חמאס והג'יהאד האסלאמי ירו יותר מ-3,000 רקטות לעבר ישראל מאז ליל יום שני, וגרמו לישראלים בדרום ובמרכז הארץ לרוץ למרחב מוגן. התקפות הרקטות גבו את חייהם של עשרה יראלים עד כה.

אולם מניין ההרוגים ללא ספק היה גבוה יותר אלמלא כיפת ברזל, מערכת ההגנה האווירית לטווח קצר, שהפכה לשחקנית מובילה בסבבי האלימות החוזרים בין ישראל לארגוני הטרור בעזה.

מרץ 2021 ציין עשור להשקתה של המערכת פורצת הדרך. בתקופת הזמן הזאת היא עלתה על הציפיות, יירטה למעלה מ-2,500 רקטות וטילים במגוון תנאי מזג אוויר והצילה את חייהם של מאות אם לא אלפי בני אדם.

מדינות אחרות עוקבות מקרוב, בייחוד ארצות הברית. ההשקעה האמריקאית במערכת אפשרה להרחיב את פיתוחה בצורה משמעותית, ועד היום נמכרו לארצות הברית שתי סוללות כיפת ברזל. מדינות אחרות אישרו גם הן עסקאות לרכישת המערכת.

נשיא ארה"ב ברק אובמה בישראל, עם מפקד חיל האוויר אמיר אשל, הרמטכ"ל בני גנץ, שר הביטחון עמיר פרץ וראש הממשלה בנימין נתניהו – כשברקע סוללת כיפת ברזל, 20 במרץ 2013 (צילום: משה מילנר/לע"מ)

מערכת כיפת ברזל היא הצלחה טקטית וטכנולוגית שאינה מוטלת בספק.

אולם עשור מאז תחילתו של עידן כיפת ברזל, ישראל צריכה לקחת צעד אחורה ולשאול: במאזן הסופי, האם מוטב לנו עם המערכת או בלעדיה?

הגנה על ההתקפה

במהלך רוב ההיסטוריה שלו, צה"ל מיעט לעסוק בהגנה דווקא. תפיסת הביטחון המסורתית של הצבא נשענה על שלוש "רגליים": הרתעה, התרעה והכרעה. כשהוא מונחה על ידי התפיסה הזאת בשנות ניצחונותיו על צבאות ערב הקונבנציונליים, צה"ל בנה כוח התקפי שנועד להרתיע את האויב מלתקוף ומערכי מודיעין מתקדמים שיזהו מתי ההרתעה הזאת נשחקת.

כאשר לא עלה בידו לשכנע את הצד השני שמוטב לו להימנע מעימות, צה"ל הפעיל את יכולותיו ההתקפיות במלוא עוצמתן, בשאיפה להשיג ניצחון מהיר ומכריע בשטח האויב. תוצאה כזאת, על פי אותה תפיסה, מחזקת את כוח ההרתעה.

תפיסת ההגנה החלה לחלחל לשיח בשנות ה-60, כשישראל שקלה לרכוש מארצות הברית מערכת הוק, מערכת הגנה של טילי קרקע-אוויר. האפשרות לבזבז את המשאבים המצומצמים על הגנה עוררה התנגדות נחרצת בדרגים הגבוהים של צה"ל.

טילי הוק מוצגים במצעד צה"ל בתל אביב, 1965 (צילום: אברהם אמיר, ויקיפדיה)

מפקד חיל האוויר עזר ויצמן התנגד לרעיון, בטענה כי הדבר יספק להנהגה הפוליטית של המדינה תירוץ להימנע ממבצעים התקפיים נועזים – במקרה זה מתקפת פתע אווירית – הנחוצים לניצחון במלחמה.

"אני חששתי, כי כאשר הדרג הבכיר המכריע יצטרך לאשר את פעולתו ההתקפית של חיל האוויר", חשף ויצמן באוטוביוגרפיה שלו, "תהיה דווקא הימצאות של טילי הוק בידי ישראל בלם נגד ההחלטה החיובית והמהירה [להנחית מכה ראשונה]".

טיעון נוסף שעלה ממטה חיל האוויר נסב על העובדה שמערכת טילי ההוק היא הגנתית בלבד. לפיו, מוטב להשקיע את הכסף באמצעי לחימה גמישים כמו מטוסים, שיוכלו לשמש הן להגנה והן להתקפה.

