בשנת 2000, הרב מרווין האייר ערך ארוחת ערב חגיגית בלוס אנג'לס מטעם מרכז שמעון ויזנטל שבראשו הוא עומד, אשר פועל לניטור אנטישמיות ולהגנה על יהודים. לקראת סוף הערב, האייר חילק כובעי בייסבול שבחזיתם נכתב "מכון ויניק" – שמו המיועד של מוזאון הסובלנות שמרכז שמעון ויזנטל תכנן לפתוח בשכונת הגבעה הצרפתית בירושלים.
בשונה ממוזאון הסובלנות בלוס אנג'לס, אמר האייר, המוזאון בירושלים לא יעסוק בשואה אלא יישא מבט אל העתיד.
"במאה ה-20, העניין הכי גדול היה האיום החיצוני", אמר אז האייר ללוס אנג'לס טיימס. "היו מלחמות, הייתה השואה. אבל רוב ההיסטוריונים והפילוסופים סבורים שבמאה ה-21, השאלה החשובה ביותר תהיה: 'האם אנחנו יכולים לחיות זה עם זה?' מכון ויניק בירושלים יתמקד בשאלה הפנימית הגדולה הזאת".
המוזאון, הוא אמר אז, ייפתח בתוך חמש שנים.
כעבור 21 שנים, אחרי אינספור סבבים של מאבקים משפטיים, מלחמות יחסי ציבור, ויכוחים אדריכליים, תכנון מחדש ועיכובים אחרים, מוזאון הסובלנות בירושלים סוף סוף מתכונן לפתוח את דלתותיו… ב-2022.
השם ויניק (על שמו של גרי ויניק, איל הון שהחברה שלו, שעסקה בתחום הסיבים האופטיים, פשטה את הרגל ב-2002), הוא לא הדבר היחיד שהשתנה. תג המחיר התנפח מ-120 מיליון דולר בשנת 2000 ל-270 מיליון דולר; והמוזאון עומד כיום במרכז ירושלים, על בית קברות מוסלמי בן אלף שנה, מהלך שעורר מחלוקת לא מעטה סביב המיזם, שהיה אמור להוות כוח מאחד, וגרר ספקות באשר להיותו של מוזאון הסובלנות סובלני בעצמו.
המבנה הלבן והמגושם של המוזאון כבר מהווה נוכחות בולטת, ושוכן בסמוך לגן העצמאות ולשכונת ממילא. על פי מרכז שמעון ויזנטל, המוזאון, שכולל כמה קומות תת-קרקעיות, ישתרע על פני כ-14 אלף מטרים רבועים – מה שיהפוך אותו למוזאון השני בגודלו במדינה, גדול כמעט פי ארבעה ממוזאון יד ושם וקטן רק מספינת הדגל מוזאון ישראל, על פי המידע הזמין במרחב התצוגה.
המוזאון, שכולל כמה קומות תת-קרקעיות, ישתרע על פני כ-14 אלף מטרים רבועים – מה שיהפוך אותו למוזאון השני בגודלו במדינה, גדול כמעט פי ארבעה ממוזאון יד ושם
על פי האייר וריצ'רד טראנק, אחראי התוכן במוזאון הסובלנות של המרכז בלוס אנג'לס ובזה החדש בישראל, הבניין במרכז ירושלים יכלול מוזאון ילדים ומוזאון כללי. האחרון יורכב משתי תצוגות: מסעו של עם, במבט אל העבר, ו"מעבדה חברתית", שתעסוק בהווה ובעתיד.
נוסף על כך יכלול המוזאון שני אולמות תיאטרון, מרכז כנסים בינלאומיים, אולם מהודר, בית קפה פנימי וחיצוני, חנות מזכרות, ספרייה (לרבות תצוגה של מכתבים ארכיוניים מיוחדים), כיתות לימוד, רחבה ציבורית, אמפיתיאטרון חיצוני שקוע בן 1,200 מושבים, שנבנה סביב שרידיה של אמת מים רומית, וחניון תת-קרקעי.
