אחרי שהתחלפה הממשלה – הגיע הזמן להחליף גם את המחאה. ביום ראשון אנשי מחאת בלפור חגגו את סיום הקדנציה הארוכה והמוצלחת שלהם עם ענני קצף בכיכר רבין ופינו את הבמה לאנשי מחאת הדגלים, שיובילו מעכשיו את המחאה האזרחית נגד ממשלת בנט-לפיד.
אם תשאלו את אנשי המחאה החדשה – מאיתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ', דרך איציק זרקא ורן כרמי בוזגלו ועד אחרוני בחורי הישיבה סמוקי הלחיים שגדשו אתמול את רחובות ירושלים – המטרות של המחאה הזו ברורות ופשוטות.
הם ישראלים, הם יהודים, הם רוצים לצעוד ברחובות עיר הבירה, לנופף בדגלי המדינה, לשיר שירי תהילה לאמונתם הדתית ולקרוא קריאות גנאי לממשלתם, שלשיטתם הוקמה בחטא.
בשביל זה בדיוק הומצאו חופש הביטוי וחופש המחאה, ערכים שראויים להגנה תמיד: כשקוראים לביבי "לך" וכשמתפללים שהוא יחזור. ואכן – המצעד צעד והקריאות נקראו. וטוב שכך.
בשביל זה בדיוק הומצאו חופש הביטוי וחופש המחאה, ערכים שראויים להגנה תמיד: כשקוראים לביבי "לך" וכשמתפללים שהוא יחזור. ואכן – המצעד צעד והקריאות נקראו. וטוב שכך
בהזדמנות חגיגית זו של חילופי משמרות בגזרת המחאה, מזדקרים כמה הבדלים בולטים שכדאי לשים אליהם לב.
מחאת בלפור הייתה מחאה ישראלית וחילונית בבסיסה. הזירות הנבחרות שלה היו זירות מרכזיות של הישראליות: השכונות רחביה וטלביה בירושלים, כיכר רבין וכיכר הבימה בתל אביב, משכן הכנסת, הגשרים שמעל הכבישים הבינעירוניים. זו מחאה שתססה בברים ובבתי קפה.
המחאה החדשה – שבהיעדר שם טוב יותר נכנה אותה לעת עתה "מחאת הדגלים" – היא מחאה יהודית ודתית בבסיסה. הזירות הנבחרות שלה אתמול היו שער שכם, העיר העתיקה, הכותל. היא תוססת בבתי כנסת ובישיבות.
מחאת בלפור חגגה את המיניות. שדיים גלויים, בלונים בצורת אברי מין זכריים, מחשופים, פלירטוטים, מגע. מחאת הדגלים היא מחאה שמדחיקה את המיניות.
מחאת בלפור חגגה את המיניות. שדיים גלויים, בלונים בצורת אברי מין זכריים, מחשופים, פלירטוטים, מגע. מחאת הדגלים היא מחאה שמדחיקה את המיניות
בנים לחוד, בנות לחוד – עומדות ומסתכלות מהצד ומצחקקות כשהבחורים רוקדים במעגל, מתנגשים זה בזה, מזיעים, נכנסים ויוצאים, נכנסים ויוצאים, אל מרכז המעגל והחוצה. והבנות: חצאיות ארוכות, שרוולים. תשוקה ונעורים שמחפשים כתובת לפורקן תחת מעטפת מאולצת של סטריליות מינית.
אנשי מחאת בלפור רגישים לקורקטיות פוליטית. לדקויות של מגדר, של בחירת המילים הנכונות, של הדרך התקינה לפנות לזולת. בין אנשי מחאת הדגלים, לעומת זאת, אפשר היה לשמוע אתמול את הדיאלוג הבא:
בחור סמוק פנים: "יא הומו, תודה שהצבעת לבנט, יא אפס".
בחור עם יד מקובעת בתחבושת: "שתוק שתוק, יא הומו, הצבעתי סמוטריץ'. שימות עכשיו מי שהצביע לבנט השקרן הזה".
גם הפלייליסט התחלף: שירי המחאה של WC, הדג נחש, שלום חנוך והמנון המחאה האיטלקי "בלה צ'או" התחלפו במצעד להיטי חתונות הציונות הדתית לדורותיה: מ"אל תירא ישראל אל תירא", דרך "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" ועד שיר הנקמה הבלתי נמנע "זכרני נא" ("זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה, אלוהים, ואינקמה נקם אחת משתי עיני").
גם הפלייליסט התחלף: שירי המחאה של WC, הדג נחש, שלום חנוך והמנון המחאה האיטלקי "בלה צ'או" התחלפו במצעד להיטי חתונות הציונות הדתית לדורותיה
למחאת בלפור הייתה זיקה לאמנות. שלטים מצוירים ביד, פסלים, תחפושות, קליפים מושקעים, צילומים ברמה גבוהה. מחאת הדגלים אפילו לא פוזלת למגרש הזה. חולצות של הישיבה, חולצות סוף מסלול, חולצות של מפלגות.
