מבלי משים, אנשי חינוך נוטים "ליפול" ולדבר גבוהה-גבוהה על תפקידם. קלישאות ומשפטי מוטיבציה נתלים מעל הלוחות המחיקים בפתיחת כל שנת לימודים, סמינרים ותארים נלמדים על פי תורתו של יאנוש קורצ'אק, המחנך הדגול, וכדומה. אך ההתמודדות הגדולה ביותר שלנו כמורים היא אולי להוריד את הסיסמאות לקרקע; כלומר, להשתמש בידע התיאורטי ובערכים שצברנו ואנחנו מחנכים לאורם – גם ביום יום.

אנשי חינוך נוטים לדבר גבוהה-גבוהה על תפקידם. קלישאות ומשפטי מוטיבציה נתלים מעל הלוחות המחיקים וסמינרים נלמדים עפ"י תורת יאנוש קורצ'אק, המחנך הדגול. האתגר הוא להוריד את הססמאות לקרקע

למרבה הצער, לעתים ערכים אלו נשארים תלויים על הקיר. אך אחד האתגרים הגדולים ביותר עבורנו הוא כיצד לממש את "חנוך לנער על פי דרכו" גם כשהוא חווה סיטואציות חברתיות שונות המעמידות אותו בקונפליקט אישי. איך להתוות לו דרך שאנחנו מאמינים בה, ומצד שני – לאפשר לו לסלול את השביל הנכון והמדויק עבורו.

לעתים נדירות, במין סידור כוכבים סוריאליסטי של המציאות – ההזדמנויות הללו נקרות; הזדמנויות להוכיח לתלמידינו כיצד ערכים אלה שאנו כה מרבים לדבר בשבחם, באים לידי ביטוי. ימים מתוחים אלו – הם-הם הזדמנות שכזאת.

אני פוגש הרבה מאוד אנשים במהלך עבודתי; מנהלים, מורים, צוותי חינוך, תלמידים והורים מכל חלקי הארץ ומשלל המגזרים. וכשאני פוגש בהם, אינני מבדיל בין דתם, מינם או עמדתם הפוליטית. אני לא חושב על המורה לאזרחות שהיא "בוגדת", "גיס חמישי" או שלל כינויים מבישים רק משום שהיא מוסלמית. אני לא חושב שהתלמיד חובש הכיפה הוא "פשיסט", "כהניסט", או חלילה "רוצח ילדים".

במפגשים כאלו אני לומד שהמשותף רב על המפריד. שיש גג מאחד שכולנו חוסים תחתיו – גג החינוך. הדרך שאנחנו מתווים ברשת היא המחברת בין התלמידים הבדואים בדרום, הדתיים ביהוד, הקיבוצניקים והצפוניים. דרך שבונה אמון, חיים משותפים, דרך שמובילה את ילדינו להוות חוד החנית העתידי של ישראל כולה.

לצערי, המדינה בוערת מבית ומחוץ. האלימות, ההשחתה והביזה מאיימים על חוסננו, על האמון שנרקם בין החברה היהודית לחברה הערבית. האתגר הניהולי שלי הוא לנסות ולגשר על הפערים הללו יום יום – ובזמנים כאלה אף יותר. המחויבות שלי היא לנצל את "סידור הכוכבים" הסוריאליסטי שהוא מדינת ישראל וללמד את תלמידיי, עד שיאמצו זאת בעצמם – כי אפשר וחובה גם אחרת. אלימות איננה הדרך – משני הצדדים.

לצערי, המדינה בוערת מבית ומחוץ. האלימות, ההשחתה והביזה מאיימים על חוסננו, על האמון שנרקם בין החברה היהודית לחברה הערבית. האתגר הניהולי שלי הוא לנסות ולגשר על הפערים הללו

כולי תקווה שחניכיי יסייעו לי "להוריד את הסיסמאות לקרקע" ויהוו סוכני שינוי. שיראו לחבריהם, שכניהם, משפחתם ומכריהם שהדרך שלנו, ברשת החינוך המעורבת, איננה דרך של שנאה אלא דרך של קירוב לבבות, ובאמצעים הכי בסיסיים.