על פי מקימי המוזאון, בתוך מרחבי התצוגה מובטחת למבקרים חוויה חדשנית, מלווה בסממנים של סגנון הוליוודי.
הגם שהוא נקרא על שמו של שמעון ויזנטל, צייד הנאצים האגדי שלא היה מעורב ישירות בפעילותו, מרכז שמעון ויזנטל הוא גוף בלתי נפרד מהאייר, מייסדו ומנהלו הגדול מהחיים.
המרכז מוקיר את מקומו כחלק מהאקוסיסטמה של הוליווד, ומארח כוכבי קולנוע וסלבריטאים אחרים. תמונות ששלח לנו המרכז לצורך הכנת הכתבה מציגות שחקנים ידועים ואח"מים נוספים, ובדומה למגייסי תרומות רבים אחרים, התרועעות עם סלבריטאים אינה זרה להאייר.
חלומות קליפורניה
כמה ממאפייניו של המוזאון בירושלים שאולים או שואבים השראה ממוזאון הסובלנות של מרכז ויזנטל בלוס אנג'לס, שנפתח ב-1993, במטרה להילחם בשנאה באמצעות השכלת המבקרים על צורותיהן השונות של דעות קדומות ואפליה, בדגש על אנטישמיות ועל השואה.
המוזאון בלוס אנג'לס, שסגור כרגע בגלל הקורונה, אירח מאז פתיחתו יותר מ-7.5 מיליון מבקרים, בהם 3 מיליון בני נוער וילדי בית ספר. כ-235 אלף מבוגרים השתתפו בתוכניות ההכשרה שקיים על סובלנות בחברה מגוונת עבור אנשי אכיפת החוק וחינוך.
רבות מהתערוכות במוזאון מציעות התנסויות חווייתיות יותר מאשר תצוגות של חפצים, וחלק מהגישות החלוציות של המוזאון בלוס אנג'לס יובאו לירושלים, בכלל זאת המעבדה החברתית, שבה המבקרים יצטרכו להתעמת עם דעות קדומות ורעיונות שונים.
במוזאון בלוס אנג'לס, חלק מהמעבדה נראה כמו דיינר משנות ה-50 בשם "קפה נקודת מבט" (Point of View Cafe), אבל מתוכנן לו שדרוג, שם ובמוזאון בירושלים, מספר טראנק.
"לקחנו את זה למאה ה-21, עם קוביית זכוכית גדולה, שמכל צד שלה יש נקודת מבט שונה על נושאים מסוימים", הוא אומר. "בלוס אנג'לס, היא תעסוק בנושאים כמו בריונות, חסרי בית, המגפה, שיטור ולהט"בים, עם דמויות שמציגות נקודות מבט שונות. אותו רעיון יהיה גם במעבדה החברתית בירושלים, שם היא תבחן את החוויות בישראל, של ישראלים ופלסטינים, מוסלמים, יהודים ונוצרים, מזרחים ואשכנזים, דתיים וחילונים".
"לקחנו את זה למאה ה-21, עם קוביית זכוכית גדולה, שמכל צד שלה יש נקודת מבט שונה על נושאים מסוימים. בירושלים, היא תבחן את החוויות של מוסלמים, יהודים ונוצרים, מזרחים ואשכנזים, דתיים וחילונים"
המעבדה תכלול גם מה שהמוזאון מכנה "פורום", שבו המבקרים יחקרו נושא מסוים באמצעות דיאלוג ואז יקיימו הצבעה על פתרון, ו"מרכז משבר עולמי", שבו המבקרים יצטרכו לנווט מצבי לחץ ויוכלו לראות מה עשויות להיות ההשלכות השונות של מעשיהם.
"זה מבוסס על דברים אמיתיים, כמו המגפה", אומר טראנק.
