דני פסלר הינו מנכ"ל רשת החינוך ובתי הספר עתיד. כיהן כמנכ"ל מרכז החינוך "ליאו באק" בחיפה משך 20 שנה וכראש מינהל החינוך, התרבות והרווחה בעיריית חיפה. מורה, מחנך, מנהל ומוביל רפורמה פדגוגית המבוססת על מיומנויות המאה 21 (צילום: יח"צ רשת עתיד)
מבלי משים, אנשי חינוך נוטים "ליפול" ולדבר גבוהה-גבוהה על תפקידם. קלישאות ומשפטי מוטיבציה נתלים מעל הלוחות המחיקים בפתיחת כל שנת לימודים, סמינרים ותארים נלמדים על פי תורתו של יאנוש קורצ'אק, המחנך הדגול, וכדומה. אך ההתמודדות הגדולה ביותר שלנו כמורים היא אולי להוריד את הסיסמאות לקרקע; כלומר, להשתמש בידע התיאורטי ובערכים שצברנו ואנחנו מחנכים לאורם – גם ביום יום.
אנשי חינוך נוטים לדבר גבוהה-גבוהה על תפקידם. קלישאות ומשפטי מוטיבציה נתלים מעל הלוחות המחיקים וסמינרים נלמדים עפ"י תורת יאנוש קורצ'אק, המחנך הדגול. האתגר הוא להוריד את הססמאות לקרקע
הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי
למרבה הצער, לעתים ערכים אלו נשארים תלויים על הקיר. אך אחד האתגרים הגדולים ביותר עבורנו הוא כיצד לממש את "חנוך לנער על פי דרכו" גם כשהוא חווה סיטואציות חברתיות שונות המעמידות אותו בקונפליקט אישי. איך להתוות לו דרך שאנחנו מאמינים בה, ומצד שני – לאפשר לו לסלול את השביל הנכון והמדויק עבורו.
לעתים נדירות, במין סידור כוכבים סוריאליסטי של המציאות – ההזדמנויות הללו נקרות; הזדמנויות להוכיח לתלמידינו כיצד ערכים אלה שאנו כה מרבים לדבר בשבחם, באים לידי ביטוי. ימים מתוחים אלו – הם-הם הזדמנות שכזאת.
אני פוגש הרבה מאוד אנשים במהלך עבודתי; מנהלים, מורים, צוותי חינוך, תלמידים והורים מכל חלקי הארץ ומשלל המגזרים. וכשאני פוגש בהם, אינני מבדיל בין דתם, מינם או עמדתם הפוליטית. אני לא חושב על המורה לאזרחות שהיא "בוגדת", "גיס חמישי" או שלל כינויים מבישים רק משום שהיא מוסלמית. אני לא חושב שהתלמיד חובש הכיפה הוא "פשיסט", "כהניסט", או חלילה "רוצח ילדים".
במפגשים כאלו אני לומד שהמשותף רב על המפריד. שיש גג מאחד שכולנו חוסים תחתיו – גג החינוך. הדרך שאנחנו מתווים ברשת היא המחברת בין התלמידים הבדואים בדרום, הדתיים ביהוד, הקיבוצניקים והצפוניים. דרך שבונה אמון, חיים משותפים, דרך שמובילה את ילדינו להוות חוד החנית העתידי של ישראל כולה.
לצערי, המדינה בוערת מבית ומחוץ. האלימות, ההשחתה והביזה מאיימים על חוסננו, על האמון שנרקם בין החברה היהודית לחברה הערבית. האתגר הניהולי שלי הוא לנסות ולגשר על הפערים הללו יום יום – ובזמנים כאלה אף יותר. המחויבות שלי היא לנצל את "סידור הכוכבים" הסוריאליסטי שהוא מדינת ישראל וללמד את תלמידיי, עד שיאמצו זאת בעצמם – כי אפשר וחובה גם אחרת. אלימות איננה הדרך – משני הצדדים.
