מבלי משים, אנשי חינוך נוטים "ליפול" ולדבר גבוהה-גבוהה על תפקידם. קלישאות ומשפטי מוטיבציה נתלים מעל הלוחות המחיקים בפתיחת כל שנת לימודים, סמינרים ותארים נלמדים על פי תורתו של יאנוש קורצ'אק, המחנך הדגול, וכדומה. אך ההתמודדות הגדולה ביותר שלנו כמורים היא אולי להוריד את הסיסמאות לקרקע; כלומר, להשתמש בידע התיאורטי ובערכים שצברנו ואנחנו מחנכים לאורם – גם ביום יום.

אנשי חינוך נוטים לדבר גבוהה-גבוהה על תפקידם. קלישאות ומשפטי מוטיבציה נתלים מעל הלוחות המחיקים וסמינרים נלמדים עפ"י תורת יאנוש קורצ'אק, המחנך הדגול. האתגר הוא להוריד את הססמאות לקרקע

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

למרבה הצער, לעתים ערכים אלו נשארים תלויים על הקיר. אך אחד האתגרים הגדולים ביותר עבורנו הוא כיצד לממש את "חנוך לנער על פי דרכו" גם כשהוא חווה סיטואציות חברתיות שונות המעמידות אותו בקונפליקט אישי. איך להתוות לו דרך שאנחנו מאמינים בה, ומצד שני – לאפשר לו לסלול את השביל הנכון והמדויק עבורו.

לעתים נדירות, במין סידור כוכבים סוריאליסטי של המציאות – ההזדמנויות הללו נקרות; הזדמנויות להוכיח לתלמידינו כיצד ערכים אלה שאנו כה מרבים לדבר בשבחם, באים לידי ביטוי. ימים מתוחים אלו – הם-הם הזדמנות שכזאת.

אני פוגש הרבה מאוד אנשים במהלך עבודתי; מנהלים, מורים, צוותי חינוך, תלמידים והורים מכל חלקי הארץ ומשלל המגזרים. וכשאני פוגש בהם, אינני מבדיל בין דתם, מינם או עמדתם הפוליטית. אני לא חושב על המורה לאזרחות שהיא "בוגדת", "גיס חמישי" או שלל כינויים מבישים רק משום שהיא מוסלמית. אני לא חושב שהתלמיד חובש הכיפה הוא "פשיסט", "כהניסט", או חלילה "רוצח ילדים".

במפגשים כאלו אני לומד שהמשותף רב על המפריד. שיש גג מאחד שכולנו חוסים תחתיו – גג החינוך. הדרך שאנחנו מתווים ברשת היא המחברת בין התלמידים הבדואים בדרום, הדתיים ביהוד, הקיבוצניקים והצפוניים. דרך שבונה אמון, חיים משותפים, דרך שמובילה את ילדינו להוות חוד החנית העתידי של ישראל כולה.

לצערי, המדינה בוערת מבית ומחוץ. האלימות, ההשחתה והביזה מאיימים על חוסננו, על האמון שנרקם בין החברה היהודית לחברה הערבית. האתגר הניהולי שלי הוא לנסות ולגשר על הפערים הללו יום יום – ובזמנים כאלה אף יותר. המחויבות שלי היא לנצל את "סידור הכוכבים" הסוריאליסטי שהוא מדינת ישראל וללמד את תלמידיי, עד שיאמצו זאת בעצמם – כי אפשר וחובה גם אחרת. אלימות איננה הדרך – משני הצדדים.

לצערי, המדינה בוערת מבית ומחוץ. האלימות, ההשחתה והביזה מאיימים על חוסננו, על האמון שנרקם בין החברה היהודית לחברה הערבית. האתגר הניהולי שלי הוא לנסות ולגשר על הפערים הללו

כולי תקווה שחניכיי יסייעו לי "להוריד את הסיסמאות לקרקע" ויהוו סוכני שינוי. שיראו לחבריהם, שכניהם, משפחתם ומכריהם שהדרך שלנו, ברשת החינוך המעורבת, איננה דרך של שנאה אלא דרך של קירוב לבבות, ובאמצעים הכי בסיסיים.

אנחנו יודעים את האמת בשטח, וחיים אותה – דרך אירועי עיד אל פיטר ושבועות משותפים, דרך שיח מורכב ופתוח על קדושת החיים, דרך פירוק התוויות והסטריאוטיפים הרעילים – ודגש על אדם כאדם, ככל אדם. נמשיך לאתגר כל מחשבה הגובלת בגזענות ולייבש את ניצני אלימות באמצעות דוגמה אישית, סיפורים אנושיים, דיאלוגים חוצי תרבויות, הקשבה, ובעיקר – קור רוח וסובלנות.

אני קורא לכולכם, עמיתיי למקצוע – זוהי שעת הכושר, או אם תרצו – צו ההתייצבות של כולנו. רק בידינו האפשרות להנמיך את גובה הלהבות ולצמצם את ממדי ההרס העתידיים.

הצטרפו אלינו,

אל לכם להישאר מאחור.

על "קול קורא" זה של מנכ"ל רשת החינוך עתיד חתמו מיד עם יציאתו לאוויר ב-13.5.21 למעלה ממאה מנהלים בכירים והמנהיגים הפדגוגיים של רשת החינוך עתיד.

דני פסלר הינו מנכ"ל רשת החינוך ובתי הספר עתיד. כיהן כמנכ"ל מרכז החינוך "ליאו באק" בחיפה משך 20 שנה וכראש מינהל החינוך, התרבות והרווחה בעיריית חיפה. מורה, מחנך, מנהל ומוביל רפורמה פדגוגית המבוססת על מיומנויות המאה 21 (צילום: יח"צ רשת עתיד)

תלמידים יקרים, זהו מכתב אישי לכל אחד ואחת מכן;

התלמיד מכיתה ה' שמסרב לפתוח את המצלמה בשיעורי מתמטיקה,
המתבגרים מכיתה ט' שמשתתקים כאשר המורה שואלת שאלה בכיתה,
והנערה בת ה-16, שלא חוותה אהבה ראשונה בין השיעורים, ולא חיכתה לצלצול הגואל שיוציא אותה לזרועות אהובה מהשכבה שמעל.

זה לא טבעי. זה לא רצוי. ובשלב זה אני תוהה כאן בקול רם ומעל דף זה האם זה עדיין הכרחי.

תלמיד כתה ה' שמסרב לפתוח מצלמה בשיעורי מתמטיקה, מתבגרים מ-ט' שמשתתקים כשהמורה שואלת שאלה, ונערה בת 16, שלא חוותה אהבה ראשונה בין שיעורים. זה לא טבעי, ובשלב זה אני תוהה אם עדיין הכרחי

אין לי מספיק מילים על מנת לתאר עד כמה נורא וכואב הריחוק מכולכם. להציץ מבעד לשער בית הספר – כשהוא סגור ופתוח לפרקים. ואנחנו מתקרבים לרגע – ושוב נאלצים לסגת ומתרחקים. במיוחד עכשיו, כשמרבית המשק כבר חזר לשגרה מלאה, ואתם ואנחנו עדיין כלואים מאחורי החלונות השחורים – זה בעיקר מקומם ונורא.

אני רוצה לשתף אתכם, בכנות ובלי שמץ של בושה, בכל אותם ערבים בהם בכיתי במהלך השנה. התגעגעתי לכולכם. הסיבה המרכזית בגללה בחרתי לעסוק בחינוך היא האינטראקציה עם כל אחד ואחת מכם; ההנאה מהשיעורים ומהקניית הידע, והסיפוק מלשמוע אתכם מגיבים, ברוח המילניאלית שנושבת בכם.

אני מתגעגע לרגעים בהם אנוכי והצוות עושים הכל כדי להפוך אתכם לאנשים טובים יותר, ואתם לא מהססים מצדכם להפוך את כולנו למדריכים טובים וגאים יותר.

לא רצוי ולא נכון לחוות את גיל הנעורים הסוער, שרבות כבר נכתב וסופר עליו, הרחק מחברים, הרחק מיד מכוונת, הרחק ממערכת "מחזיקה" ומאחורי מסכים מנוכרים; וליבי נשבר בכל פעם שעל קו הטלפון אם אחרת שמתריעה כי המתבגר שלה כבר "על סף".

ולי – אין אלא להצטער ולהתנצל, לבקש מכם סליחה, על שהופקעו ממני הכלים, אשר אספתי ודייקתי במעלה הדרך; אותו מבט דואג בעיניים גדולות, שמהווה פתח לשיחה אינטימית על מה שמתחולל בלב, הנחת היד התומכת על הכתף לאחר מאמץ מרוכז שהניב "רק" 65, והתעלמות מכוונת מכמה דקות איחור בכניסה לשיעור, בעודכם פורקים עול בהפסקה.

אני רוצה לשתף אתכם, בכנות ובלי שמץ של בושה, בכל אותם ערבים בהם בכיתי במהלך השנה. התגעגעתי לכולכם. הסיבה המרכזית בגללה בחרתי לעסוק בחינוך היא האינטראקציה עם כל אחד ואחת מכם

אומרים ש"מורה טוב אוהב את מה שהוא עושה". כל שאני מבקש הוא שישיבו לי ולכל צוותי ההוראה את הזכות לחנך; להוביל, להנהיג, לקבל את ההחלטות בשטח, לחשוב מחוץ לקופסא, להתגמש, ובעיקר – לעשות את מה שאנחנו עושים הכי טוב שאפשר.

דני פסלר הינו מנכ"ל רשת החינוך ובתי הספר עתיד. כיהן כמנכ"ל מרכז החינוך "ליאו באק" בחיפה משך 20 שנה וכראש מינהל החינוך, התרבות והרווחה בעיריית חיפה. מורה, מחנך, מנהל ומוביל רפורמה פדגוגית המבוססת על מיומנויות המאה 21 (צילום: יח"צ רשת עתיד)

שלום אדוני ראש הממשלה בנימין נתניהו,

יוזמת הפשרה של הנשיא יצחק הרצוג (שוב הוא יוזם פשרות במקום לעמוד על עקרונות) נענתה בספין שקרי רגיל ומתועב שלך. אתה לא מסכים שהשופט יצחק עמית נשיא ביהמ"ש העליון והשופט נעם סולברג, המשנה לנשיא העליון – יתייעצו ביניהם ויקימו את ועדת החקירה הממלכתית.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

ב-18 החודשים האחרונים, כאשר מדינת ישראל מצויה בעיצומה של מערכה ביטחונית מורכבת ומתמשכת, קיימים היבטים קריטיים אשר עלולים לחמוק מתשומת הלב הציבורית. אחד מהנושאים הללו, שאינו זוכה למספיק תהודה אך חשיבותו עצומה, הוא מערכת הבריאות שלנו.

דווקא עכשיו, כאשר הקשב הציבורי נתון ברובו לנעשה בחזיתות הלחימה, יש צורך דחוף להרים קול ולקרוא לחיזוק מערכת הבריאות, משום שהיא מהווה את עמוד התווך של החברה שלנו, גם בעתות שלום וגם בשעות חירום.

שימי גשייד הוא מנכ"ל רחשי לב. מכהן בתפקידים חברתיים מגוונים, המחברים בין מגזרים וקהלים שונים. בנוסף מנהל את ארגון "חברים" האחראי על תפעול מערך השירות האזרחי, המשלב את צעירי המגזר החרדי במסגרות שירות לאומי-אזרחי.