האמת שכבר אין לי כוח לכל הברברת בתקשורת הממוסדת וגם בדיגיטלית. אני חש שאנחנו חיים בבועות שלנו, בבית הכנסת או בבית הקפה שבו מתראים עם החברים הקרובים. אנחנו לא יחידים, זהו טיבה של תקשורת ההמונים שמציעה לנו שפע ערוצים ומידע, שאת מרביתו עלינו לאמת כי אין אמון רב במדווחים.

מה שמעניין בעידן הזה שלכל אחד ואחת מאתנו יש השקפת עולם שהפכה להיות עובדה שרירה וקיימת ואין חולק עליה.

האמת שכבר אין לי כוח לכל הברברת בתקשורת הממוסדת וגם בדיגיטלית. אני חש שאנחנו חיים בבועות שלנו, בבית הכנסת או בבית הקפה שבו מתראים עם החברים הקרובים

עד כאן ההקדמה לתיאור מלחמת האזרחים בישראל 2021. השנאה נפלטה מתוך הפצעים שמסרבים להגליד. פצעים שגרמה לנו התורה הציונית שעל פיה מדינת ישראל שייכת לעם ישראל. לא, אל תתבלבלו, אני ציוני, שמאמין בכל ליבי שארץ ישראל שייכת לעם ישראל מן הים ועד לפרת ולחידקל. עם אמונות אין מה להתווכח, עם המציאות אפשר וגם רצוי.

המציאות היא שמדינת ישראל צריכה להחיל עקרון שאינו ברוח הציונות. אנחנו לא לבד בשטח הזה, יש כאן לאום נוסף, ערבים פלסטינים שחיים אתנו, והאמת היא שהשילוב איתם הוא שילוב נפלא. החיים כאן של דתיים, חרדים, חילוניים וערבים מגוונים. אלא שבדיוק בנקודה זו יש שיבוש מחשבה עמוק יותר ממה שאפשר להכיל. מאז 1967 אנחנו שולטים ביהודה ושומרון. לצד הפלסטינים שחיים שם יש גם מפעל התיישבות יהודית שעליו חתומות מאז ממשלות ישראל ש"זרמו" עם החלום של ארץ ישראל השלמה. חלום עקוב מדם, שמזיק ומאיים על קיומה של מדינת ישראל, זו של לפני 1967.

למה? אנחנו מבססים תהליך אנטי דמוקרטי שבו חלק גדול מהתושבים חיים תחת ממשל צבאי ואינם אזרחים, אלא בני אדם שנשלטים על ידי כובש, ובשכנות צמודה להם נמצאים יהודים שהם אזרחים לכל דבר ועניין.

המצב הזה דומה להפליא לתקופת הממשל הצבאי בגליל ובמשולש. גם אז, על פי החוק, שמרו על תושבי ישראל הערבים באמצעות צבא. חוק שבוטל כעבור שנים, כשהבינו שלא ניתן להחזיק חלק מהאזרחים במדינה דמוקרטית בשליטת הצבא. גם חירות בראשות מנחם בגין התנגדה אז לממשל הצבאי.

אכן מצב מורכב ונפיץ שבו יש קיצונים יהודים שמבעירים אש ויש קיצונים ערבים פלסטינים שמבעירים אש, פעם אלה ופעם אלה. מרביתם דתיים שמאמינים בכל לבם שאלוהים ואללה שלחו אותם להילחם. השאלה שאין לי עליה תשובה ברורה היא כיצד מתמודדים עם התופעה הקשה הזאת כשמיעוט קיצוני מתווה את הדרך וכשיש יד מכוונת מלמעלה.

מדובר במצב מורכב ונפיץ, בו יש קיצונים יהודים שמבעירים אש ויש קיצונים ערבים פלסטינים שמבעירים אש, פעם אלה ופעם אלה. מרביתם דתיים שמאמינים בכל לבם שאלוהים ואללה שלחו אותם להילחם

נביט לרגע בדוגמה העזתית, שם ישראל נטשה את השטחים והתנתקה לכאורה. אך מאז נמשכים סבבי לחימה אינסופיים שמסלימים והולכים, כשלמערכה נכנסים טילים שיכולים לשתק את ישראל, גם כשיש לצה"ל יתרון בולט. רצועת עזה היא סיר לחץ מבעבע. בלי נמל תעופה ונמל ימי קשה להם לנהל חיים נורמטיביים, והשלטון המקומי, במקום לטפח ולפתח, עסוק בייצור כלי נשק ומעדיף לשמר את המצוקה ואת התודעה שאת הכל אפשר להשיג רק בכוח.

תושבי עזה מבינים, שבהתנתקות ישראל הותירה אותם בידי המערכת הפוליטית העצמאית והבעייתית. אגב, מערכת דומה מאוד לזו של ישראל.

הדוגמה העזתית מטרידה גם את הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון וגם שם לא מצליחים להתרומם ולנהל אפילו בחירות דמוקרטיות. אלה גם אלה נופלים לפתחה של ממשלת ישראל המסוכסכת והמפולגת, שמשחררת את התסכול במערכות רוויות דמים בכל פעם שסיר הלחץ העזתי גולש.

גם להם ברשות הפלסטינית קשה עם הקיצוניות שמוביל המאס. כעת, כך נראה, חמאס הצליח במשימתו להבעיר את רחובות הערים בישראל ולהציג מצג שווא של תקווה חדשה לערבים אזרחי ישראל ולפלסטינים ביהודה ושומרון, לפיו הגיע המושיע והגואל. אך כפי שכתבתי זהו מצג שווא, ומעבר לענני העשן של המפגינים ומעבר לטרגדיות של פגיעה בנפש, החיים היום יומיים קובעים את המציאות.

יש כאן חברה מגוונת עם שלל תרבויות וזהויות, ובהן גם ערבים מוסלמים ונוצרים. משטרת ישראל נמצא בחיץ בין הפורעים מכאן והפורעים מכאן, כאשר מולם ניצב הרוב, אזרחים שרוצים בכל מאודם חיים משותפים וטובים.

המערכה בעזה נמשכה לא מעט ימים, חמאס ירה טילים וצה"ל תקף יעדים ברצועה, מחיר הדמים הוא נורא, ובתקשורת שמענו שוב ושוב על מי מהצדדים שחיפש את תמונת הניצחון. ישראל השיגה מעמי העולם לגיטימציה מוגבלת להתגונן. מעגל הדמים קיבל אישור זמני, עד שהופצו התמונות מעזה ברחבי העולם והוגדשה הסאה. חמאס קיבל קריאות עידוד מארגונים אחרים באזור ואפילו ממדינות שאך זה נחתם עמן הסכם שלום.

אם כך איך יוצאים מהמבוי הסתום? מקימים בישראל ממשלת הסכמה בשיתוף מלא של יהודים וערבים, שתשים לה למטרה להנמיך את הלהבות בבית פנימה. זה יהיה סימן לתחילת תהליך הריפוי והפיוס בחברה הישראלית. תהליך שילווה בריכוך הלבבות, גם של שכנינו ברשות הפלסטינית ובעזה.

איך יוצאים מהמבוי הסתום? מקימים בישראל ממשלת הסכמה בשיתוף מלא של יהודים וערבים, שתשים לה למטרה להנמיך את הלהבות בבית פנימה. זה יהיה סימן לתחילת תהליך הריפוי והפיוס בחברה הישראלית

בעזה ישראל ברחה בלי הסדר וזכתה בחמאס. כעת צריך למצוא את הדרך לאפשר לפחות ניהול של שלום כלכלי עם מדינת חמאס שצמחה שם. ברור שזו משימה קשה מאוד, שכן לפי מה שנראה עד כה אין שם מחשבות על בניית גן עדן לתושבים שחיים שם. ומה ביהודה ושומרון? שלום כלכלי וחתימה על הסכם הפרדה מרעיון ארץ ישראל השלמה. נשאיר זאת כחלום חברתי, כדי שנוכל להישאר מדינה יהודית שמכבדת את כל אזרחיה במידה שווה.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.