לצערי, המדינה בוערת מבית ומחוץ. האלימות, ההשחתה והביזה מאיימים על חוסננו, על האמון שנרקם בין החברה היהודית לחברה הערבית. האתגר הניהולי שלי הוא לנסות ולגשר על הפערים הללו
כולי תקווה שחניכיי יסייעו לי "להוריד את הסיסמאות לקרקע" ויהוו סוכני שינוי. שיראו לחבריהם, שכניהם, משפחתם ומכריהם שהדרך שלנו, ברשת החינוך המעורבת, איננה דרך של שנאה אלא דרך של קירוב לבבות, ובאמצעים הכי בסיסיים.
אנחנו יודעים את האמת בשטח, וחיים אותה – דרך אירועי עיד אל פיטר ושבועות משותפים, דרך שיח מורכב ופתוח על קדושת החיים, דרך פירוק התוויות והסטריאוטיפים הרעילים – ודגש על אדם כאדם, ככל אדם. נמשיך לאתגר כל מחשבה הגובלת בגזענות ולייבש את ניצני אלימות באמצעות דוגמה אישית, סיפורים אנושיים, דיאלוגים חוצי תרבויות, הקשבה, ובעיקר – קור רוח וסובלנות.
אני קורא לכולכם, עמיתיי למקצוע – זוהי שעת הכושר, או אם תרצו – צו ההתייצבות של כולנו. רק בידינו האפשרות להנמיך את גובה הלהבות ולצמצם את ממדי ההרס העתידיים.
הצטרפו אלינו,
אל לכם להישאר מאחור.
על "קול קורא" זה של מנכ"ל רשת החינוך עתיד חתמו מיד עם יציאתו לאוויר ב-13.5.21 למעלה ממאה מנהלים בכירים והמנהיגים הפדגוגיים של רשת החינוך עתיד.
דני פסלר הינו מנכ"ל רשת החינוך ובתי הספר עתיד. כיהן כמנכ"ל מרכז החינוך "ליאו באק" בחיפה משך 20 שנה וכראש מינהל החינוך, התרבות והרווחה בעיריית חיפה. מורה, מחנך, מנהל ומוביל רפורמה פדגוגית המבוססת על מיומנויות המאה 21 (צילום: יח"צ רשת עתיד)
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
התלמיד מכיתה ה' שמסרב לפתוח את המצלמה בשיעורי מתמטיקה,
המתבגרים מכיתה ט' שמשתתקים כאשר המורה שואלת שאלה בכיתה,
והנערה בת ה-16, שלא חוותה אהבה ראשונה בין השיעורים, ולא חיכתה לצלצול הגואל שיוציא אותה לזרועות אהובה מהשכבה שמעל.
הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי
זה לא טבעי. זה לא רצוי. ובשלב זה אני תוהה כאן בקול רם ומעל דף זה האם זה עדיין הכרחי.
תלמיד כתה ה' שמסרב לפתוח מצלמה בשיעורי מתמטיקה, מתבגרים מ-ט' שמשתתקים כשהמורה שואלת שאלה, ונערה בת 16, שלא חוותה אהבה ראשונה בין שיעורים. זה לא טבעי, ובשלב זה אני תוהה אם עדיין הכרחי
אין לי מספיק מילים על מנת לתאר עד כמה נורא וכואב הריחוק מכולכם. להציץ מבעד לשער בית הספר – כשהוא סגור ופתוח לפרקים. ואנחנו מתקרבים לרגע – ושוב נאלצים לסגת ומתרחקים. במיוחד עכשיו, כשמרבית המשק כבר חזר לשגרה מלאה, ואתם ואנחנו עדיין כלואים מאחורי החלונות השחורים – זה בעיקר מקומם ונורא.
אני רוצה לשתף אתכם, בכנות ובלי שמץ של בושה, בכל אותם ערבים בהם בכיתי במהלך השנה. התגעגעתי לכולכם. הסיבה המרכזית בגללה בחרתי לעסוק בחינוך היא האינטראקציה עם כל אחד ואחת מכם; ההנאה מהשיעורים ומהקניית הידע, והסיפוק מלשמוע אתכם מגיבים, ברוח המילניאלית שנושבת בכם.
אני מתגעגע לרגעים בהם אנוכי והצוות עושים הכל כדי להפוך אתכם לאנשים טובים יותר, ואתם לא מהססים מצדכם להפוך את כולנו למדריכים טובים וגאים יותר.
לא רצוי ולא נכון לחוות את גיל הנעורים הסוער, שרבות כבר נכתב וסופר עליו, הרחק מחברים, הרחק מיד מכוונת, הרחק ממערכת "מחזיקה" ומאחורי מסכים מנוכרים; וליבי נשבר בכל פעם שעל קו הטלפון אם אחרת שמתריעה כי המתבגר שלה כבר "על סף".
ולי – אין אלא להצטער ולהתנצל, לבקש מכם סליחה, על שהופקעו ממני הכלים, אשר אספתי ודייקתי במעלה הדרך; אותו מבט דואג בעיניים גדולות, שמהווה פתח לשיחה אינטימית על מה שמתחולל בלב, הנחת היד התומכת על הכתף לאחר מאמץ מרוכז שהניב "רק" 65, והתעלמות מכוונת מכמה דקות איחור בכניסה לשיעור, בעודכם פורקים עול בהפסקה.
אני רוצה לשתף אתכם, בכנות ובלי שמץ של בושה, בכל אותם ערבים בהם בכיתי במהלך השנה. התגעגעתי לכולכם. הסיבה המרכזית בגללה בחרתי לעסוק בחינוך היא האינטראקציה עם כל אחד ואחת מכם
אומרים ש"מורה טוב אוהב את מה שהוא עושה". כל שאני מבקש הוא שישיבו לי ולכל צוותי ההוראה את הזכות לחנך; להוביל, להנהיג, לקבל את ההחלטות בשטח, לחשוב מחוץ לקופסא, להתגמש, ובעיקר – לעשות את מה שאנחנו עושים הכי טוב שאפשר.
דני פסלר הינו מנכ"ל רשת החינוך ובתי הספר עתיד. כיהן כמנכ"ל מרכז החינוך "ליאו באק" בחיפה משך 20 שנה וכראש מינהל החינוך, התרבות והרווחה בעיריית חיפה. מורה, מחנך, מנהל ומוביל רפורמה פדגוגית המבוססת על מיומנויות המאה 21 (צילום: יח"צ רשת עתיד)
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
כשסבו מת ב-2006, יוהאנס שפור החל להתעמק בעברו של הסב מימי מלחמת העולם השנייה.
הממצאים שגילה ההיסטוריון היו קודרים: סבו, רודולף שפור, היה חבר במפלגה הנאצית, הגיש בקשה רשמית להצטרף לארגון ה-SS, וכקצין בוורמאכט היה מודע לחלוטין להמתת יהודים בגז.
הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי
אבל הגילויים האישיים הללו של הנכד הובילו אותו למסלול חיים חדש, שבמסגרתו הוא מסייע כיום לאחרים לחקור ולהתעמת עם חלקן של משפחותיהם בפרק האפל ביותר בתולדות גרמניה.
הגילויים של הנכד הובילו אותו למסלול חיים חדש, שבמסגרתו הוא מסייע כיום לאחרים לחקור ולהתעמת עם חלקן של משפחותיהם בפרק האפל ביותר בתולדות גרמניה
"תרבות הזיכרון" הגרמנית (Erinnerungskultur) מוכרת היטב ברחבי העולם. במהלך שני העשורים האחרונים ניסתה המדינה להתמודד באופן קולקטיבי עם עברה באמצעות אנדרטאות, מצבות זיכרון, תערוכות, טקסי הנצחה ציבוריים, ואולי באופן הבולט ביותר – באמצעות אבני ה"שטולפרשטיינה" (אבני נגף) המשובצות ברחובות הערים לציון חייהם של יחידים שנרצחו ונרדפו בידי הרייך השלישי.
ובכל זאת, עבור גרמנים רבים, האפשרות לגלות כיצד בני משפחתם היו מעורבים בזוועות השואה היא עדיין סיכוי לא רצוי ומרתיע, וכזה שמוטב מבחינתם פשוט להימנע ממנו.
ואולם, מספר גדל והולך של אזרחים גרמנים רואים זאת אחרת, ורוצים לדעת בדיוק מה עשו דודיהם, סביהם, ואבות אבותיהם במהלך המלחמה.
ההיסטוריון יוהאנס שפור (צילום: ARD1)
סדנאות המחקר "עבר נוכח" שמעביר שפור, מסייעות לאותם אנשים שמבקשים לחקור את ההיסטוריה המשפחתית שלהם מתקופת הנאצים. בסדנאות הוא מלמד אותם כיצד לחפור ברשומות המוחזקות בארכיונים ובמוסדות שונים ברחבי המדינה, וחשוב מכך – כיצד לפרש את הממצאים שיגלו.
