמיד פתרון טוב, אגב.
על כן, כפי שציינתי, יש לי שכנים נחמדים, ולא הייתה לי כל בעיה איתם או בעניינם עד הרגע בו החליטו לגדל תרנגולים, או אולי היו אלה תרנגולות – בשאלה הזו אני משאיר לח"כית החביבה עלי מרב מיכאלי לשפוט ולהחליט.
ולא במקרה ציינתי כאן את מרב מיכאלי – יש לה חלק בהמשך הסיפור.
העניין הוא שמאחר והשכנים שלי אנשים נחמדים מאוד, הם רצו להיות נחמדים גם לתרנגולות שלהם, ועל כן בדקו ומצאו שהדרך להיות נחמד אל בעלי החיים בכלל ואל תרנגולות בפרט, היא לגדל אותם או אותן ללא כל מגבלה ומחסום, מה שבחיי היום-יום משמעותו גם ללא גדר שמקובל להקיף בה את החצר, או לפחות את אזור המחייה של התרנגולות.
"תרנגולות חופש" למדתי שקוראים לזה.
אנשים, אגב, עושים את אותה הטעות בגידול ילדיהם, והם מבלבלים בין חופש מוחלט וחוסר מסגרת וגדר ואי-הטלת כל מגבלה על הילד לבין מתכון לגידול ילד מאושר, ומן הידועות היא שמדובר בטעות חמורה, כי ילדים דווקא צריכים וזקוקים למסגרת, ועל כן אני חושב כיום שאולי גם תרנגולות זקוקות לה כדי להיות מאושרות – לך תדע.
האמת היא שאין זה נכון להשוות בין עניין הילדים לעניין התרנגולות כי תרנגולות נותנות כל אחת ביצה ליום, לפחות, ואילו בילדים אין ממש תועלת. אבל נניח לזה ונחזור לענייננו כאן שהוא תרנגולות החופש, כאמור.
העניין בתרנגולות חופש הוא, שכמו שאתם יודעים בוודאי מחייכם ומחיי הסובבים אתכם, כשאומרים למישהו שהוא בחופש, הוא אוהב לבלות את החופש במקום אחר שאיננו ביתו, שהרי אם בביתך אתה נמצא כל הזמן – איפה ואיך מתבטא החופש שבדבר?
על כן אנשים נוסעים לדרום ולמדבר, ולצפון ולהר, ולחוף ים מסוג זה או אחר, ושוכבים על סנדוויצ'ים חצי אכולים ועל שאריות זפת ועל קרעי ושקיות ניילונים שהשאיר מישהו אחר שדאג לזהם עבורם היטב את הסביבה, והעיקר רק לא להישאר בביתם, שהרי כמו שכבר ציינתי – בבית אין הרגשה של חופש.
כך לפחות שמעתי את הבריות אומרים.
מסתבר שגם התרנגולות כך – כדי להרגיש שהן בחופש הן צריכות ללכת לבלות במקום אחר שאיננו ביתן.
ועל כן חיפשו התרנגולות של השכנים המאוד נחמדים שלי ובדקו בכל הסביבה והקשיבו להמלצות ושקלו בכובד ראש, אני מאמין, את כל האפשרויות והחליטו שהחצר שלי היא המקום האידיאלי עבורן לבלות בו את חופשתן.
החופשה שלהן, כך למדתי, מתחילה כל יום בארבע בבוקר, פחות או יותר, ומסתיימת בשמונה בערב, לא כולל מבצעים מיוחדים לשבת וחג.
אינני נוהג להתערב בבחירת המקומות שאחרים בוחרים לנפוש בהם, וסביר מאוד להניח שגם בבחירה האמורה של התרנגולות לא הייתי מתערב, אלמלא הייתי יוצא כל בוקר מהבית בשבע בבוקר לקחת את העיתון שהמפיץ זורק לי ישר אל החצר, ומגלה שאין לי חצר – הכול חפור וזרוק ומושלך ומועף לכל הצדדים, וכל הזרעים שחניה אשתי ניסתה לזרוע, זרעים של ירקות הקרויים אורגניים ואולי גם מיני צמחי מרפא שונים ומה לא, כולם נעלמו בקיבתן של התרנגולות הנופשות.