כמו המוזאון בלוס אנג'לס, גם מוזאון הסובלנות בירושלים יציג תערוכה על אנה פרנק. אבל המרכז בירושלים גם יעסוק בהיסטוריה של ישראל בתחנה על השאיפה היהודית לשוב לציון.
תחנה זו תהיה שיאה של תערוכה רחבה יותר שתעסוק בערכים יהודיים כגון אמונה, חינוך, צדקה וקהילה, ששמרו על לכידותו של העם היהודי ואפשרו לו לשרוד.
המוזאון יציג גם תכנים קלים יותר, כגון תערוכה העוסקת בהומור ובקומדיה ומבט על יחסיה של ישראל עם אמנים ומבַצעים מפורסמים דוגמת לאונרד ברנשטיין ופרנק סינטרה, כך נאמר לזמן ישראל.
"אימפריאליזם פילנתרופי"
אחד הדברים שהמוזאון לא אמור לכלול הוא תכנים הקשורים לשואה, בשונה מהמרכז בלוס אנג'לס. למעשה, כשהוחל בתוכניות הראשונות להקמת המוזאון לפני כעשרים שנה, יד ושם וידא שהממשלה תתנה את מתן הקרקע לבניית מוזאון הסובלנות בהסכם שלפיו הוא לא יכסה נושאים הקשורים בשואה.
"הקמת המוזאון היא מיותרת. הדבר בלתי מקובל לחלוטין, ובלתי תקין שהמדינה תעמיד קרקע לרשות אזרחים זרים, שאינם מייצגים שום קבוצה בעם היהודי", אמרה דוברת יד ושם להארץ ב-1999.
"הקמת המוזאון היא מיותרת. הדבר בלתי מקובל לחלוטין, ובלתי תקין שהמדינה תעמיד קרקע לרשות אזרחים זרים, שאינם מייצגים שום קבוצה בעם היהודי"
מדוברות יד ושם נמסר לזמן ישראל כי הארגון לא התנגד למוזאון הסובלנות, אלא קיים שיחות עם מרכז שמעון ויזנטל כדי לוודא שהמוזאון לא יעסוק בשואה.
"יד ושם סבור שאין הצדקה לעוד מרכז להנצחת השואה בירושלים, היות שיד ושם, רשות הזיכרון הלאומית לשואה ולגבורה, כבר נמצא שם. מאז השיחות, יד ושם לא קיבל שום מידע נוסף על תכניו של מוזאון הסובלנות בירושלים".
באשר לשאר התוכן, האייר וטראנק שניהם אומרים כי מרכז שמעון ויזנטל התייעץ עם ישראלים ויעבוד עם קבוצות מיקוד בשתי המדינות, אבל האייר מציין שלישראלים תהיה השפעה מוגבלת בלבד.
"אם את שואלת אם לישראלים תהיה המילה האחרונה לגבי כל התכנים, אז בהחלט לא. זה מוזאון עולמי, ואנחנו מתייעצים עם אנשים מכל העולם. זה מוזאון הסובלנות בירושלים, מה שאומר שאנחנו מתייעצים עם יהדות העולם וגם עם לא-יהודים", הוא אומר.
אולמות התצוגה, הן בלוס אנג'לס והן בירושלים, מעוצבים על ידי סטודיו יזדאני היושב בקליפורניה, חברת אדריכלות ועיצוב העובדת על פרויקטים מסביב לעולם.
ממשרד הדוברות של מרכז שמעון ויזנטל סירבו לומר מיהם הגורמים הישראליים שייעצו בנוגע למיזם. "אנחנו עובדים ונמצאים בקשר עם מגוון יועצים ומוסדות ישראליים, בדיוק כפי שעשינו כאשר בנינו את מוזאון הסובלנות בלוס אנג'לס ב-1993. אלה הם יחסי עבודה, ובזמן המתאים, בהסכמתם, נפרסם את הדברים בפומבי, אבל לא נעשה את זה עכשיו", נמסר.
מקור המעורה במגזר המוזאונים הישראלי, שביקש להישאר בעילום שם, מותח ביקורת על היעדר השיתוף של גורמים מקומיים במיזם, ומאשים את מקימי המוזאון ב"אימפריאליזם פילנתרופי".
"המדינה שלנו מלאה באנשים מוכשרים. למה הם חושבים בלוס אנג'לס שהם יותר טובים מאיתנו, שהם יכולים להגיד לנו מה לעשות כאן?", הוא שואל. "האם יש להם אוצֵר מקומי? בוני תצוגות מקומיים? אם הם חושבים שהם יכולים להטיף לסובלנות לתושבים המקומיים של העיר הכי משוגעת בעולם, הם לא יודעים איפה הם חיים".
"האם יש להם אוצֵר מקומי? בוני תצוגות מקומיים? אם הם חושבים שהם יכולים להטיף לסובלנות לתושבים המקומיים של העיר הכי משוגעת בעולם, הם לא יודעים איפה הם חיים"
מרכז ויזנטל סירב לחשוף פרטים על התורמים למיזם, שעלותו כאמור עומדת על 270 מיליון דולר, אם כי האייר זרק כמה רמזים כאשר דיבר על אמפיתיאטרון דיאמונד החיצוני, אולם סניידר, שכולל כ-400 מושבים, ואולם סמסון, שיכול להכיל עד 150 איש (ג'ורדן ולסלי דיאמונד, ג'יי ואד סניידר ולי סמסון כולם חברי מועצת המנהלים של מרכז ויזנטל, על פי תיקי רשות המסים האמריקאית).
המוזאון ייפתח כאשר יושלמו התצוגות העוסקות בישראל, להערכתו של האייר בתוך 12 עד 15 חודשים.
מציאת חלקה
האייר מספר כי ראשיתו של המוזאון ב-1993, כאשר ראש עיריית ירושלים המנוח טדי קולק ביקר במוזאון בלוס אנג'לס, והתרשם כל כך עד שביקש מהאייר לבנות משהו דומה בירושלים.
האתר הראשון שהובא בחשבון היה הגבעה הצרפתית, קרוב לקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית בצפון העיר, היכן שעומד היום הפסל "אמונה" של אלכסנדר ליברמן.
על פי כתבה שפורסמה אז ב"הארץ", האייר ביקש לקבל פיסת אדמה יקרה ליד המושבה הגרמנית לצורך בניית המוזאון, אבל אהוד אולמרט, יורשו של קולק כראש העיר, דרש שמרכז ויזנטל ישלם עבורה.
תחת זאת, אולמרט נתן למרכז ויזנטל חלקת אדמה גדולה על התפר שבין מרכז ירושלים לשכונת ממילא, לשעבר שטח הפקר, שבאותו הזמן הייתה בשלבי פיתוח מוקדמים. כבר אז המגרש היה פיסת אדמה משובחת, ליד גן העצמאות ובמרחק קצר מחנויות התיירים והמסעדות הפופולריות של שכונת נחלת שבעה ההיסטורית.
כיום ערכו של המגרש גבוה אף יותר, בשל קרבתו למרכז העיר ההומה ולחנויות היוקרה ובתי המלון של אזור ממילא הנמצאים במרחק הליכה קצרה.
ב-1999 מרכז שמעון ויזנטל שכר את שירותיו של האדריכל היהודי תושב לוס אנג'לס פרנק גרי, שעיצב בניין אדיר המזכיר את מבני הזכוכית והמתכת המפוסלים והמלוטשים שהוציאו לו מוניטין עולמי, בכלל זאת מוזאון גוגנהיים האיקוני בבילבאו ואולם הקונצרטים על שם וולט דיסני בלוס אנג'לס.