בנוסף, ההיסטוריון, שיושב בברלין, מבצע גם מחקרי עומק היסטוריים מותאמים אישית עבור לקוחות פרטיים.
שפור, בן 43, מודה שכאשר מדובר היה בסבו שלו, "החשד תמיד היה שם". עותק של הספר "מיין קאמפף" ניצב בספרייה בבית סבו וסבתו, ומדי וורמאכט היו תלויים בארון שלהם. הנאציונל-סוציאליזם, הוא אומר לזמן ישראל, היה "נוכח איכשהו בילדות שלי", אבל הוא גם ידע תמיד שבגדול – זה פשוט לא נושא שמדברים עליו בגלוי.
"סבתא שלי הייתה אומרת רק שהמלחמה הייתה 'תקופה אכזרית מאוד'", אומר שפור, "אבל היא מעולם לא אמרה עבור מי בדיוק היא הייתה אכזרית, או למה היא התכוונה כשאמרה את זה".
"סבתא שלי הייתה אומרת רק שהמלחמה הייתה 'תקופה אכזרית מאוד', אבל היא מעולם לא אמרה עבור מי בדיוק היא הייתה אכזרית, או למה היא התכוונה כשאמרה את זה"
שניים או שלושה סיפורים על המלחמה – אחד מהם עסק בכך שסבו פגש במקרה את אחיו באיטליה והשניים נהנו מיום משותף בחוף הים – חזרו שוב ושוב בשיחות המשפחתיות. בהמשך הוא גילה שהשימוש המניפולטיבי במספר קטן של אנקדוטות בנאליות שחוזרות על עצמן בניסיון להדוף כל דיון נוסף, היה נפוץ במשפחות גרמניות רבות אחרות.
סבו וסבתו של יוהאנס שפור, רודולף ואלידדה שפור, צועדים בעיירה נורדנהאם, מרץ 1942 (צילום: באדיבות המשפחה)
כששפור בכל זאת לחץ מדי פעם על הנושא, סבו רודולף היה מציג את עצמו בדרך כלל כמתנגד מובהק להיטלר, כמי שהתנגד למלחמה כולה ונאלץ בעל כורחו להצטרף לשורות הוורמאכט. הוא גם סיפר לאחרים שתגובתו הראשונית לניסיון הכושל להתנקש בחייו של היטלר ביולי 1944, הייתה לשאול בציפייה: "האם הם תפסו את החזיר?"
אחרי מות סבו, ובעקבות גילוי מסמכים, תמונות וחפצים שונים מתקופת הנאצים בביתו של רודולף, החל שפור במחקרו האישי. סייעה לו בכך התמחות שעשה באתר הנצחה של מחנה ריכוז, שם למד הלכה למעשה כיצד להגיש בקשות רשמיות לארכיונים וכיצד לפרש תצלומים היסטוריים.
החקירה העצמאית של שפור העלתה עד מהרה את חברות סבו במפלגה הנאצית – מתברר כי רודולף ואביו הצטרפו יחדיו למפלגה באותו היום, זמן קצר מאוד לאחר עליית היטלר לשלטון – וכן התגלה ניסיון (שבסופו של דבר בוטל) מצידו של הסב להצטרף ל-SS בשנת 1933.
האם רודולף באמת היה מאמין אדוק באידיאולוגיה הנאצית? שפור אומר שאי אפשר לדעת בוודאות, אך הוא חושד שהסב היה יותר לאומן שמרני, שלא היה מצד אחד מתנגד למשטר, אך גם לא תומך פנאטי בו. במקום זאת, הוא סבור כי רודולף היה פשוט "אופורטוניסט" שידע כיצד להתקדם בחברה, בלי שום קשר לרוח הפוליטית שנשבה באותה העת.
האם רודולף באמת היה מאמין אדוק באידיאולוגיה הנאצית? שפור אומר שאי אפשר לדעת בוודאות, אך הוא חושד שהסב היה יותר לאומן שמרני, שלא היה מצד אחד מתנגד למשטר, אך גם לא תומך פנאטי בו
זוועות שאי אפשר לחמוק מהן
הארכיונים הצבאיים של גרמניה סיפקו לשפור רמזים ברורים לגבי שירותו של רודולף במלחמה. הוא גילה שסבו שירת בצרפת ב-1940, התקדם במהירות בשורות הוורמאכט, והגיע עד לפיקוד העליון של הצבא.
אדולף היטלר וחברי המפלגה הנאצית במטה המפלגה במינכן לפני מלחמת העולם השנייה, 5 בדצמבר 1931 (צילום: AP Photo)
עד 1942 הוצב הסב במזרח, שם, כקצין עזר, ערך ביקורות באוקראינה, בחצי האי קרים ובצפון הקווקז, בדיוק בתקופה שבה הנאצים ביצעו באזורים אלו זוועות נרחבות והמוניות. שפור אינו יודע אם רודולף השתתף פיזית בפשעי מלחמה, אבל הוא יכול להוכיח שהסב היה נוכח בערים אוקראיניות, כמו ויניציה, בדיוק בזמן שהתרחשו בהן מעשי טבח נוראיים.
"הכול התרחש סביבו; פשוט לא יכול להיות שהוא לא ראה את זה", פוסק שפור.
התכתבויות שמצא מוכיחות גם שרודולף ידע שיהודים נרצחים בתאי גז ניידים. בנוסף, שפור מציין כי הפיקוד העליון שבו שירת סבו היה אחראי ישירות לשבויי מלחמה סובייטים, שמחציתם מתו בשבי הגרמני.
גם באשר לשהותו באיטליה, שם הוצב רודולף ב-1943, נותרו שאלות פתוחות: הוא שירת כקפטן בפיקוד כללי של קורפוס פאנצר (עוצבת שריון), שכמה מיחידותיו נמצאו בהמשך כמי שהשתתפו באופן פעיל במעשי טבח באזרחים ובפרטיזנים מקומיים.
ייתכן מאוד שרודולף החל בשלב מסוים לפקפק באופן פרטי בהנהגתו של היטלר, סבור שפור, אך אין שום ראיה לכך שהוא התנגד ל"מלחמת ההשמדה" של הנאצים, שאותה ככל הנראה ראה כחלק ממאבק לגיטימי נגד הבולשביזם.
ייתכן מאוד שרודולף החל בשלב מסוים לפקפק באופן פרטי בהנהגתו של היטלר, סבור שפור, אך אין שום ראיה לכך שהוא התנגד ל"מלחמת ההשמדה" של הנאצים, שאותה ככל הנראה ראה כחלק ממאבק לגיטימי נגד הבולשביזם
שפור אומר שהוא לא התקשה – כפי שקורה אצל רבים אחרים – ליישב בין סבו האהוב שהכיר לבין הפשעים האפשריים והמזעזעים שביצע. "התרחקתי מאוד מהמשפחה ומהעולם השמרני שהיא ייצגה עבורי", הוא מסביר.
גרמנים ואוקראינים צועדים על קבר האחים שבו נרצחו 33,771 יהודים בבאבי יאר (צילום: רשות הציבור)
איך לעבד אשמה
במקביל למחקרו, ההיסטוריון גם חווה ממקור ראשון את תגובת המקומיים בעיר החוף נורדנהאם שעל הים הצפוני. שם התגורר סבו – שהיה חבר מייסד של "אגודת גתה" המקומית ואיש עסקים מצליח מאוד אחרי המלחמה – ונחשב לדמות מכובדת ואהובה בעיר.
"חלק מהתושבים שם היו ממש תוקפניים כלפיי", הוא משחזר, "וחלקם אמרו כל מה שהם רק יכלו כדי להגן עליו". אחרים, לעומת זאת, הגיבו לתגליות שלו באופן חיובי ומקבל יותר.
הניסיון האישי והמורכב של שפור מציב אותו כיום בעמדה טובה ומכילה כדי לסייע לגרמנים אחרים לנווט בהיסטוריות המשפחתיות הסבוכות והקשות שלהם עצמם. העניין בנושא רק הולך וגובר, הוא מעיד. המשתתפים בסדנאות שהוא מעביר מגוונים מאוד, וגילם נע "מ-20 ועד 90".