בסופו של דבר נרכשו חמש סוללות טילי הוק זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים ב-1967, תמורת 30 מיליון דולר. הן שולבו בתפיסה ההתקפית הקיימת ושימשו להגנה על בסיסי חיל האוויר (נוסף על הכור הגרעיני בדימונה), כדי לשמר את כוח ההרתעה של חיל האוויר ואת יכולתו להכות ראשון.

טילי ההוק מוצגים בתערוכת חיל האוויר ביום העצמאות ה-44, 7 במאי 1992 (צילום: זיו קורן/לע"מ)

אולם פרויקט ההגנה שצה"ל החל בו היה כישלון מוחלט. קו בר-לב המפורסם, המערך המבוצר שבנתה ישראל לאורך תעלת סואץ אחרי מלחמת ששת הימים, נפרץ בקלות על ידי הכוחות המצריים במלחמת יום כיפור ב-1973.

במקום לבלום את התקדמות האויב עד שכוחות המילואים יגיעו לחזית ואז לפתוח במתקפה, הניסיונות לחלץ את החיילים המכותרים במוצבים – במקום לצבור די כוח כדי לחצות את תעלת סואץ ולהעביר את הקרב אל שטח האויב – שאבו הרבה מתשומת הלב ומהמשאבים של פיקוד הדרום בימיה הראשונים של המלחמה.

סטודנטים להיסטוריה צבאית יעשו את הקישור למערכות הגנה גדולות אחרות שהייתה להן השפעה לא רצויה ולא צפויה על החשיבה האסטרטגית. במאמרו מ-2015, "כיפת ברזל – קו מאז'ינו החדש?", שפורסם בכתב העת "מערכות", משווה תא"ל (מיל') ד"ר מאיר פינקל את כיפת ברזל למערך הביצורים שבנתה צרפת בשנות ה-30 להדיפת מתקפה מצד הגרמנים.

קו מאז'ינו החדשני זלל 6% מתקציב הביטחון של צרפת בשנים 1937-1930, וגזל תקציבים מאמצעי התקפה חיוניים כגון טנקים ומטוסים.

ראש הממשלה החליפי ושר הביטחון, בני גנץ, מעניק לשר ההגנה האמריקאי, לויד אוסטין, דגם מוקטן של סוללת כיפת ברזל, בבסיס חיל האוויר בנבטים, 12 באפריל 2021 (צילום: Robert Burns, AP)

השפעתו של קו מאז'ינו הורגשה מעבר לעלויות. בספרו "כך נפלה צרפת", על נפילתה של צרפת במלחמת העולם השנייה, ההיסטוריון הבריטי אליסטר הורן מתאר כיצד הקו לא רק הפך למרכיב ליבה באסטרטגיה של צרפת, אלא גם השרה אווירה מתעתעת של ביטחון והגנה.

הוא לא סיפק אף אחד משני אלה, וכאשר חיל השריון הגרמני הגיע ב-1940, הוא פשוט תקף דרך יער הארדנים, שבו הביצורים היו חלשים. צרפת נכנעה בתוך 46 יום.

"כל המגרעות של קו מאז'ינו – עלויות אסטרונומיות על חשבון אמצעים התקפיים, יצירת ביטחון כוזב וניוון החשיבה ההתקפית של הצבא – עלולות להתקיים גם בהקשר של כיפת ברזל", מזהיר פינקל.

"כל המגרעות של קו מאז'ינו – עלויות אסטרונומיות על חשבון אמצעים התקפיים, יצירת ביטחון כוזב וניוון החשיבה ההתקפית של הצבא – עלולות להתקיים גם בהקשר של כיפת ברזל"

הרגל הרביעית

איום הרקטות והטילים הוא זה שבאמת סלל את הדרך בפני ההגנה להצטרף אל שלושת היסודות של תפיסת הביטחון. טילי קטיושה שנורו מדרום לבנון – תחילה על ידי אש"ף ומאוחר יותר על ידי חזבאללה – אילצו את צה"ל לצאת למבצעים התקפיים נרחבים, והעניקו לקבוצות מזוינות קטנות אמצעי הרתעה נגד צה"ל רב העוצמה.