השטח הוקצה, והתוכניות של גרי אושרו ב-2002, למפח נפשם של רבים, שראו טירוף מגלומני במבנה הזכוכית, האבן והטיטניום, המכוסה בכסף ובכחול, שנראה כה מנוכר לסביבתו המיועדת.
כעבור שנתיים, מושל קליפורניה דאז ארנולד שוורצנגר הגיע לטקס הנחת אבן הפינה באתר, אם כי מאוחר יותר התברר שהוא פתח תיבת פנדורה.
ברגע שרשות העתיקות הישראלית החלה בחפירות ההצלה השגרתיות שהיא עורכת לפני בנייה חדשה, כדי לחקור מה נמצא על ומתחת לפני השטח, החלו לצוץ דיווחים על קברים שנחשפו ועל עצמות אדם שהתגלו.
עצמות המריבה
ב-2005, אגודת אל-אקצא, הקשורה לפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בראשותו של השייח' ראא'ד סלאח, שהוצא מאז מחוץ לחוק, הגישה עתירה לבג"ץ בדרישה להפסיק את העבודות באתר, בטענה שבניית המוזאון תחלל את בית הקברות.
בית המשפט השעה את החפירות ב-2005, לאחר שכ-400 מתוך כ-1,000 שלדים מוערכים הוצאו ונלקחו בארגזי קרטון למכון לרפואה משפטית באבו כביר, בתקווה שיימצא איש דת מוסלמי שיוכל לקבור אותם מחדש.
כבר היו כמה תקדימים בעבר שבהם אנשי דת מוסלמים נתנו אור ירוק לבנייה על שטח בית הקברות בממילא, שהשתרע פעם על פני 138 דונם.
לפני קום המדינה, לדוגמה, עורכי דינו של המופתי הגדול של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, טענו בהצלחה לטובת בנייתו של מלון פאלאס (כיום ולדורף אסטוריה) בצדו הדרום-מערבי של בית הקברות ב-1930.
ב-1964, הקאדי המוסלמי של יפו, טאהר חמאד, הוציא פסיקה המסירה את קדושתם של רוב חלקי בית הקברות כדי לאפשר את הקמתו של גן העצמאות. אף על פי שלא אישר עבודות בנייה בשטח, בית ספר, מגרש חניה ומבנים אחרים נבנו מאוחר יותר בצדו הצפוני של בית הקברות.
במהלך הדיון המשפטי בעתירה פנה מרכז ויזנטל לפרופ' יצחק רייטר, שפרסם כמה ספרים ומאמרים על המחלוקת, ורייטר העלה את הרעיון להציע לתנועה האסלאמית אולם במוזאון החדש, שבו יוצגו תולדותיו של בית הקברות המוסלמי, בראשותו של אוצר ערבי מוסלמי שיוכל להדריך את המבקרים.
"הם לא אהבו את זה, אבל היו מוכנים לתת לי לנסות", משחזר רייטר. "אבל אנשים הקרובים לתנועה האסלאמית אמרו לי שראא'ד סלאח לא יסכים לשום פשרה. אם המוסלמים היו מיוצגים על ידי דמויות מתונות יותר, אני חושב שבג"ץ היה פוסק נגד בניית המוזאון באתר הזה".
"אנשים הקרובים לתנועה האסלאמית אמרו לי שראא'ד סלאח לא יסכים לשום פשרה. אם המוסלמים היו מיוצגים על ידי דמויות מתונות יותר, אני חושב שבג"ץ היה פוסק נגד בניית המוזאון באתר הזה"
תחת זאת, בסוף 2008, בית המשפט פסק כי ניתן לחדש את עבודות הבנייה, וציין כי במשך כמעט 50 שנה איש לא התלונן על כך שהאתר שימש כמגרש חניה ציבורי.
לאחר הפסיקה מרכז ויזנטל, שכבר הוציא 15 מיליון דולר, המשיך לקדם במרץ את הבנייה באותו אתר, במקום למצוא אתר חדש.
"היו כל מיני הזדמנויות", אומר רייטר, שמלמד במכללה האקדמית אשקלון. "הם יכלו לעבור למקום אחר – נניח, למתחם המוזאון בגבעת רם. זה היה חוסך להם הרבה צרות. אבל הם כבר בזבזו הרבה כסף לפני שהתיק הגיע לבית המשפט. בדיעבד, הם לא יכלו לעשות הרבה, מכיוון שהתנועה האסלאמית לא הסכימה להתפשר".
על פי דיווחים, גם גרי סירב להתפשר על העיצוב שלו, ופרש בתחילת 2010. הוא הוחלף באדריכלים הישראלים ברכה ומיכאל חיוטין, שתכננו מבנה קטן יותר וראוותני פחות, שבנייתו כבר כמעט הושלמה.
בני הזוג חיוטין גם הם עזבו מאז את המיזם, וניהלו מאבק מול מרכז ויזנטל במשך שבע שנים עד שהגיעו להסכם על התשלום עבור השימוש בתוכניות שלהם. הם הוחלפו באידאס, חברה בינלאומית, בשיתוף עם האדריכל הירושלמי יגאל לוי.
גובה המבנה שעיצבו בני הזוג חיוטין, שצורתו מזכירה גשר, נמוך כמעט בחצי מגובהו של המבנה שתכנן גרי, ושטחו מגיע לכשני שלישים ממנו. המבנה כולל שלוש קומות מעל פני הקרקע ושתי קומות תת-קרקעיות, נוסף על מפלסי חניה תת-קרקעיים.
החזית הפונה למרכז העיר מחופה באבן סיד כמעט לבנה, וצדו האחורי של הבניין, העשוי מחלונות זכוכית גדולים, פונה אל הנוף הירוק של גן העצמאות ושארית בית הקברות המוסלמי. שביל העובר מתחת למבנה דמוי הגשר מחבר בין שני הצדדים. הנוף בכיוון דרום-מזרח מהחזית הפונה לעיר, בכלל זאת מגדל ימק"א האיקוני, חסום לחלוטין.
האייר מציין כי מאז החלו החפירות, המיזם נתון לפיקוח של רשות העתיקות הישראלית, ומוזאון הסובלנות ממלא את כל הנחיותיה בקפידה.
גורמים הקשורים למוזאון מביעים תקווה שיבקרו בו גם ערבים. מכשירי השמע שיסופקו למבקרים במהלך הסיור בתערוכות יציעו הדרכה בשפה הערבית, נוסף על עברית ואנגלית.
האייר מקפיד להדגיש את יחסיו החיוביים של מרכז ויזנטל עם העולם הערבי. "חוסיין מלך ירדן המנוח ביקר במוזאון שלנו בלוס אנג'לס לפני שירדן הכירה בישראל. הוא הפך לחבר המוזאון ונשא את כרטיס החבר שלו בכיס", הוא אומר. "אנחנו נשתמש בקשרים האלה עם העולם הערבי במוזאון הסובלנות".
אולם בעיני רייטר, ובעיני אחרים שהביעו הסתייגות בשיחות פרטיות, הרעיון של מוזאון שמוקדש לסובלנות וממקם מבנה מפואר מעל בית קברות מוסלמי, למרות מחאותיהם של מוסלמים מקומיים, הוא אירוניה מהסוג הגרוע ביותר. בחלק זה של העולם הרגישויות עדיין עדינות, ולסמלי העבר יש כוח רב בהווה.
"אולי הייתה הצדקה [לבנות מעל בית קברות] אם היו בונים, נניח, מחלקה לרפואה דחופה", אומר רייטר. "אבל הבעיה הגדולה היא שזה מוזאון לסובלנות. איזו סובלנות אתה מפגין כלפי האחר אם אתה בונה מוזאון סובלנות על בית קברות?"
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו