מבלי משים, אנשי חינוך נוטים "ליפול" ולדבר גבוהה-גבוהה על תפקידם. קלישאות ומשפטי מוטיבציה נתלים מעל הלוחות המחיקים בפתיחת כל שנת לימודים, סמינרים ותארים נלמדים על פי תורתו של יאנוש קורצ'אק, המחנך הדגול, וכדומה. אך ההתמודדות הגדולה ביותר שלנו כמורים היא אולי להוריד את הסיסמאות לקרקע; כלומר, להשתמש בידע התיאורטי ובערכים שצברנו ואנחנו מחנכים לאורם – גם ביום יום.

אנשי חינוך נוטים לדבר גבוהה-גבוהה על תפקידם. קלישאות ומשפטי מוטיבציה נתלים מעל הלוחות המחיקים וסמינרים נלמדים עפ"י תורת יאנוש קורצ'אק, המחנך הדגול. האתגר הוא להוריד את הססמאות לקרקע

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

למרבה הצער, לעתים ערכים אלו נשארים תלויים על הקיר. אך אחד האתגרים הגדולים ביותר עבורנו הוא כיצד לממש את "חנוך לנער על פי דרכו" גם כשהוא חווה סיטואציות חברתיות שונות המעמידות אותו בקונפליקט אישי. איך להתוות לו דרך שאנחנו מאמינים בה, ומצד שני – לאפשר לו לסלול את השביל הנכון והמדויק עבורו.

לעתים נדירות, במין סידור כוכבים סוריאליסטי של המציאות – ההזדמנויות הללו נקרות; הזדמנויות להוכיח לתלמידינו כיצד ערכים אלה שאנו כה מרבים לדבר בשבחם, באים לידי ביטוי. ימים מתוחים אלו – הם-הם הזדמנות שכזאת.

אני פוגש הרבה מאוד אנשים במהלך עבודתי; מנהלים, מורים, צוותי חינוך, תלמידים והורים מכל חלקי הארץ ומשלל המגזרים. וכשאני פוגש בהם, אינני מבדיל בין דתם, מינם או עמדתם הפוליטית. אני לא חושב על המורה לאזרחות שהיא "בוגדת", "גיס חמישי" או שלל כינויים מבישים רק משום שהיא מוסלמית. אני לא חושב שהתלמיד חובש הכיפה הוא "פשיסט", "כהניסט", או חלילה "רוצח ילדים".

במפגשים כאלו אני לומד שהמשותף רב על המפריד. שיש גג מאחד שכולנו חוסים תחתיו – גג החינוך. הדרך שאנחנו מתווים ברשת היא המחברת בין התלמידים הבדואים בדרום, הדתיים ביהוד, הקיבוצניקים והצפוניים. דרך שבונה אמון, חיים משותפים, דרך שמובילה את ילדינו להוות חוד החנית העתידי של ישראל כולה.

לצערי, המדינה בוערת מבית ומחוץ. האלימות, ההשחתה והביזה מאיימים על חוסננו, על האמון שנרקם בין החברה היהודית לחברה הערבית. האתגר הניהולי שלי הוא לנסות ולגשר על הפערים הללו יום יום – ובזמנים כאלה אף יותר. המחויבות שלי היא לנצל את "סידור הכוכבים" הסוריאליסטי שהוא מדינת ישראל וללמד את תלמידיי, עד שיאמצו זאת בעצמם – כי אפשר וחובה גם אחרת. אלימות איננה הדרך – משני הצדדים.

לצערי, המדינה בוערת מבית ומחוץ. האלימות, ההשחתה והביזה מאיימים על חוסננו, על האמון שנרקם בין החברה היהודית לחברה הערבית. האתגר הניהולי שלי הוא לנסות ולגשר על הפערים הללו

כולי תקווה שחניכיי יסייעו לי "להוריד את הסיסמאות לקרקע" ויהוו סוכני שינוי. שיראו לחבריהם, שכניהם, משפחתם ומכריהם שהדרך שלנו, ברשת החינוך המעורבת, איננה דרך של שנאה אלא דרך של קירוב לבבות, ובאמצעים הכי בסיסיים.

אנחנו יודעים את האמת בשטח, וחיים אותה – דרך אירועי עיד אל פיטר ושבועות משותפים, דרך שיח מורכב ופתוח על קדושת החיים, דרך פירוק התוויות והסטריאוטיפים הרעילים – ודגש על אדם כאדם, ככל אדם. נמשיך לאתגר כל מחשבה הגובלת בגזענות ולייבש את ניצני אלימות באמצעות דוגמה אישית, סיפורים אנושיים, דיאלוגים חוצי תרבויות, הקשבה, ובעיקר – קור רוח וסובלנות.

אני קורא לכולכם, עמיתיי למקצוע – זוהי שעת הכושר, או אם תרצו – צו ההתייצבות של כולנו. רק בידינו האפשרות להנמיך את גובה הלהבות ולצמצם את ממדי ההרס העתידיים.

הצטרפו אלינו,

אל לכם להישאר מאחור.

על "קול קורא" זה של מנכ"ל רשת החינוך עתיד חתמו מיד עם יציאתו לאוויר ב-13.5.21 למעלה ממאה מנהלים בכירים והמנהיגים הפדגוגיים של רשת החינוך עתיד.

דני פסלר הינו מנכ"ל רשת החינוך ובתי הספר עתיד. כיהן כמנכ"ל מרכז החינוך "ליאו באק" בחיפה משך 20 שנה וכראש מינהל החינוך, התרבות והרווחה בעיריית חיפה. מורה, מחנך, מנהל ומוביל רפורמה פדגוגית המבוססת על מיומנויות המאה 21 (צילום: יח"צ רשת עתיד)

תלמידים יקרים, זהו מכתב אישי לכל אחד ואחת מכן;

התלמיד מכיתה ה' שמסרב לפתוח את המצלמה בשיעורי מתמטיקה,
המתבגרים מכיתה ט' שמשתתקים כאשר המורה שואלת שאלה בכיתה,
והנערה בת ה-16, שלא חוותה אהבה ראשונה בין השיעורים, ולא חיכתה לצלצול הגואל שיוציא אותה לזרועות אהובה מהשכבה שמעל.

זה לא טבעי. זה לא רצוי. ובשלב זה אני תוהה כאן בקול רם ומעל דף זה האם זה עדיין הכרחי.

תלמיד כתה ה' שמסרב לפתוח מצלמה בשיעורי מתמטיקה, מתבגרים מ-ט' שמשתתקים כשהמורה שואלת שאלה, ונערה בת 16, שלא חוותה אהבה ראשונה בין שיעורים. זה לא טבעי, ובשלב זה אני תוהה אם עדיין הכרחי

אין לי מספיק מילים על מנת לתאר עד כמה נורא וכואב הריחוק מכולכם. להציץ מבעד לשער בית הספר – כשהוא סגור ופתוח לפרקים. ואנחנו מתקרבים לרגע – ושוב נאלצים לסגת ומתרחקים. במיוחד עכשיו, כשמרבית המשק כבר חזר לשגרה מלאה, ואתם ואנחנו עדיין כלואים מאחורי החלונות השחורים – זה בעיקר מקומם ונורא.

אני רוצה לשתף אתכם, בכנות ובלי שמץ של בושה, בכל אותם ערבים בהם בכיתי במהלך השנה. התגעגעתי לכולכם. הסיבה המרכזית בגללה בחרתי לעסוק בחינוך היא האינטראקציה עם כל אחד ואחת מכם; ההנאה מהשיעורים ומהקניית הידע, והסיפוק מלשמוע אתכם מגיבים, ברוח המילניאלית שנושבת בכם.

אני מתגעגע לרגעים בהם אנוכי והצוות עושים הכל כדי להפוך אתכם לאנשים טובים יותר, ואתם לא מהססים מצדכם להפוך את כולנו למדריכים טובים וגאים יותר.

לא רצוי ולא נכון לחוות את גיל הנעורים הסוער, שרבות כבר נכתב וסופר עליו, הרחק מחברים, הרחק מיד מכוונת, הרחק ממערכת "מחזיקה" ומאחורי מסכים מנוכרים; וליבי נשבר בכל פעם שעל קו הטלפון אם אחרת שמתריעה כי המתבגר שלה כבר "על סף".

ולי – אין אלא להצטער ולהתנצל, לבקש מכם סליחה, על שהופקעו ממני הכלים, אשר אספתי ודייקתי במעלה הדרך; אותו מבט דואג בעיניים גדולות, שמהווה פתח לשיחה אינטימית על מה שמתחולל בלב, הנחת היד התומכת על הכתף לאחר מאמץ מרוכז שהניב "רק" 65, והתעלמות מכוונת מכמה דקות איחור בכניסה לשיעור, בעודכם פורקים עול בהפסקה.

אני רוצה לשתף אתכם, בכנות ובלי שמץ של בושה, בכל אותם ערבים בהם בכיתי במהלך השנה. התגעגעתי לכולכם. הסיבה המרכזית בגללה בחרתי לעסוק בחינוך היא האינטראקציה עם כל אחד ואחת מכם

אומרים ש"מורה טוב אוהב את מה שהוא עושה". כל שאני מבקש הוא שישיבו לי ולכל צוותי ההוראה את הזכות לחנך; להוביל, להנהיג, לקבל את ההחלטות בשטח, לחשוב מחוץ לקופסא, להתגמש, ובעיקר – לעשות את מה שאנחנו עושים הכי טוב שאפשר.

דני פסלר הינו מנכ"ל רשת החינוך ובתי הספר עתיד. כיהן כמנכ"ל מרכז החינוך "ליאו באק" בחיפה משך 20 שנה וכראש מינהל החינוך, התרבות והרווחה בעיריית חיפה. מורה, מחנך, מנהל ומוביל רפורמה פדגוגית המבוססת על מיומנויות המאה 21 (צילום: יח"צ רשת עתיד)

ההתקפה האיראנית המסיבית על ישראל בבוקר ה-14 אפריל היא רגע של בהירות אסטרטגית לישראל.

האתגר המאיים ביותר על ישראל היא איראן, והמרחב בו מתממש האיום הוא אווירי: טילים וכלי טייס בלתי מאוישים. כשלאיראן תהיה יכולת להרכיב ראשי נפץ גרעיניים על טיליה, יהפוך האיום הזה לקיומי ממש.

ד"ר אהוד ערן הוא עמית נלווה במרכז לביטחון בינ"ל ושת"פ באוניברסיטת סטנפורד וחבר ועד מנהל במכון מיתווים - המכון הישראלי למדיניות חוץ-אזורית

מעשה שהיה, כך היה. 

עיירה אחת, כתריאליבקה שמה, שכנה סמוך לצומת דרכים. תושביה התפרנסו מעבודות של חקלאות ותעשייה. ברבות השנים, הדרכים היו לכבישים ראשיים, והעיירה הייתה לעיר קטנה.

יהל זמיר הוא מהנדס תוכנה ופעיל חברתי. הוא התחנך בקיבוץ משמר העמק, ושירת בצה"ל כקצין ביחידה 8200

שני אירועים בקנה מידה היסטורי שינו את מדינת ישראל לצמיתות, שני אירועים הרחוקים זה מזה 28 שנים, והם בבחינת שני קצוות שהקצה השני סוגר מעגל של התפכחות: האירוע הראשון, רצח ראש הממשלה יצחק רבין הי"ד בארבעה בנובמבר 1995 והאירוע השני, טבח שבעה באוקטובר 2023.

רצח רבין ערער קשות את יסודות הדמוקרטיה הישראלית ו־29 שנים מאוחר יותר, בשנת 2024, נראה שכמעט לא נשאר זכר מאותה דמוקרטיה מפוארת ויציבה, הדמוקרטיה שכולנו התגאינו בה וכינינו אותה "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון".

יאיר בן־חור הוא עורך ספרות, עורך לשון, נקדן, עורך שירה ומשורר. פרסם עד כה חמישה ספרי שירה פרי עטו וספר מאמרים פילוסופיים, וערך וניקד מאות ספרים אחרים.