כוחותיו של סדאם חוסיין ירו 39 טילי סקאד (אל-חוסיין) על תל אביב במלחמת המפרץ, וישראל הסתמכה אך ורק על מערכת ההגנה האווירית האמריקאית פטריוט, שטרם נוסתה עד אז.

שיגור טילי פטריוט במטרה ליירט טילי סקאד, ששוגרו מעיראק, מעל שמי תל אביב. 18 בינואר 1991 (צילום: נתן אלפרט/לע"מ)

מפקד חיל האוויר הישראלי דאז, אלוף (מיל') אביהו בן נון, אמר אחרי המלחמה לפרשן הצבאי ראובן פדהצור, לשעבר טייס חיל האוויר, על פי עדותו של פדהצור בפני הקונגרס האמריקאי, כי "רק ראש נפץ אחד של אל-חוסיין נפגע בבירור על ידי טילי פטריוט".

לאחר שחזבאללה הצליח לשמור על ירי מתמשך של קטיושות לאורך מלחמת לבנון השנייה ב-2006, ועדת מרידור לגיבוש תפיסת הביטחון של ישראל, שהוקמה ב-2007, המליצה להוסיף את ההגנה כרגל רביעית בתפיסת הביטחון הלאומי. באותה שנה, ראש הממשלה אהוד אולמרט קיבל את המלצתו של שר הביטחון עמיר פרץ, ואישר את כיפת ברזל כפתרון של ישראל נגד רקטות קצרות טווח.

ההשקעה במערכת הגנה גררה התנגדות גם הפעם. קצינים רבים ראו במערכת איום על תפיסת הלחימה ההתקפית של צה"ל. חמור מכך, הם טענו, הגנת טילים עלולה אפילו לפגוע בכוח ההרתעה של ישראל, משום שתגזול תקציבים מאמצעי ההתקפה שעליהם נשען כוח ההרתעה שלה.

לא נדרש לכיפת ברזל זמן רב כדי להשפיע על אופן הלחימה של ישראל. מבצע עופרת יצוקה, שנערך בעזה ב-2008/2009, לפני פריסתה המבצעית של כיפת ברזל, כלל תמרון קרקעי רחב של כוחות החי"ר והשריון של צה"ל.

חיילי צה"ל בסיום "עופרת יצוקה" בעזה, 19 בינואר 2009 (צילום: יוסי זמיר/פלאש90)

לאחר פריסתה של כיפת ברזל ב-2011, ישראל ניהלה עוד שני סבבי לחימה גדולים מול חמאס. במבצע עמוד ענן מ-2012 צה"ל הסתמך לחלוטין על אש מרחוק, ללא תמרון קרקעי כלל, ואילו הפעולה הקרקעית המוגבלת במבצע צוק איתן ב-2014 הייתה חלק ממאמץ הגנתי להריסת מנהרות, ולא נועדה להביס את חמאס בשטח.

ועדיין, שבחים הומטרו על כיפת ברזל.

"על ידי נטרול רוב הרקטות שכוונו לאזורים מאוכלסים", כתב שגריר ישראל בארצות הברית מייקל אורן בוול סטריט ג'ורנל, "כיפת ברזל העניקה למקבלי ההחלטות זמן יקר ערך למצוא פתרונות דיפלומטיים.

"אם מטחי רקטות היו ניחתים על בתים, בתי חולים ובתי ספר ישראליים, מנהיגיה של ישראל היו נתונים תחת לחץ אדיר להורות על מבצעים קרקעיים, שהיו עלולים לגרום אבדות משמעותיות. על ידי שלילת יתרון התקפי מכריע מהטרוריסטים, כיפת ברזל תציל חיים ותמנע מלחמות".

ראוי לציין כי צה"ל מפחית בתמרונים קרקעיים מאז שנות ה-90, ומסתמך על אש מדויקת שאינה מעמידה את חיילי צה"ל בסכנה ישירה. אולם הייתה הכרה בכך שצה"ל חייב לשפר בדחיפות את יכולות התמרון שלו לאחר הכישלון של 2006, והצלחתה של כיפת ברזל שמטה במידה רבה את הקרקע תחת רגליהם של חסידי התמרון הקרקעי.