בנוסף לכך – בין המדרכה הציבורית שלצד הכביש ועד פתח הבית שבו אני גר, כמו גם בגינה ובחצר בכללותה, דאגנו חניה שותפתי לחיים ארוכים ואני לסלול שבילים מהודרים מהחומר הקרוי בומנייט, שהוא בטון המוטבע בדוגמאות שונות וצבוע בצבעים מגוונים ומרהיבים – במקרה שלנו מדובר בצבע של אבן טבעית.
במילים אחרות – שילמתי ככל הזכור לי שלוש מאות שקלים למטר רבוע כדי שבחצר שלי יעברו שבילים עשויים מבטון שנראה כמו אבן טבעית, וזה מה שאכן היה.
עד שהגיעו התרנגולות.
כאן המקום להתעכב קצת על פעולת המעיים של בעלי הכנף הללו: אני מניח שחלקכם, כמוני, בורים בעניין הזה של איך התרנגולת מחרבנת, ויש אפילו החושבים שמאחר שאת האוכל שהיא אוכלת היא מקדישה לעיבוד וייצור הביצים, הרי שסביר להניח שהאוכל יוצא בצורת הביצים שהתרנגולת מטילה, ואם בכל זאת נשאר מהאוכל הזה דיו כדי לחרבן, הרי מדובר בכמות מזערית, כי ממילא מה כבר יכול יצור קטן כזה להפריש.
אז לא!
טעות קשה וחמורה בידכם!
מסתבר שכמו הפלא הגדול של הטבע שבו מכונת פופקורן לוקחת זרעונים קטנים של תירס והופכת אותם לכמויות הולכות וגדלות של פופקורן שעולה ועולה על גדותיו בתוך המכונה ונובע ממנה ונשפך ממנה וממלא דליים על גבי דליים אותם אתם קונים בקולנוע במזומן טבין ותקילין, והרבה ממנו, ושואלים את עצמכם מתי ואיך זה נגמר, כל הפופקורן הזה, כך גם התרנגולת – היא מחרבנת ומחרבנת בכמויות שסוס בינוני ואפילו גדול לא מחרבן כמותן, וכל זה נוצר מגרגרים וזרעונים קטנים שהתרנגולת אוספת במקורה הקטן, ומונח בסופו של התהליך כים של חרא על הבומנייט שבחצר שלי, אותו בומנייט שעלה לי שלוש מאות שקלים למטר מרובע, כזכור!
איך התרנגולת עושה את זה???
כך או כך, איך שלא יתרחש הנס, התוצאה מכל האמור לעיל הייתה, במקרה שלנו, שהבומנייט בחצר שלי, ובמיוחד בכניסה לבית, איבד את הגימור של אבן טבעית וקיבל תחתיו גימור של חרא טבעי, חרא לשלשתי של תרנגולות, שהוא גימור מעניין ללא ספק ואולי אציע אותו יום אחד לחברה שסוללת שבילים, אבל תסכימו אתי שזה גימור שצריך לבוא מבחירה של המתגורר בבית ולא מתוך כפייה או החלטה של מישהו אחר, כשבמקרה של התרנגולות מדובר במישהו שהוא זר לחלוטין ועם טעם לגמרי שונה.
על כן קיימנו חניה שותפתי לחיים ואני סדרת התייעצויות קצרה, שבסופה הגענו למסקנה הבלתי נמנעת – צריך לדבר עם השכנים הנחמדים שיעשו משהו בעניין התרנגולות שלהם.
ואכן כך עשינו.
בהזדמנות הראשונה שראיתי את השכן הנחמד יוצא אל הכביש חייכתי אליו ואמרתי: "היי, מה העניינים? יש לך אולי איזה שתי דקות? יש לנו איזו בעיה קטנה…"
ובזה הנושא עלה ונידון בינינו, והכל בחיוכים וברוח טובה, כי כאמור השכן שלי אדם מאוד נחמד, והוא אמר: "אני כבר מטפל בעניין – ראה את העניין כסגור", ואני אמרתי תודה וחייכתי בחזרה והלכתי לדרכי שמח וטוב לב.