רובם של המשתתפים שייכים, כמו שפור עצמו, למה שהיסטוריונים וסוציולוגים מכנים "הדור השלישי" (כלומר, מי שסביהם וסבותיהם היו בוגרים בתקופת הנאצים), אך גם אזרחים גרמנים מ"הדור השני" – כאלו שנולדו במהלך המלחמה או זמן קצר אחריה – משתתפים בסדנאות באופן פעיל.
הסדנאות אינן מתמקדות רק בפן החינוכי והמחקרי: הן גם מעניקות למשתתפים רבים תחושת סולידריות חשובה. לעיתים קרובות, מסביר שפור, רק בן משפחה אחד ויחיד היה מעוניין באמת לבחון את העבר האפל.
הסדנאות אינן מתמקדות רק בפן החינוכי והמחקרי: הן גם מעניקות למשתתפים רבים תחושת סולידריות חשובה. לעיתים קרובות, מסביר שפור, רק בן משפחה אחד ויחיד היה מעוניין באמת לבחון את העבר האפל
"הם הרגישו לעיתים קרובות מאוד לא בנוח עם זה, ואולי אפילו תחושה שהם טועים בכך שהם בכלל רוצים לעשות את המחקר הזה", הוא מסביר. הסדנאות מאפשרות לאותם בודדים להיקשר ולשתף אחרים שנמצאים במצבים משפחתיים דומים לשלהם.
אנדרטה לזכר השואה בברלין (צילום: AP Photo/Markus Schreiber)
תופעה חדשה ומעניינת יחסית, מציין שפור, היא העניין ההולך וגובר שמגלים לאחרונה גרמנים בני "הדור הרביעי".
"אני זוכר שהייתי בסדנאות דומות לפני 15 שנה, וכשהייתי היחיד מן 'הדור השלישי' שנכח שם, אבל עכשיו גם 'הדור הרביעי' מעורב בנושא באופן פעיל מאוד"
"אני זוכר שהייתי בסדנאות דומות לפני 15 שנה, וכשהייתי היחיד מן 'הדור השלישי' שנכח שם, אבל עכשיו גם 'הדור הרביעי' מעורב בנושא באופן פעיל מאוד", הוא מספר. "זה מאוד מעניין, כי בדרך כלל הם בכלל לא הכירו אישית את האדם שהם חוקרים עליו. הם אולי רק שמעו עליו סיפורים בבית, ולפעמים הם אפילו לא יודעים את שמו".
הקשר שלהם לעבר, הוא מוסיף, נושא עמו פרספקטיבה של ריחוק.
"בדרך כלל הם אינם אמוציונליים כל כך כלפי המחקר. זה לא אישי וטעון באותה המידה כמו אצל בני הדור השני או השלישי, אלא זה מגיע ממקום יותר חברתי או פוליטי. הם פשוט רוצים לדעת מאין הם באו וכיצד המשפחה שלהם קשורה להיסטוריה האלימה של גרמניה".
שכבות של היסטוריה
שפור מציין כי החלוקה של גרמניה אחרי המלחמה, שנמשכה לאורך ארבעה עשורים שלמים, הותירה מורשת היסטורית משלה בקרב האזרחים.
"ישנן שכבות שונות של היסטוריה במזרח המדינה לעומת המערב", הוא מסביר. "במזרח לשעבר, ברפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, הפרשנות למלחמת העולם השנייה ולנאציונל-סוציאליזם הייתה אידיאולוגית מאוד וחתומה עמוק במיתוס של התנגדות חזקה מאוד לנאצים. התפיסה של 'האדם הממוצע כמבצע פשעים' מעולם לא התקיימה ב-GDR".
ההיסטוריון יוהאנס שפור עם תמונות של סבו ואבי-סבו במדי SS (צילום: Susanne Hakuba)
יתרה מזו, גרמנים רבים ממזרח המדינה עדיין ממשיכים לעבד עד היום את יחס משפחותיהם למשטר הסוציאליסטי לשעבר ולפשעיו שלו.
כמובן, מוסיף שפור, בעוד שב-GDR הגישה לארכיונים כלל לא הייתה קיימת לפני נפילת חומת ברלין, גם ברפובליקה הפדרלית לשעבר המצב לא היה פשוט כלל – מצב שהושפע במידה עצומה מנוכחותם של נאצים לשעבר במוסדות.
מסוף שנות ה-60, למשל, דרשה ממשלת ארצות הברית להחזיר חומרי ארכיון שאספה אחרי המלחמה לצורך קיום משפטי פשעי מלחמה. שלטונות גרמניה המערבית גררו רגליים במכוון, וכך הוחזרו המסמכים ההיסטוריים הללו רק בשנת 1994.
לאנשים שאיתם עובד שפור ישנם מניעים שונים לחפור בהיסטוריה המשפחתית שלהם מתקופת הנאצים, הוא מציין.
לחלקם יש חשד כבד שהסיפורים שסופרו להם על התקופה כשהיו ילדים "לא היו כל התמונה, ואולי אפילו היו תמונה שקרית לחלוטין. יש להם תחושה חזקה שהיה שם משהו מוזר". אחרים פונים אליו בלי לדעת דבר וחצי דבר, אבל אולי "מילאו את החלל בפנטזיות לא בריאות", וחוששים (ללא כל ראיות של ממש) שקרוביהם השתתפו בפשעים החמורים ביותר של הרייך השלישי.
לחלקם יש חשד כבד שהסיפורים שסופרו להם על התקופה כשהיו ילדים "לא היו כל התמונה, ואולי אפילו היו תמונה שקרית לחלוטין. יש להם תחושה חזקה שהיה שם משהו מוזר"
אבל ישנם גם גורמים עכשוויים רחבים יותר – ובראשם עלייתה של מפלגת הימין הקיצוני הפופוליסטית 'AfD' – שהגדילו משמעותית את מספר הגרמנים המעוניינים להבין יותר על תקופה קודמת בהיסטוריה, שבה הימין הקיצוני היה בעלייה מתמדת.
שלט בחירות של מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה, 2 בינואר 2024 (צילום: John MACDOUGALL / AFP)
גם המלחמה באוקראינה תרמה למגמה הזו, ועוררה שאלות בקרב צעירים על קרובי משפחה שאולי שירתו בחזית המזרחית בזמן מלחמת העולם.
"אנשים חיברו את המלחמה הזו להיסטוריה המשפחתית שלהם. עיירות וערים אוקראיניות שהוזכרו בדיווחים בחדשות נשמעו להם איכשהו מוכרות מהבית", אומר שפור.
ההיסטוריון מכיר בכך שחלק מהאנשים שאיתם הוא עובד בסדנאות "המומים ורגשיים מאוד" לנוכח מה שנחשף בפניהם על משפחתם. עם זאת, הוא מדגיש, נדיר מאוד שהם מנסים לדחות או להכחיש את הממצאים שמתגלים. מי שמגיעים מיוזמתם לסדנאות שלו, או מזמינים מחקר פרטי, פתוחים מטבעם לשמוע את האמת, קשה ככל שתהיה.
התהליך המחקרי הזה גם מעורר אצל חלקם רצון להפוך לפעילים יותר מבחינה פוליטית. אדם אחד שביקש משפור לבדוק את עברו של סבו, הפך בעקבות הגילויים למעורב יותר ויותר בקמפיין של האיגוד המקצועי שלו נגד פעילות הימין הקיצוני בגרמניה.
אדם אחד שביקש משפור לבדוק את עברו של סבו, הפך בעקבות הגילויים למעורב יותר ויותר בקמפיין של האיגוד המקצועי שלו נגד פעילות הימין הקיצוני בגרמניה
עם זאת, שפור מכיר בכך שעבור חלק מהלקוחות פשוט לא יהיו תשובות מספקות.
"אנשים באמת רוצים לדעת מה היו המניעים והרגשות של הסבים שלהם, ולמה מישהו עשה משהו ומה בדיוק הוא עשה שם, ולעיתים קרובות קשה מאוד לגלות את זה באופן חד-משמעי", הוא אומר.
ההיסטוריון יוהאנס שפור (צילום: Frank Olias)
ייתכן, הוא מציין, שאפשר יהיה לגלות שאב קדמון היה קצין SS או שוטר שהוצב במקום מסוים ובזמן מסוים, ובכל זאת לעולם לא לדעת בוודאות אם הוא היה מעורב ישירות או בעקיפין בזוועות שהתרחשו שם באותה העת. "אנשים צריכים למצוא דרך להתמודד גם עם החלל הזה", אומר שפור.
ההיסטוריון גם סבור שמחקר על קורבנות השואה ומחקר על המבצעים יכולים להשתלב זה בזה. חלק מצאצאי המבצעים הגרמנים, למשל, עשויים לרצות לדעת כיום יותר על עובדי הכפייה היהודים שהועסקו בחווה המשפחתית שלהם או במפעל שהיה בבעלות המשפחה.
במקביל, משפחות של קורבנות עשויות לחפש היום תשובות על מי שהיו אחראים אישית לרדיפת אבותיהן.
"זו דרך בריאה עבור צאצאי המבצעים לא ללכת לאיבוד בתוך הנרטיבים של המבצעים עצמם", אומר שפור, ומוסיף כי "זו גם דרך עבור משפחות הקורבנות להבין ולמצוא עקבות של מי שהם איבדו".
"זו דרך בריאה עבור צאצאי המבצעים לא ללכת לאיבוד בתוך הנרטיבים של המבצעים עצמם", אומר שפור, ומוסיף כי "זו גם דרך עבור משפחות הקורבנות להבין ולמצוא עקבות של מי שהם איבדו"
זו עבודה מכאיבה, סיזיפית וממושכת, אך שפור מאמין שמי שעבד איתם מפיקים ממנה תועלת עצומה לנפשם, גם אם קשה מנשוא לשמוע את האמת המכוערת על הפשעים שביצעו בני משפחתם האישיים לפני שמונה עשורים.
"בגדול, אני חושב שהתגובה של רובם היא חיובית למדי; אנשים מעדיפים לדעת את האמת מאשר למלא את החלל הזה בדמיון שלהם, וזה בטח לא דבר בריא במיוחד", הוא מסכם.
זאת כנראה תופעה רווחת בקרב פוליטיקאים: הם נוטים להסתמך על נטייתם של המוני אנשים להיאחז בעמדה קיצונית, בינארית, בתפיסה של שחור-לבן שאין בה מקום לאמצע, לגוונים אפורים.
כל דעה פסקנית ונחרצת מתבססת על הכללות גורפות. לתפיסה מעין זאת נלווים בדרך כלל קושי להכיל אמביוולנטיות. פסקנות הדוחה כל ספקנות.
שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
השבוע ציינה מירית שם אור את יום הולדתה, וזו הזדמנות להיזכר בכמה משיריה ולעמוד על ייחודם.
מירית שם אור - עיתונאית וסופרת מוערכת – נודעה גם כמי שכתבה עשרות להיטים לאורך השנים. מירית מעולם לא שאפה להציג עצמה כמשוררת, אלא כתמלילנית שבעצם "נקלעה לסיטואציה".
ד"ר אמיר מזור הוא היסטוריון המתמחה בעולם האסלאם של ימי הביניים ובקורות היהודים תחת שלטון האסלאם. כמו כן כותב טורי דעה בנושא גיבורי תרבות בתחום המוסיקה הפופולרית, השירה והפיזמונאות בישראל.
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל
רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל
רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל
רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
לכל
תגובהופוסט
עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
בונוס:
הצטרפות לקבוצה הסגורה של זמן ישראל בפייסבוק המספקת הצצה מאחורי הקלעים של המערכת (למתחברים באמצעות פייסבוק בלבד)
עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית היא יסוד הכרחי לחברה חופשית ובריאה.
ישראל מתמודדת עם מתקפה חסרת מעצורים על יסודות הדמוקרטיה ועל כל המוסדות הממלכתיים שלה. ובמקביל, התקשורת הישראלית מאבדת את עצמאותה ואת יכולתה לבקר את השלטון. זמן ישראל הוכיח שאפשר גם אחרת: שניתן ליצור עיתונות חופשית, אחראית, ביקורתית ונחושה, המגינה על שלטון החוק ועל זכות הציבור לדעת.
תמיכתכם תאפשר לנו להמשיך לפרסם תחקירים, ניתוחים וכתבות עומק הנשענים על עובדות, ועל עבודה עיתונאית מקצועית ויסודית.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו