בעולם הסביבתי, כשרוצים להעליב מישהו אומרים לו שהוא נימבי. ראשי התיבות של not in my back yard (לא בחצר האחורית שלי) מתארים מאבקים שלא נובעים מדאגה אותנטית לאיכות הסביבה או שמירת הטבע, אלא מאגואיזם צרוף.
הכוונה לקבוצת תושבים, לרוב מקושרים ובעלי אמצעים, שמנהלים מאבק להעתקתו של מפגע סביבתי – נניח מפעל מעשן – והעברתו מסביבת ביתם לסביבת ביתו של מישהו אחר, לרוב עני או מוחלש יותר.
באקדמיה ללשון העברית, אגב, התלבטו איך לתרגם את המונח. אחרי דיון סוער קם אחד הפרופסורים והציע שגם הגירסה העברית תהיה נִמְבִּ"י – ראשי תיבות של 'נגד מיקום בחצרי'. בינגו.
אלא שבישראל 2021, אולי כדאי להשעות את ההסתייגות המסורתית מקבוצות של אזרחים שמנהלים מאבקים מקומיים; להיפך – במקרים רבים, הם מהווים כיום את חומת ההגנה האחרונה מפני קטסטרופות סביבתיות וטעויות תכנוניות קשות שיישארו כאן לשנים.
למעשה, בשנים האחרונות מתרחש תהליך מעניין, שבו כובד המשקל של המאבקים הסביבתיים עובר אל הזירה המקומית ואל התושבים הנחושים שפועלים בה.
ברוב המקרים, הם עושים את זה כי אין להם ברירה. הממשלה שהייתה אמורה להגן עליהם, היא זו שמחוללת את המתקפה עליהם: מתכננת פרויקטים דורסניים של בנייה ותחבורה, מעודדת תעשיות מזהמות ומפעילה אכיפה רופסת ולא אפקטיבית.
ארגוני הסביבה הוותיקים, שפעם נצבו בחזית, מתמודדים עם קשיים תקציביים ניכרים ולא מסוגלים להגיע לכל פינה בארץ. במקרה הטוב הם יכולים לספק לתושבים מעטפת מקצועית וסיוע ברקע. בשורה התחתונה, כמו שאמר לי פעיל סביבה מקומי, "זה לחלוטין תחושה של 'אם אין אני לי מי לי'. ברור לנו שאם אנחנו לא נקום להגן על הבית והסביבה, אף אחד אחר לא יעשה את זה".
התארגנויות כאלה, גדולות יותר או פחות, אפשר למצוא כיום בכל פינה של הארץ. כמה מהבולטות:
- תושבי עמק יזרעאל שנאבקים נגד הקמת שדה התעופה הבינלאומי השני על אדמות העמק;
- תושבי אילת שנאבקים נגד הפיכת הנמל המקומי לתחנת מעבר של הנפט מאיחוד האמירויות לאירופה;
- תושבי מודיעין והאזור שנאבקים נגד שורה ארוכה של איומים סביבתיים;
- תושבי יקנעם ומועצה אזורית מגידו שנאבקים נגד הבנייה בעמק השלום;
- תושבי בנימינה והסביבה שפועלים נגד זיהום נחל תנינים;
- תושבי השכונות הצפוניות של תל אביב שנאבקים נגד תכניות הבנייה הגרנדיוזיות על השטח הפתוח שמשתרע בינם לבין רמת השרון.
וזה, כאמור, רק על קצה המזלג.
חלק מקבוצות התושבים הללו כבר קצרו הצלחות מרשימות בתקופה האחרונה. במוסף "הארץ" האחרון סופר סיפורו האופטימי של עו"ד יואב קרמר, שהוביל את המאבק נגד תכניות הבנייה בין תל אביב לרמת השרון והצליח לשכנע את מוסדות התכנון לשמר חלק גדול מהשטח הטבעי.
עמותת "תושבים משפיעים במודיעין", בשת"פ עם תושבים מהאזור, הצליחה לגרום לוועדת התכנון להכריז על הגבעות הדרומיות של העיר כעל גן לאומי ולצמצם את כריתת העצים ביער מכבים לצורך העברת צינור של 'מקורות'; נראה שיש מקום לאופטימיות גם באשר לקרב הבלימה בעמק השלום.
המאבקים האלה דורשים נחישות, התמדה, זמן ולפעמים גם כסף, ומתברר שיש לא מעט ישראלים שמוכנים להשקיע את כל אלה.
אפשר לטעון, בצדק, שרוב הקבוצות הללו מייצגות אוכלוסיות חזקות, מבוססות ומשכילות, שיש להן נגישות לידע, יכולת לשכור אנשי מקצוע (מתכננים, אקולוגים, משפטנים) וגם זמן פנוי לנהל את המאבקים התובעניים.
אבל מה רע בכך שאזרחים בעלי יכולות מנצלים את המשאבים שעומדים לרשותם כדי להתגייס למאבק מועיל ומוצדק? עדיף שיישבו בחיבוק ידיים כשהממשלה אונסת את הסביבה וגורמת נזקים לדורות? זה מטריד ועצוב, כמובן, שלתושבים באזורים מוחלשים יש פחות מי שיגן עליהם; אבל את הביקורת צריך להפנות למדינה שמפקירה אותם, לא לתושבים שמקדישים את עצמם למאבק במקום אחר.
בנוסף, כל המאבקים שהזכרתי כאן – ועוד רבים – הם כאלה שעוסקים בהגנה על ערך טבע או משאב שמשרת את כלל הציבור, ולא רק את תושבי האזור.
תושבי עמק יזרעאל מנהלים את המאבק במשותף עם תושבים ועיריות מהנגב – שישמחו לראות את שדה התעופה קם אצלם, בדרום; עמק השלום מספק רגעי חסד של טבע ושלווה למאות אלפי ישראלים שמגיעים לטייל בו, מכל קצווי החברה והמדינה.
תושבי מודיעין לא ביקשו להעביר את הבנייה מהגבעות הדרומיות לגבעות של עיר אחרת – אלא לדופן אחר של העיר שיש בו פחות נכסים אקולוגיים ונופיים; ואם תושבי אילת יצילו את המפרץ ושונית האלמוגים מאסון נפט, כל הישראלים ירוויחו, לא רק האילתים.
בנוסף, ההתארגנויות המקומיות יכולות להוות בסיס לשיתופי פעולה על-אזוריים. זה כבר קורה במסגרת מטה המאבק לבינוי שפוי, שמאגד קבוצות תושבים מכל הארץ שנאבקות נגד מחדלי התכנון והתחבורה שהפכו לסיוט של מליוני ישראלים, מכל המגזרים, האזורים והעשירונים.
כמובן שיש גם מקרים של מאבקי נימבי במובנו הקלאסי, הישן, אבל צריך לבחון כל מקרה לגופו. וברוב המקרים, בישראל 2021, קבוצות של תושבים שמקדישות זמן, אנרגיה (ירוקה) וממון למאבק, מגשימות בפועל את החזון שמשלב קיימות ודמוקרטיה – חזון שבו קהילה לוקחת אחריות על חייה וסביבתה.
חבל רק שהממשלה וחלק מהרשויות המקומיות מספקות להן כל כך הרבה עבודה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ישר כוח ותודה יקרה לעיתונאי הירוק בכל רמ"ח אבריו שדואג כבר שנים רבות לעלות לסדר היום הציבורי את העוולות והמחדלים של אותם גופים ומוסדות ששיקולי סביבה, חברה וקיימות לא נכללים במערך ההחלטות והפעילויות שלהם.איין עליך אביב -אתה לא לביא -אתה אריה ! ישראל בן -דור www.ben-dor.net
יש מאבק בוער חשוב שלא צויין – נגד הקמת תחנת כוח נוספת, המבוססת על גז, בחדרה.
זו דוגמה לכך שאין תכנון-על ראוי ולכן במקומות רבים בארץ יש תוכניות להקים תחנות כוח על גז.
חובה להגדיר מחדש מאבקים כאלה: ממש לא מאבק מקומי. כמו שהטבע שייך לכולנו, ולא משנה אם הוא נמצא בעמק יזרעאל, ירושלים או אילת, כך גם תחנות כוח גזיות הן צרה לאומית ולא מקומית.
כי מעבר לזיהום האויר המקומי שייגרם, הגז גורם לפליטות גזי חממה והאטת המעבר לאנרגיות מתחדשות, ולכן מחמיר את משבר האקלים.
צריך להבין שיש כאן שיטה: יזמים פרטיים מצליחים בקלות רבה מדי ליזום הקמת תחנות כוח בכל מיני מקומות (ראש העין, השרון, חדרה, ועוד) וזה לא נעשה בשקיפות מספקת או באיזושהי הגבלה ובקרה. לא ברור איך משרד האנגגיה מתכוון להשיג את היעד של 30 אחוז אנרגיה מתחדשת, בקצב הזה.
נראה לי שבסוף החשמל הזה יהיה לייצוא (אולי זה הפיתרון שלהם – לא להכליל בסטטיסטיקה), וזה יהיה על חשבון הטבע והבריאות שלנו…
שלא לדבר על עשרות פרוייקטים לחיפושים נוספים של נפט וגז..
לא, זה מזמן לא קשור לנמב"י. יש התקפה מאסיבית על הטבע שלנו שלנו האזרחים קשה להדוף. כולנו צריכים להתעורר, לאחד כוחות, ולהבין שאין כזה דבר מאבק מקומי.