ותוך שבוע ימים לא קרה כלום.
הכול נשאר אותו דבר.
"כנראה הייתה איזו אי הבנה", אמרתי לחניה שותפתי לחיים בטוב וברע, "כי לא יכול להיות שהם לא יעשו כלום אחרי מה שדיברנו, השכן ואני, ואחרי הכול, את יודעת, הם אנשים כל כך נחמדים".
אז חיכינו עוד שבוע, ואכן בסופו של השבוע השני – לא קרה כלום.
אז חיכיתי לשכן שייצא מביתו, והפעם בסוג של המתנה ומארב, וכשיצא וראיתי אותו ניגשתי אליו, וחייכנו אחד לשני, כי מדובר בשכן מאוד נחמד, והוא הסביר לי שהוא לא ממש הצליח לתפוס את התרנגולות, ואת אלו שכן הצליח לתפוס הוא לקח אליו לחצר, אבל הן חוזרות לחצר שלי, מה לעשות.
"אז אולי תעשה גדר לחצר שלך?" אמרתי לשכן הנחמד. "תראה איך החצר שלי נראית מהתרנגולות האלה".
"אתה צודק", הוא אמר. "כנראה שזה הפתרון. אדאג לעשות גדר".
ובזה נפרדנו בחיוכים, כי השכן שלי, אני לא יודע אם כבר סיפרתי לכם, הוא איש מאוד נחמד.
ועבר שבוע. ואחריו עבר עוד שבוע. ולא קרה כלום.
ובכל פעם שראיתי את השכן הנחמד עשיתי תנועה ביד, כזו או אחרת, שמנסה לחקות תרנגולת, כדי להזכיר את העניין, והשכן הנחמד שלי עשה אגרוף עם אצבע מורמת, בסגנון "לייק", תנועה שאומרת "הכול בסדר, אל תדאג, העניין מטופל".
וכך עברו חודשיים נוספים וכלום לא קרה.
על כן ישבנו חניה שותפתי לחיים ולמוות וטיכסנו עצה מה עושים, ובמהלכו של הדיון הרגשתי שעולה לי הדם לראש, וחניה עודדה אותי להתחמם עוד ועוד, בניסיון להפוך אותי מלפלף וחנון ללוהט ועצבני, וכשסיימתי להתחמם קמתי ממקומי והלכתי אל דלת ביתם של השכנים הנחמדים מאוד ודפקתי על הדלת בנימוס וכשהשכן הנחמד פתח את הדלת ביקשתי לדבר עם אשתו.
החלטתי שאני חייב לשם שינוי לסגור עניינים עם הנהלת הבית ולא עם הזוטרים.
הנהלת הבית הייתה עסוקה באירובי מול הטלוויזיה, אבל הבהרתי לה בתקיפות שאינה משתמעת לשתי פנים שאין לי כוונה ללכת לפני שנסכם דברים, כי הגיעו מים עד נפש, ואם לא, אז לפחות הגיע חרא עד הדלת, על כן חדלה הנהלת הבית מקפיצותיה מול המרקע ונפנוף זרועותיה לצדדים וכיבתה את הטלוויזיה ולפני שהספקתי לומר משהו היא אמרה: "אני מבינה שמדובר בתרנגולות".
ואז, עוד בטרם הספקתי לענות, פנתה הנהלת הבית אל בן-הזוג הנחמד שלה ואמרה לו באופן שאינו משתמע לשתי פנים: "השבוע אתה עושה גדר!"
הודיתי לה מאוד, והלכתי לביתי שמח וטוב-לב, כשאני אומר לעצמי שכנראה ידעו מי שאמרו לי שמדובר באנשים נחמדים מאוד, ושהנה תוך ימים ספורים תקום הגדר והבעיה תיפתר, וכמה חבל שלא למדתי מניסיוני בחיים ולא הלכתי מלכתחילה ישירות להנהלה, וכמה חבל שאת כל המשאים ומתנים ניהלתי עד כה מול הדרג הזוטר, אבל מה הם החיים אם לא שיעור אחד ארוך ובלתי פוסק, והנה למדתי עוד משהו בחיים – תמיד תדלג על הבעל ותיגש ישר לאישה.