חיל השיריון בתרגיל נרחב באזור נבי מוסא, ב-2007 (צילום: אביר סולטן/פלאש90)

למי שייכת כיפת ברזל?

יוזמות הגנה הפכו את צה"ל ליעיל יותר מבעבר כאשר הן שולבו כיאות בתפיסות הקיימות והשלימו את יכולת ההתקפה המכריעה של ישראל. אולם כיפת ברזל מעולם לא שולבה בהן כיאות, ונותרה מעין יכולת העומדת בפני עצמה.

ניתן לייחס הרבה מהמצב הזה לעניין המיוחד שיש לדרג המדיני בכיפת ברזל.

"צה"ל איננו מאמין כי ניתן לנצח מערכה, מלחמה או עימות מוגבל בהגנה", כתבו חוקרים ממרכז דדו לחשיבה צבאית בין-תחומית ב-2015. "האפשרות להגיע לידי ניצחון שכזה אפשרית בעזרת ההתקפה".

אולם התקפה צבאית יוצרת בעיות עבור הדרג המדיני של ישראל, שעליו להתמודד עם חקירות בינלאומיות דוגמת דו"ח גולדסטון בעקבות מבצע עופרת יצוקה ועם כעסם של בעלי ברית. "הדרג המדיני רואה בהגנה כמי שמאפשרת לצמצם את הצורך בהתקפה, ובאופן ישיר שייכת למרכיב בסל הכלים שלו ולאו דווקא ככלי צבאי 'רגיל'", כתבו החוקרים ממרכז דדו.

השאלה למי שייכת כיפת ברזל קשורה בשאלה על מי היא נועדה להגן. הדרג המדיני דוחף לכך שכיפת ברזל תתמקד בהגנה על האוכלוסייה – שכוללת, שלא במקרה, את מכלול המצביעים הפוטנציאליים שלו – בעוד הצבא רוצה שהמערכת תשמש בראש ובראשונה למטרתה המקורית – הגנה על תשתיות אסטרטגיות, שתאפשר לצה"ל לתפקד באופן רציף בזמן מלחמה.

מערכת כיפת ברזל ליד אשדוד מיירטת רקטות שנורו מעזה, 15 במאי 2021 (צילום: אבי רוקח/פלאש90)

בשעה שישראל מתמודדת עם סבב אחר סבב של ירי רקטות חמאס על אזרחיה, הדרג המדיני מצביע על כיפת ברזל כהוכחה להצלחת גישתו, המבוססת על כתישת עזה באש מטוסים ותותחים כדי לשמר את כוח ההרתעה. אולם בעוד ראש הממשלה ואחרים מכריזים על ניצחון אל מול סוללות של כיפת ברזל, יכולותיהם של חמאס ושל הג'יהאד האסלאמי ממשיכות להתרחב.

הטווח ורמת הדיוק של הרקטות גדלים בהתמדה. ב-2012 ירושלים ותל אביב היו נתונות תחת ירי, וב-2014 היה זה תורה של חיפה. באותו עימות, חמאס הצליח לשתק באופן זמני את נמל התעופה בן-גוריון, וניתק מהעולם למשך כמה שעות את המדינה בעלת הצבא החזק ביותר במזרח התיכון. דבר שכזה לא היה עולה על הדעת רק כמה שנים קודם לכן.

עכשיו חמאס והג'יהאד האסלאמי יורים מטחים של מאות רקטות על תל אביב, ולא עושה רושם שהם נרתעים במיוחד, גם לא אחרי עשור של מבצעים שהסתיימו בהכרזת ישראל כי ההרתעה חוזקה.

טכנולוגיה כאסטרטגיה

העמדתה בסימן שאלה של מערכת שהצילה את חייהם של מאות ישראלים אולי נראית תמוהה, על אחת כמה וכמה בימים שבהם היא מצילה חיים ממש, אבל התמונה אינה פשוטה כל כך.

סוללת כיפת ברזל בעוטף עזה, 2019 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

מיליוני ישראלים נוספו למעגל האיום הרקטי מאז השקת כיפת ברזל, שלא לדבר על אזרחי עזה, שחייהם נתונים בסכנה מכוונת בידי חמאס כשהוא מרגיש שהוא יכול לירות על ישראל ללא חשש מפני תגובה ניצחת.

מיליוני ישראלים נוספו למעגל האיום הרקטי מאז השקת כיפת ברזל, שלא לדבר על אזרחי עזה, שחייהם נתונים בסכנה מכוונת בידי חמאס כשהוא מרגיש שהוא יכול לירות על ישראל ללא חשש מפני תגובה ניצחת

דמיינו לרגע שמעולם לא היו מפתחים את כיפת ברזל. בפני ישראל היו ניצבות אז שתי גישות אפשריות לשאלת עזה. היא הייתה יכולה להגיע לפתרון מדיני עם חמאס בתיווכם של המצרים או של צדדים שלישיים אחרים, או שהייתה יכולה לצאת למבצע קרקעי מכריע כדי לפטור את אזרחי ישראל מאיום הרקטות מעזה אחת ולתמיד.

המבצע היה ללא ספק עולה ביוקר הן בדם והן בהוצאות תקציביות בטווח הקצר, אבל בסופו של דבר היה מביא פתרון לבעיה הולכת וגדלה.

תחת זאת, מתוך אשליה שהקסם הטכנולוגי של כיפת ברזל מספק לה בונקר סגור הרמטית לחסות בו ככל שיידרש, ישראל בוחרת להניח לבעיית עזה להמשיך ולבעבע. גם אם חלק הארי של האשמה מונח לפתחה של ממשלת חמאס האכזרית והמושחתת, מיליוני עזתים עדיין חיים בתנאים כלכליים קשים על גבולה של ישראל.

בתים הרוסים בעקבות תקיפת חיל האוויר בבית חאנון ברצועת עזה, 14 במאי 2021 (צילום: AP Photo/Khalil Hamra)

גם אם נטען שאין זו אשמתה של ישראל, או אפילו אחריותה של ישראל, קשה למצוא חסרונות במציאות חדשה שתאפשר לעזתים לשגשג ולנוע בחופשיות מבלי להוות סכנה לישראלים.

אותה ממשלת חמאס מחזיקה חרב מעל צווארם של מיליוני ישראלים, רבים יותר מאשר ב-2011. לא רק שאין בידינו פתרון, אלא שאפילו לא מתנהל דיון על עצם היעדרו.

אותה ממשלת חמאס מחזיקה חרב מעל צווארם של מיליוני ישראלים, רבים יותר מאשר ב-2011. לא רק שאין בידינו פתרון, אלא שאפילו לא מתנהל דיון על עצם היעדרו

ישראל ידעה ארבעה סבבי בחירות בשנתיים האחרונות, ואף אחד מהם לא כלל דיון בשאלה מה לעשות בנוגע לעזה, נושא רגיש עבור בנימין נתניהו, שכיהן כראש הממשלה בכל עידן כיפת ברזל.

"מה שהיה פעם מנגנון הגנה טקטי להגנה זמנית על האוכלוסייה האזרחית הפך לאסטרטגיה בפני עצמו", כתב בוושינגטון פוסט יואב פרומר, תאורטיקן פוליטי מאוניברסיטת תל אביב.

ראש הממשלה בנימין נתניהו מבקר בסוללת כיפת ברזל אשר הוצבה על קורבט סער 5 בחיל הים, 12 בפברואר 2019 (צילום: Jack Guez/POOL via AP)

מערכת כיפת ברזל היא פריצת דרך טכנולוגית, וישראל צריכה להתגאות בה. כאשר נשמעת אזעקה, ורעמי היירוט של כיפת ברזל מהדהדים ברחבי ערי ישראל, האומה כולה מודה למפתחיה רבי החזון של מערכת הגנת הטילים. הנסיבות ואף המוסר חייבו פתרון כזה.

אולם עד שזו תשולב בתפיסה שתתיר את הרסן מעל עוצמתו ההתקפית של צה"ל, ובגישה מדינית שלכל הפחות תדון בפתרון לאתגר העזתי, היא תספק מקלט זמני בלבד לאזרחיה של ישראל, בעוד הסכנות ממשיכות לגדול ולהתרבות ממש מעבר לגבולותיה.