אפילו את דגלי המדינה המפגינים לא הביאו מהבית אלא קיבלו מהמארגנים בתחילת האירוע. נראה שיצירתיות וביטוי עצמי לא מעניינים אותם. לא בשביל זה הם כאן.
כל האבחנות האלה צוירו במשיכת מכחול עבה. ברור שהיו חובשי כיפה וציצית בבלפור וברור שהיו חילונים במחאת הדגלים. אבל אם חזרתם הבוקר מנסיעה ארוכה לחלל, אתם יכולים לקבל ככה מושג לא רע על ההבדלים בין שתי תנועות המחאה הללו.
ויש עוד עניין אחד, והוא חשוב ועקרוני יותר: מפגיני בלפור כעסו על נתניהו והתגעגעו לישראל ("היפה") שהתקיימה לפניו. אנשי מחאת הדגלים, יותר משהם כועסים על ראש הממשלה בנט (והם כועסים עליו מאוד, וזו רק ההתחלה), ויותר משהם מתגעגעים לנתניהו (והם מתגעגעים אליו ושרים את תהילתו) הם שונאי ערבים. והשנאה הזו, יותר מכל דבר אחר, היא זו שמלהיטה אותם ומדליקה אותם.
אנשי מחאת הדגלים, יותר משהם כועסים על ראש הממשלה בנט (והם כועסים עליו מאוד, וזו רק ההתחלה), ויותר משהם מתגעגעים לנתניהו (והם מתגעגעים אליו ושרים את תהילתו) הם שונאי ערבים
ח"כ מאי גולן משלהבת את הנוכחים בצעדת הדגלים, 15 ביוני 2021 (צילום: אמיר בן-דוד)
הקריאה "יש מכות" הריצה אותם שוב ושוב, מצד לצד, בקבוצות גדולות, בתקווה שהם אפילו לא מנסים להסתיר לתפוס ערבי, לא חשוב מי בכלל, ולעשות לו את השמשון הגיבור. להראות לו איזה אלוהי נקמות הוא האלוהים שלנו.
ולכן ההפגנות שלהם הן ההפגנות הכי מאובטחות שנראו בישראל. המשטרה ומשמר הגבול התייצבו בכוחות עצומים אתמול בירושלים, עמדו במשימה הלא פשוטה בהצלחה והצליחו למנוע התנגשויות.
בשער שכם, אחרי שלוש שעות בין הצועדים, השתמשתי בתעודת העיתונאי שלי ועברתי את הגדרות לצד השני, לראות איך האירוע נראה מהצד של תושבי המקום.
לא היו שם הרבה ערבים. המשטרה הרחיקה את רובם מבעוד מועד. רק כמה בעלי עסקים נשארו, רובם מבוגרים, ואיתם כמה ילדים. הם עמדו מאחורי הגדרות, מוגנים על ידי השוטרים, והשתדלו לשמור על איפוק. פה ושם קיללו ועשו תנועות מגונות.
מולם עמדו עשרות צעירים מיוזעים, חלקם בגיל של ילדיהם, והבטיחו לעשות להם ולבנותיהם את כל מה שנאסר עליהם לעשות בבית בגלל כללי הצניעות שנכפים עליהם.
הם גם איחלו שיישרף להם הכפר, למרות שברור שעמדו מולם עירוניים, נשבעו לעשות בהם שפטים בהזדמנות הראשונה ותיארו להם איזה הרס צה"ל זרע בעזה אצל המשפחות שלהם. שיתבאסו.
זה נגמר הפעם ב-17 עצורים ערבים. בבלפור המשטרה נהגה לעצור דווקא את המפגינים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנומחאת בלפור הייתה נגד שחיתות ופשע, נגד שיטות עברייניות, נגד ניסיון של משפחה להפוך את ישראל לדיקטטורה, לסוג של מלוכנות.
המחאה של בן גביר וסמוטריץ היא מחאה של אחד שהפסיד על פי הכללים, ואשר מתוך ניבזותו וחולניותו – מתסיס את סביבתו כדי לנסות לטשטש את כישלונו, וכדי לנסות בצורה כלשהיא להרוויח משהו בכל הקשור בהתקרבות מעשיהו לחייו המפחידים אותו, והמעוררים אימה באישתו ובנו האובדני
הדמוקרטיה בישראל לא קמה ונופלת בגלל שיהודים ממשים את זכות המחאה נגד ממשלתם, אפילו אם פעם אלה הדגלים השחורים ופעם אלה תלמידי ישיבות. הדמוקרטיה בישראל נופלת כי כ-5 מיליון בני אדם שחיים תחת שליטתה ומושפעים ישירות מהחלטות ממשלתה, תהה הממשלה אשר תהיה, אינם יכולים לבחור ולהיבחר לבית הנבחרים של המדינה ה"יהודית־דמוקרטית". לבחור ולהיבחר זו זכות יסוד אוניברסלית, ואבן יסוד בכל דמוקרטיה.