ואכן, תוך שבוע ימים הגדר לא קמה.
חיכיתי בסבלנות, והנה עברו עוד יומיים והשכן הנחמד התקשר אלי ואמר: "לא נקים גדר, אבל החלטנו למסור את התרנגולות. יש לנו משפחה שרוצה לקחת אותן".
"אני מקווה שהם לא גרים לידנו, המשפחה הזו", אמרתי. "ואם כן, אני מקווה שהם אנשים נחמדים".
"לא, הם לא גרים קרוב", אמר השכן הנחמד. "ומחר התרנגולות יהיו אצלם".
ואכן כך קרה – למחרת באתי הביתה מהעבודה והחצר הייתה ריקה מתרנגולות. רק בכניסה לבית היה חרא לשלשתי מרוח בכמה מקומות והחצר הייתה חפורה.
וגם ביום שלמחרת.
וגם ביום שלאחריו.
"לא הצלחנו לתפוס את התרנגול", אמר לי השכן הנחמד מאוד. "כמה שלא ניסינו, הוא כל הזמן התחמק. אם תצליח לתפוס אותו – תביא אותו אלינו. אני ממש מצטער".
כבר ציינתי שמדובר בשכן ממש נחמד מאוד?
* * *
עברו שלושה חודשים.
התרנגול הפך בן-בית בחצר שלנו. הוא הפך את חייו לחופשה מתמשכת ואינו טורח אפילו ללכת לביתו. מדי בוקר וערב חניה שמה אוכל לחתול שלנו בקערית שלפני הדלת והתרנגול מגיע מיד גם הוא – הוא כבר יודע את שעת החלוקה, והוא מקפיד להגיע לפני החתול. מיד כשהתרנגול מגיע לקערה הוא מסלק משם את החתול שמפחד ממנו, ואז אוכל חצי ממה שיש בקערה.
כמה פעמים ניסינו חניה ואני לחמם את החתול: "תראה מה הוא עושה לך! הוא אוכל לך את כל האוכל! אל תהיה פראייר! כנס בו!!", במגמה ברורה ולא מוסתרת שהחתול יתנפל על התרנגול שגוזל את האוכל שלו ושישמיד אותו, אבל כל המאמצים העלו חרס בידנו – החתול פוחד מהתרנגול ולא מעז לגעת בו. הוא מחכה בתוך הקרטון שלו עד שהתרנגול יסיים לאכול, ואז הוא ניגש אל הקערה ואוכל גם הוא.
לפעמים התרנגול מגיע עם תיאבון של פועל בניין שסיים יום עבודה קשה, ואז הוא מחסל את כל מה שבקערה. במקרה כזה חניה צריכה להוסיף מנת אוכל חדשה לקערה כדי שיהיה גם לחתול. אני כבר מכיר מתוך הבית את הנקישות של המקור של התרנגול בקערית המתכת של האוכל, ויודע מתי הוא מגיע ומתי הוא אוכל מתוכה.
סופו של דבר, הרמתי ידיים – הסתגלתי לעובדה שהתרנגול פה, הסתגלתי לעובדה שפעם ביום צריך לטאטא את השביל מהעפר של החפירות שלו, הסתגלתי לעובדה שכנראה לא תהיה לנו גינת ירק, והתרגלתי לכך שפעם ביום צריך לשטוף את השביל מהחרא, ושאין מה לעשות.
יש דברים שצריך ללמוד לחיות איתם.
אפילו למדתי לחבב אותו. משהו בדרך שבה הוא שם זין על כולנו מילאה אותי הערצה כלפיו. אני עצמי לא יודע לעשות ככה בחיים.
אני חושב שגם חניה התחילה להיקשר אליו.
וכך למדנו לחיות עם התרנגול בהרמוניה – עד לפני שלושה שבועות, כשאילי בני הצעיר הגיע מגרמניה.