אנחנו יודעים את האמת בשטח, וחיים אותה – דרך אירועי עיד אל פיטר ושבועות משותפים, דרך שיח מורכב ופתוח על קדושת החיים, דרך פירוק התוויות והסטריאוטיפים הרעילים – ודגש על אדם כאדם, ככל אדם. נמשיך לאתגר כל מחשבה הגובלת בגזענות ולייבש את ניצני אלימות באמצעות דוגמה אישית, סיפורים אנושיים, דיאלוגים חוצי תרבויות, הקשבה, ובעיקר – קור רוח וסובלנות.

אני קורא לכולכם, עמיתיי למקצוע – זוהי שעת הכושר, או אם תרצו – צו ההתייצבות של כולנו. רק בידינו האפשרות להנמיך את גובה הלהבות ולצמצם את ממדי ההרס העתידיים.

הצטרפו אלינו,

אל לכם להישאר מאחור.

על "קול קורא" זה של מנכ"ל רשת החינוך עתיד חתמו מיד עם יציאתו לאוויר ב-13.5.21 למעלה ממאה מנהלים בכירים והמנהיגים הפדגוגיים של רשת החינוך עתיד.

דני פסלר הינו מנכ"ל רשת החינוך ובתי הספר עתיד. כיהן כמנכ"ל מרכז החינוך "ליאו באק" בחיפה משך 20 שנה וכראש מינהל החינוך, התרבות והרווחה בעיריית חיפה. מורה, מחנך, מנהל ומוביל רפורמה פדגוגית המבוססת על מיומנויות המאה 21 (צילום: יח"צ רשת עתיד)

שמונה מפלגות מצאו דרך להתגבר על יריבות אידיאולוגית חריפה כדי לשחרר את ישראל מאחיזתו של נתניהו. התלכיד המוזר בנוי על מחויבות הדדית לא להחליט בנושאים בהם פעורה תהום בין עמדות צדדים. אדריכלי ממשלת השינוי הסבירו שגם במגבלה זו, ידיהם תהינה עמוסות עבודה. עליהם להתמודד עם נטל השיקום הכבד בעטיה של פגיעת מגפת הקורונה בכלכלה ובחברה וגם עם הרוח הרעה, ההסתה והשיסוי שהותיר אחריו נתניהו. בין הנושאים שההכרעות לגביהם יידחו נמנה כמובן גם הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

שמונה מפלגות מצאו דרך להתגבר על יריבות אידיאולוגית חריפה כדי לשחרר את ישראל מאחיזתו של נתניהו. התלכיד המוזר בנוי על מחויבות הדדית לא להחליט בנושאים בהם פעורה תהום בין עמדות צדדים

תופעת "תהליך אי-קבלת ההחלטות" תופסת פרק נכבד בתאוריה ובפרקטיקה הפוליטית. לא מעט אנרגיה ויצירתיות נדרשים כדי לדחוק נושאים חשובים מסדר היום, אך לעיתים זו הדרך היחידה לשמור על שרידותם של גופים פוליטיים כמו התארגנויות אנושיות בכלל. לא חסרים הסברים כדי לתרץ את ההמנעות מעיסוק בנושאים הנפיצים: "אם הדבר לא שבור, אל תנסה לתקן אותו", "הזמן יעשה את שלו", "יש דברים חשובים יותר" וכד'.

ואמנם, בכול נייר מדיניות רציני הבוחן חלופות, אחת מהן תחזור על עצמה כמעט תמיד: Do-Nothing. אלא שגם חלופה זו היא החלטה שמחייבת בדיקה קפדנית של המגמות הרוחשות ושעשויות לשנות את תמונת המצב על ציר הזמן. התרפקות על ההנחה כי הסטטוס-קוו יישמר עד שנהיה ערוכים לקבל את ההחלטה שדחינו – היא אשליה מסוכנת.

דוגמה מובהקת לכך הוא עתידה של הגדה המערבית. הדינמיקה בשטחים אינה נעצרת. מאז חתימת הסכם אוסלו בשנת 1993 ישראל שילשה את מספר המתנחלים מעבר לקו הירוק. בכל אחת משנות הכביכול סטטוס קוו, כ-3,000 מתנחלים יהודים נוספים עברו לשטח המיועד למדינה פלסטינית (האזור שמעבר לגושי ההתנחלויות הסמוכים לקו 1967). כיום חיים שם כ-130,000 מתנחלים.

ועקב כך אנחנו קרבים והולכים לנקודת האל-חזור, כאשר כבר לא ניתן יהיה לחלק את הארץ בין שני העמים. המסקנה היא פשוטה. אי קבלת החלטה משרתת את חסידי הסיפוח ומרחיקה את תומכי חלוקת הארץ מיעדם.

בכול נייר מדיניות רציני הבוחן חלופות, אחת מהן תחזור על עצמה כמעט תמיד: Do Nothing. התרפקות על ההנחה כי הסטטוס-קוו יישמר עד שנהיה ערוכים לקבל את ההחלטה שדחינו – היא אשליה מסוכנת

ההערכה הרווחת היא שהנשיא ביידן לא ידחוף להגעה מהירה להסדר קבע כי אינו מאמין שהצדדים בשלים לכך, אך האם יהיה קפדן מקודמיו וידרוש מישראל להפסיק לחבל בסיכוי העתידי ליישם את נוסחת שתי המדינות? האם יאמר לראש הממשלה בנט, במפגשם הראשון, דברים ברוח זו:

"החלטתם לדחות ההכרעה על עתיד הגדה המערבית. בשלב זה, אני יכול להשלים עם החלטה זו. אך במקביל, איני יכול להשלים עם מצב בו בתקופת אי-ההחלטה נמשכת הבניה בהתנחלויות שמעבר לגושי ההתיישבות הצמודים לקווי 67'.  זהו המינימום ההכרחי הנדרש מבחינתי כדי להדוף את הלחצים המופעלים עלי מן האגף השמאלי במפלגתי שלי.

אחרי הכול, התחייבתם בהסכמי העבר לא לקבוע עובדות בשטח שישפיעו על תבניתו של הסדר הקבע. הוכחתי את מחויבותי לביטחון ישראל בעשרות שנותיי כנבחר ציבור ואמשיך להיות לכם ידיד אמת גם כנשיא, אך עליכם להבין שהנשיאות שלי שונה מהותית מזו לה הורגלתם בזמנו של טראמפ.

אני מבקש באמת לראות עולם בו גובר שיתוף הפעולה בין כלל המדינות מול אתגרים גלובליים, בו ניתן דגש לזכויות אדם ועידוד של ממש לתהליכי דמוקרטיזציה. אני משוכנע שאינכם רוצים לגלוש למציאות של מדינה דו-לאומית בה ישראל מאבדת את אופייה היהודי והדמוקרטי ובה מקופחים זכויותיהם של הפלסטינים.

האירועים האלימים בין יהודים וערבים שפרצו לאחרונה בירושלים וגלשו לערים מעורבות נוספות בישראל צריכים לשמש עבורכם קריאת אזהרה. הרי הם ביטוי לסכנה הטמונה בהפיכתה של ישראל למדינה דו-לאומית".

מועד ביקורו של ראש הממשלה נפתלי בנט בבית הלבן אינו ידוע עדיין. מה שידוע היטב הוא, שהתעלמות ביידן מהמשך תהליך ההתנחלות בשטחים המיועדים לשמש את המדינה הפלסטינית העתידית, יאפשר לחסידי ארץ ישראל השלמה להתקדם בהתמדה אל יעדם. חזונם יצא נשכר מתהליך "אי-קבלת ההחלטות" של ממשלת לפיד-בנט, אשר לא תפגע ביוזמתה בהתווספות המתמשכת של 3000 מתנחלים בכול שנה לשטחים אלה.

התעלמות ביידן מהמשך ההתנחלות בשטחים המיועדים למדינה הפלסטינית העתידית, יאפשר לחסידי ארץ ישראל השלמה להתקדם בהתמדה אל יעדם. חזונם יצא נשכר מתהליך "אי-קבלת ההחלטות" של ממשלת לפיד-בנט

השיתוק המדיני של ממשלת ישראל החדשה מעוגן עתה פורמלית באמצעות מנגנון של וטו הדדי הנתון בידי בנט ולפיד. בראשית המשא והמתן בין השניים בנט פינטז – לשווא – שיהיה בידיו קול עודף שיכריע במקרה של אי הסכמה עם שותפיו. בפועל, וביחוד בסוגיה הפלסטינית, הקול היקר הזה שוכן הרחק מירושלים. הוא מצוי בידיו של נשיא ארה"ב. האם יעשה בו שימוש?

אבי גיל הוא עמית מחקר בכיר במכון למדיניות העם היהודי (JPPI), לשעבר מנכ"ל משרד החוץ.

כמו שמן שרוף בתחתית סיר בישול שנשאר שנים על האש, כך מתקשה נתניהו להיפרד ונדבק סביב השלטון שאבד לו בכל מחיר.

אנשיו, חברי הליכוד והחרדיות, מתקשים להבין ולא מודים בכך שנכשלו בניהול ענייני המדינה וכעת מתקשים גם להבין את תפקידם באופוזיציה.

השיח התקשורתי נע כל יום סביב משחק הורדות ידיים. סביב הספין של הליכוד שהם ימררו את חיי הממשלה ויפילו אותה בקרוב. "האם יש לכם תכנית כיצד להפיל את הממשלה?" שואלת קרן מרציאנו בגלצ את ח"כ מיקי זוהר, כאילו זה הדבר העיקרי שאופוזיציה צריכה לעשות למען אזרחי המדינה. וזוהר כמובן מפרט מיד כל מיני חוקי האצבע בעין שתקע בקריאה ראשונה לממשלה החדשה כמה ימים לפני סוף המנדט של לפיד.

השיח התקשורתי נע סביב ספין הליכוד על הפלת הממשלה בקרוב. "יש לכם תכנית כיצד להפיל את הממשלה?" שואלת קרן מרציאנו את ח"כ מיקי זוהר, כאילו זה הדבר העיקרי שאופוזיציה צריכה לעשות למען האזרחים

אלא שכל הספין-דיון הזה מופרך מיסודו. מעוות את חיינו הדמוקרטיים, פוגע במשמעות של חילופי שלטון.

חילופי השלטון אינם רק מאבק בין אופוזיציה לקואליציה על השאלה מי ימונה לשלוט ומי ימנה את מקורביו לג'ובים.

תפקידה של אופוזיציה להציג אלטרנטיבה בתחומי השלטון וענייני המדינה. אחר כך תפקידה גם להחליף את השלטון.

אלא שהליכוד נוהג כמי שתפקידו הוא רק להחליף את השלטון בלי להציג שום אלטרנטיבה שלטונית לחיינו. בלי לתת פתרונות לבעיות הקשות שהליכוד עצמו בראשות נתניהו הותירו במדינה.

אין צורך לחזור על גירעון המיליארדים, קריסת מערכות הבריאות הרווחה והחינוך, המינויים החובבניים והפוליטיים, השחיתות השלטונית וההפקרות בניהול ממשלת ישראל. כל ילד יודע היום לדקלם את פרשת הצוללות והמניות והחמקנים ומתווה הגז השערורייתיים.

אלא שבראיונות הרדיו נמשך המשחק הילדותי "כיצד תפילו את הממשלה", כאילו מדובר במשחק מחבואים. כאילו זה העיקר בדמוקרטיה. משחקי הורדת ידיים.

אלא שכאן מדובר באופוזיציה פושעת. לא האינטרס של אזרחי המדינה עומד לנגד עיניה אלא רק האינטרס של חבריה לחזור לעמדות כוח. בשלטון.

אלא שהליכוד נוהג כמי שתפקידו הוא רק להחליף את השלטון בלי להציג שום אלטרנטיבה שלטונית לחיינו. אין צורך לחזור על גירעון המיליארדים, קריסת מערכות הבריאות הרווחה והחינוך, השחיתות השלטונית

אם למיקי זוהר ומירי רגב היתה אלטרנטיבה מדוע לא ביצעו אותה עד היום? מדוע נגררו אחרי נתניהו למחוזות הדיקטטורה, השקרים, ההתקפות על כל מוסדות המדינה ושומרי הסף?

אנשי תקשורת רבים לא עוסקים גם עכשיו, כשנתניהו הפסיד, בחיי היומיום שלנו. העיסוק התמידי לאורך השנים האחרונות בגורלו של נתניהו, שחק עד דק את העבודה העיתונאית בענייני היומיום.

לפתע, כאשר ממשלה חדשה מתחילה לטפל בבעיות התחבורה הציבורית, מחליטה על ועדת חקירה לאסון המירון, מתחילה להכין רפורמות במשרד המשפטים ובמשרד לביטחון פנים, מגבשת תקציב מדינה… וצריך לדרדר את העיסוק במשפט נתניהו לסוף המהדורות – לפתע נדמה שגם המראיינים וגם חברי הליכוד שמולם שכחו מהי בעצם הדמוקרטיה, למה הם נבחרים, מה הן השאלות החשובות.

למשל, מה הם מתכננים לבצע כדי לשפר את חיינו? כלומר חיי האזרחים, לא חיי משפחת נתניהו. כל השאלות הללו נמסות ומתפוגגות כאשר כל הדיון ממשיך לעסוק בשאלה "כיצד תפילו את הממשלה"?

תפילו לשם מה? מה אתם מציעים במקום? זעקות הקוזקים הנגזלים על "ממשלה מסוכנת" ועל "רה"מ לא לגיטימי" ועל קואליציה שברירית, כולן עוסקות בדרך הטריקים והשטיקים של נתניהו לחזור לשלטון. אבל מדוע שיחזור לשלטון? הרי רק לפני ימים ספורים הכנסת הצביעה נגדו וציבור ענק אמר לו "נכשלתם".
"לך".

תפילו לשם מה? מה אתם מציעים במקום? זעקות הקוזקים הנגזלים על "ממשלה מסוכנת" ועל "רה"מ לא לגיטימי" עוסקות בדרך הטריקים והשטיקים של נתניהו לחזור לשלטון. אבל מדוע שיחזור לשלטון?

פירוט זוועות ונזקי שלטונו המופקר של נתניהו היו חשופים, וכעת עם כניסת שרים חדשים למשרדים שהיו תחת ניהולו מתברר עוד יותר גודל המחדלים, ההפקרות בה נוהלה ישראל יומיום. היעדר כל ניהול של מדינה שלמה שהייתה שבויה בידיו של אדם אחד הנאשם בפלילים.

אז למה שהוא יחזור לשלטון?

מדוע השאלות הללו לא נשאלות כאשר שוב ושוב מועלים לשידור נאמניו של נתניהו?

"אין כלום. שום תהליכי עבודה, שום תרבות ארגונית מסודרת. משרות חשובות לא מאוישות. דברים קריטיים לביטחון ולכלכלה הוזנחו באופן בלתי נתפס. אין תיעוד מסודר של העבודה, אפילו לא בענייני הגרעין האיראני והקשרים עם הבית הלבן. אין משרד".

מורשת נתניהוhttps://t.co/bYZWtWxnPM

— Amir Tibon (@amirtibon) June 17, 2021

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.