בעולם הסביבתי, כשרוצים להעליב מישהו אומרים לו שהוא נימבי. ראשי התיבות של not in my back yard (לא בחצר האחורית שלי) מתארים מאבקים שלא נובעים מדאגה אותנטית לאיכות הסביבה או שמירת הטבע, אלא מאגואיזם צרוף.

הכוונה לקבוצת תושבים, לרוב מקושרים ובעלי אמצעים, שמנהלים מאבק להעתקתו של מפגע סביבתי – נניח מפעל מעשן – והעברתו מסביבת ביתם לסביבת ביתו של מישהו אחר, לרוב עני או מוחלש יותר.

באקדמיה ללשון העברית, אגב, התלבטו איך לתרגם את המונח. אחרי דיון סוער קם אחד הפרופסורים והציע שגם הגירסה העברית תהיה נִמְבִּ"י – ראשי תיבות של 'נגד מיקום בחצרי'. בינגו.

אלא שבישראל 2021, אולי כדאי להשעות את ההסתייגות המסורתית מקבוצות של אזרחים שמנהלים מאבקים מקומיים; להיפך – במקרים רבים, הם מהווים כיום את חומת ההגנה האחרונה מפני קטסטרופות סביבתיות וטעויות תכנוניות קשות שיישארו כאן לשנים.

למעשה, בשנים האחרונות מתרחש תהליך מעניין, שבו כובד המשקל של המאבקים הסביבתיים עובר אל הזירה המקומית ואל התושבים הנחושים שפועלים בה.

המאבק על יער מכבים (צילום: באדיבות חברי ועד הפעולה להצלת יער מכבים)

ברוב המקרים, הם עושים את זה כי אין להם ברירה. הממשלה שהייתה אמורה להגן עליהם, היא זו שמחוללת את המתקפה עליהם: מתכננת פרויקטים דורסניים של בנייה ותחבורה, מעודדת תעשיות מזהמות ומפעילה אכיפה רופסת ולא אפקטיבית.

ארגוני הסביבה הוותיקים, שפעם נצבו בחזית, מתמודדים עם קשיים תקציביים ניכרים ולא מסוגלים להגיע לכל פינה בארץ. במקרה הטוב הם יכולים לספק לתושבים מעטפת מקצועית וסיוע ברקע. בשורה התחתונה, כמו שאמר לי פעיל סביבה מקומי, "זה לחלוטין תחושה של 'אם אין אני לי מי לי'. ברור לנו שאם אנחנו לא נקום להגן על הבית והסביבה, אף אחד אחר לא יעשה את זה".

התארגנויות כאלה, גדולות יותר או פחות, אפשר למצוא כיום בכל פינה של הארץ. כמה מהבולטות:

• תושבי עמק יזרעאל שנאבקים נגד הקמת שדה התעופה הבינלאומי השני על אדמות העמק;
• תושבי אילת שנאבקים נגד הפיכת הנמל המקומי לתחנת מעבר של הנפט מאיחוד האמירויות לאירופה;
• תושבי מודיעין והאזור שנאבקים נגד שורה ארוכה של איומים סביבתיים;
• תושבי יקנעם ומועצה אזורית מגידו שנאבקים נגד הבנייה בעמק השלום;
• תושבי בנימינה והסביבה שפועלים נגד זיהום נחל תנינים;
• תושבי השכונות הצפוניות של תל אביב שנאבקים נגד תכניות הבנייה הגרנדיוזיות על השטח הפתוח שמשתרע בינם לבין רמת השרון.

וזה, כאמור, רק על קצה המזלג.

תושבי עמק יזרעאל מפגינים נגד הקמת שדה תעופה ציבורי ברמת דוד, ינואר 2018 (צילום: ענת חרמוני/פלאש90)

חלק מקבוצות התושבים הללו כבר קצרו הצלחות מרשימות בתקופה האחרונה. במוסף "הארץ" האחרון סופר סיפורו האופטימי של עו"ד יואב קרמר, שהוביל את המאבק נגד תכניות הבנייה בין תל אביב לרמת השרון והצליח לשכנע את מוסדות התכנון לשמר חלק גדול מהשטח הטבעי.

עמותת "תושבים משפיעים במודיעין", בשת"פ עם תושבים מהאזור, הצליחה לגרום לוועדת התכנון להכריז על הגבעות הדרומיות של העיר כעל גן לאומי ולצמצם את כריתת העצים ביער מכבים לצורך העברת צינור של 'מקורות'; נראה שיש מקום לאופטימיות גם באשר לקרב הבלימה בעמק השלום.

המאבקים האלה דורשים נחישות, התמדה, זמן ולפעמים גם כסף, ומתברר שיש לא מעט ישראלים שמוכנים להשקיע את כל אלה.

אפשר לטעון, בצדק, שרוב הקבוצות הללו מייצגות אוכלוסיות חזקות, מבוססות ומשכילות, שיש להן נגישות לידע, יכולת לשכור אנשי מקצוע (מתכננים, אקולוגים, משפטנים) וגם זמן פנוי לנהל את המאבקים התובעניים.

נחל מפעפע בעמק השלום (צילום: יותם יעקבסון, מטה המאבק להצלת עמק השלום)

אבל מה רע בכך שאזרחים בעלי יכולות מנצלים את המשאבים שעומדים לרשותם כדי להתגייס למאבק מועיל ומוצדק? עדיף שיישבו בחיבוק ידיים כשהממשלה אונסת את הסביבה וגורמת נזקים לדורות? זה מטריד ועצוב, כמובן, שלתושבים באזורים מוחלשים יש פחות מי שיגן עליהם; אבל את הביקורת צריך להפנות למדינה שמפקירה אותם, לא לתושבים שמקדישים את עצמם למאבק במקום אחר.

בנוסף, כל המאבקים שהזכרתי כאן – ועוד רבים – הם כאלה שעוסקים בהגנה על ערך טבע או משאב שמשרת את כלל הציבור, ולא רק את תושבי האזור.

תושבי עמק יזרעאל מנהלים את המאבק במשותף עם תושבים ועיריות מהנגב – שישמחו לראות את שדה התעופה קם אצלם, בדרום; עמק השלום מספק רגעי חסד של טבע ושלווה למאות אלפי ישראלים שמגיעים לטייל בו, מכל קצווי החברה והמדינה.

תושבי מודיעין לא ביקשו להעביר את הבנייה מהגבעות הדרומיות לגבעות של עיר אחרת – אלא לדופן אחר של העיר שיש בו פחות נכסים אקולוגיים ונופיים; ואם תושבי אילת יצילו את המפרץ ושונית האלמוגים מאסון נפט, כל הישראלים ירוויחו, לא רק האילתים.

חוף האלמוגים באילת (צילום: אנה קפלן/פלאש90)

בנוסף, ההתארגנויות המקומיות יכולות להוות בסיס לשיתופי פעולה על-אזוריים. זה כבר קורה במסגרת מטה המאבק לבינוי שפוי, שמאגד קבוצות תושבים מכל הארץ שנאבקות נגד מחדלי התכנון והתחבורה שהפכו לסיוט של מליוני ישראלים, מכל המגזרים, האזורים והעשירונים.

כמובן שיש גם מקרים של מאבקי נימבי במובנו הקלאסי, הישן, אבל צריך לבחון כל מקרה לגופו. וברוב המקרים, בישראל 2021, קבוצות של תושבים שמקדישות זמן, אנרגיה (ירוקה) וממון למאבק, מגשימות בפועל את החזון שמשלב קיימות ודמוקרטיה – חזון שבו קהילה לוקחת אחריות על חייה וסביבתה.

חבל רק שהממשלה וחלק מהרשויות המקומיות מספקות להן כל כך הרבה עבודה.