* * *
אילי בני הצעיר חי כבר כמה שנים בזוגיות עם בחורה גרמניה שכבר הפכה אצלנו לבת-משפחה לכל דבר ועניין, למרות ועל אף שהקשר בין אילי ובינה מבוסס על אהבה בלבד ולא ממוסד בניירות וטקסי-וודו למיניהם. אני שמח שכך – שאילי מתגורר איתה בארץ מולדתה לאחר ניסיונות לא מוצלחים לחיות יחד בארץ, ניסיונות שנתקלו בפרצוף חמוץ מצד הרשויות ובעיקר מצד משרד הפנים, שגרמו לבת זוגו של בני להרגיש לא רצויה ודחויה.
אני שמח שבסופו של דבר הם בחרו להתגורר, מכורח הנסיבות שציינתי כאן, בגרמניה, משום שכמי שנולד וגדל במדינת ישראל וחי בה את כל חייו, שישים ושבע שנים עד כה, אני רואה שמשהו רע מאוד קרה וממשיך לקרות למדינה הזו במהלך השנים, ואינני רואה תקווה שזה באמת ישתנה. ועל כן אינני רואה תקווה לעתידה של מדינת ישראל שפעם אהבתי מאוד, ושהיום אני מביט בה כמו אוהב שמביט באהובה ישנה ורואה איך הפכה לזונה – בלב שבור ובהרבה כאב.
אז אני שמח שאילי שם, בהמבורג, ויש לו דרכון זר, ויש לו אפשרות לבנות את עתידו שם.
על אף זאת ולמרות כל מה שאמרתי כאן, החליט בני הצעיר אילי שהוא לא מוותר על המדינה שבה נולד, ועל כן החליט לבוא אליה לקראת הבחירות ולהשתתף בהן, כי אם נותר עוד סיכוי כלשהו, הוא אמר לי, הוא רואה את חובתו לתת יד למאמץ – ועל כן 800 יורו לכרטיס טיסה נראו לו מחיר סביר להגיע לכאן ולתת את קולו למאמצי ההצלה.
והוא הגיע לארץ לקראת הבחירות האחרונות.
הוא הגיע על התפר שבו כבר היה פטור מלנסוע למלונית לבידוד, אבל היה עליו לשהות בבידוד בביתנו, הבית של הוריו, וכך הוא הגיע אלינו ליישוב הכפרי שלנו והתגורר איתנו והתוודע לדייר החדש המתגורר איתנו בבית – התרנגול.
סיפרנו לאילי את כל הסיפור, איך התגלגלו הדברים עד שנעשינו בעליו הגאים של תרנגול, ואילי היה אמפתי מאוד. ברגע שהתאפשר לו לצאת מהבית לגינה הוא החל לסדר אותה מכל המהפכה שהתרנגול עשה בה, וביום השני לעבודות הניקיון והסדר אילי נכנס אל הבית עם שקית גדולה ובה כארבעים ביצים.
"מאין הביצים האלה?" שאלנו חניה ואני בהפתעה.
"מסתבר שמה שיש לכם בחצר זה תרנגולת ולא תרנגול", אילי אמר, "ויש לה פינת מחבוא שבה היא מטילה את הביצים. ואם תדאגו לסדר אותה, את הפינה הזו, שזה מה שאני עושה עכשיו, תהיה לכם מהתרנגולת ביצה אחת כל יום".
וזה אכן המצב כיום – יש לנו תרנגולת שנחשבה לתרנגול, ומכיוון שאת מרבית חייה עברה כגבר שקוראים לו בשם נקבה, על כן חשבתי שלקרוא לה על שם מרב מיכאלי ייראה הולם ומחווה יפה, ומתוך כך קוראים לתרנגולת כיום מרב, ומרב ניזונה יפה מהמזון של לקט החתול ובתמורה היא נותנת לנו ביצה אחת טרייה כל יום, ורק דבר אחד לא גילינו לה, למרב התרנגולת: שעל השקית ממנה אנחנו מאכילים את החתול שאת מזונו היא אוכלת כתוב MADE OF CHICKEN.
כי יש דברים שלגביהם השתיקה יפה.
"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו