אם עדית הראל סגל, גננת בת 50 מהיישוב אשחר בגליל, נשואה ואם לשלושה, הייתה מרחפת במנהרת זמן, היא הייתה המומה ממראה עיניה. אחת הכליות שלה שוכנת בגופו של ילד פלסטיני בן שלוש מעזה.
הראל, ימנית בהשקפותיה, נמצאת בקשר חם עם משפחת הילד העזתי, שאביו תרם כליה לאישה ישראלית זמן קצר אחרי שביתו נחרב בהפגזת צה"ל.
הראל החליטה לתרום כליה מיוזמתה, אך ורק כדי לעשות מעשה טוב. איש ממשפחתה אינו זקוק לתרומת איברים כלשהי. "הרעיון נולד אצלי לפני חמש שנים, כשסבא שלי מצד אמי, מאיר, הלך לעולמו", היא מספרת, "הייתי מחוברת לסבא מאיר עמוקות, יותר מלכל המשפחה. הוא זה שדיברתי איתו ראשון על כל דבר, מזוגיות ועד מה אני הולכת ללמוד".
"אחד מזכרונות הילדות החזקים שלי זה שאני יושבת על כיסא והוא קולע לי צמות, ואני שואלת, סבא, איך אתה, שאתה ניצול שואה שעברת דברים איומים, החזקת מעמד? כל המשפחה שלו נרצחה, הוא עבר זוועות ממש במחנה, איך הוא לא נשבר? והוא ענה: 'שלושה דברים – לא לוותר, להמשיך, ולחיות חיים עם משמעות'.
"זה נחרט לי בראש. חיים עם משמעות – זה לעשות בשביל מישהו אחר. מאז תמיד התנדבתי, הלכתי עם ג'ריקנים של נפט להביא לזקנים, עזרתי במרכז קליטה, תרמתי דם ושיער.
"כשסבא היה בחיים, בדרך להוריי שבירושלים, הייתי עוצרת אצלו במושב בית זית, לטעון את עצמי באנרגיה שלו, כמו בתחנת דלק. פעם, בדרך, קלטתי שהוא כבר לא שם. הזדעזעתי, עברו לי מחשבות אובדניות בראש. חשבתי, מה סבא היה אומר לי עכשיו, ופתאום כאילו שמעתי אותו: מספיק עם הבכי והנהי. לא לוותר, להמשיך הלאה, לחיות חיים עם משמעות.
"הבנתי שאני הולכת לעשות משהו גדול – ומה יותר גדול מלהציל חיים? ואז קראתי כתבות על חבר'ה שתורמים כליות. ביאס אותי לגלות שכמעט כולם גברים, ואמרתי, אני מחזיקה מעצמי אישה חזקה, אני הולכת לעשות את זה. משהו בי הרגיש שלא יקרה לי שום דבר רע, ושזה הדבר הנכון לעשות".
לפני תשעה חודשים, פנתה הראל לעמותת "מתנת חיים" לסיוע בתרומות כליה, והחלה במסע למימוש ההחלטה שלה. המכשול העיקרי בדרכה לא היה בעיה רפואית או בירוקרטית, אלא ההתנגדות בתוך משפחתה.
"בהתחלה לא סיפרתי לאף אחד, רציתי להיות בטוחה שאני מסוגלת לזה. בעלי, יובל, גילה את הטפסים במקרה. הוא כעס. 'מה זה הדבר הזה, למה את לא מספרת לי, איך את עושה את זה לעצמך, את צעירה, זה לא סתם, ואם הילדים שלך יצטרכו כליה?' אמרתי לו, 'זה הגוף שלי'. הוא לא ערער על זכותי להחליט, אבל ממש התחנן שלא אעשה את זה, ומאז ניסה שוב ושוב להוריד אותי מההחלטה.
"התהליך התקדם ואני עוברת עוד בדיקה, דם, שתן, אולטרסאונד, אק"ג, ומיליון בדיקות פסיכולוגיות ושיחות עם עובדות סוציאליות, ועדה של נשים שבודקת שאני בנויה לזה, שמסבירות לי שאני יכולה להתחרט בכל שלב. והסברים רפואיים. סיכון של אחד ל-3,000 לא להתעורר מהניתוח, סיכון לאי-ספיקת כליות שגדל אחרי התרומה מאחד לאלפיים לאחד ל-500".
באיזשהו שלב יובל אומר לי, טוב, אני מבין שאת סגורה על עצמך, אבל את חייבת לספר למשפחה. סיפרתי, ונתקלתי בחומה בצורה, מקיר לקיר, של התנגדות. מי שהגיב הכי קשה זה אבא שלי, שפחד ממש, כאילו אני הולכת למות. 'שמישהו אחר יתרום, למה את?' היה לו קרובת משפחה שנפטרה מאי ספיקת כליות, יכול להיות שזה מה שהפחיד אותו.
בסוף אבא אמר לבעלי, 'אתה צריך להתגרש ממנה'. זה הגיע לנתק מלא עם אבא ושלא עשינו עם ההורים שלי את ליל הסדר. ולא שבמשפחה של יובל הגיבו טוב".
"היחידים שקיבלו את זה היו הילדים", היא מספרת. לעדית יש שלושה ילדים: גל, בנה בן ה-23 של מנישואין קודמים, ובן ובת נוספים שלה ושל יובל, בני 15 ו-10. גל הביע הזדהות פומבית ותמיכה באמו בפוסט מטלטל שפרסם בפייסבוק עם אשפוזה.
"הבן האמצעי שלי קשוח, לא ממש מראה מה הוא מרגיש", מספרת עדית, "הוא אומר שזאת בחירה שלי ושצריך לכבד אותה. בשביל הקטנה אני ממש גיבורת על, פיה, ככה היא אומרת. היא מפחדת, היא ספגה הרבה מהחרדה של כל המבוגרים מסביב, חוץ ממני. אני חוששת שאני היחידה במשפחה ששידרה לה שהכול בסדר.
"יובל אמר לי, אני מבין שאת סגורה על עצמך, אבל את חייבת לספר למשפחה. סיפרתי, ונתקלתי בחומה של התנגדות. אבא שלי הגיב הכי קשה, פחד ממש, כאילו אני הולכת למות"
"יש ביישוב שלנו גבר שתרם כליה, ואני חושבת על איך שהמשפחה שלו הגיבה, איזו תמיכה, איזה חיבוקים, ואני מקנאת. אני חושבת שהסיבה שרוב תורמי הכליות גברים היא בגלל היחס השונה של הסביבה. אנחנו עדיין חברה פטריארכלית, והגברים עדיין מתייחסים לנשים ולגוף שלנו בצורה מגוננת, כמעט כאילו זה רכוש. ההתנגדות באה מתוך אהבה ודאגה, אני יודעת. אבל זה לא הופך את זה יותר קל".
כתורמת, אם את או קרוב שלך מדרגה ראשונה תזדקקו לתרומת כליה, אתם אמורים לקבל מקום ראשון בתור לתרומה של אחרים. במשפחה שלך לא יודעים את זה? לא אמרת להם?
"ברור שאמרתי. אבא שלי לא מאמין לזה. הוא אומר: 'זה נכון בתיאוריה. אם זה היה ככה באמת, כל הרופאים היו מתנדבים לתרום כליות'. וכל זה לפני שידענו מי יקבל את הכליה שלי".
"לתרום לילד פלסטיני? בזבוז"
בילאל (שם בדוי) בן שלוש, סובל ממום מולד בכליות. מאז שהיה תינוק נזקק לטיפולי דיאליזה ונכנס ויצא מבתי חולים בעזה. בהיותו בן עשרה חודשים אושפז ביחידת הדיאליזה בבית החולים שערי צדק בירושלים, לאחר שקיבל היתר הומניטרי מיוחד מצה"ל ושב"כ, הרש"פ ומשטר חמאס להיכנס לישראל.
בשערי צדק ניתנה להוריו הדרכה וציוד שאפשרו להם לחבר אותו לדיאליזה בביתם. בשנה וחצי הבאות מצבו השתפר. באוקטובר שעבר המצב שוב התדרדר, והוא אושפז בשערי צדק במצב קשה ושהה שם עם אמו שבעה חודשים, עד לפני שבועיים.
בילאל נולד למשפחה משכילה ומבוססת יחסית לעזה. הוריו צעירים. אביו הוא נהג מונית, אמו, למדה משפטים. יש לו אח אחד, בן שבע.
לאחר שהתברר שבילאל זקוק לתרומת כליה כדי להציל את חייו, ביקש אביו לתרום לו כליה, אך התברר שהדבר אינו אפשרי בשל חוסר התאמה בין רקמותיהם. האם אינה יכולה לתרום כליה בשל בעיה רפואית. במקום זאת, נרקמה עסקת חליפין: האב תרם כליה לאישה ישראלית, יהודייה שהזדקקה לכך, ובנו קיבל את הכליה הבאה בתור, של עדית הראל.
הידיעה על זהות הנמען לא הפכה את תגובת משפחתה של עדית קלה יותר, בלשון המעטה. הראל מגדירה את עצמה ימנית ואת משפחתה "ירושלמית, ימנית, בית"רית, אידיאולוגית". לדבריה: "כולם אצלנו תמיד הצביעו לליכוד, חוץ מסבתא אחת שפעם חשבה להצביע לכהנא".
האידיאולוגיה התחברה במשפחה לחשבון אישי כואב עם הטרור הפלסטיני. הוריו הביולוגיים של אביה של עדית נרצחו כשהיה בן שנה בפיגוע מכונית התופת ברחוב בן יהודה שביצעו טרוריסטים פלסטינים בפברואר 1948. האב גדל במשפחה מאמצת. אחיו של אביו המאמץ נרצח בפיגוע התאבדות שביצעה טרוריסטית פלסטינית ברחוב יפו ב-2002, באינתיפאדה השנייה.
"מבחינתי, התרומה שלי אישית ולא פוליטית, והידיעה מי מקבל את התרומה לא גרמה לי להתחרט או להתלבט אפילו לרגע", אומרת הראל, "בתחושה שלי, זה מה שנועד לקרות, ואין יום שאני לא שמחה על חיי הילד המתוק הזה שניצלו".
"מבחינתי, התרומה שלי אישית ולא פוליטית, והידיעה מי מקבל את התרומה לא גרמה לי להתחרט או להתלבט אפילו לרגע. בתחושה שלי, זה מה שנועד לקרות, ואין יום שאני לא שמחה על חיי הילד המתוק הזה שניצלו"
במשפחתה, וגם ביישוב בו היא גרה, התייחסו אחרת. "כשיובל שמע מי הנתרם, הוא הגיב בלגלוג ארסי ממש, בסרקזם שחור. 'חבל, ממש חבל', הוא אמר. 'מחר יהיה מבצע בעזה ויהרגו אותו, מה עשית בזה?'
שכנה אחת, שהיא גם חברה, שאלה 'אולי בכל זאת תשקלי את זה מחדש? עניי עירך קודמים', היא אמרה. עוד אנשים, גם במשפחה, אמרו לי, 'עניי עירך קודמים'. ולהורים שלי לא סיפרתי".
"יום לפני הניתוח, אני מסתובבת בבית החולים עם עצם בגרון ויודעת שאני הולכת להיכנס לניתוח בלי הכרה ותמיכה של ההורים שלי. ואז אני מקבלת טלפון, והיה אור חזק אז לא ראיתי מי מתקשר, ואני מרימה ושומעת שזה אבא שלי. והוא אומר, 'עדית: את הבת שלי, ושיהיה לך בהצלחה'. התחלתי לבכות, בכי של הקלה, בכיתי כל כך חזק שלא שמעתי את שאר הדברים שאמר".
"ואז הרגשתי שאני צריכה לספר וכבר אין לי מה להפסיד. אמרתי, 'אבא, אני צריכה לספר לך משהו. מי שמקבל את התרומה הוא לא משלנו, הוא ילד ערבי מעזה'. לא זוכרת מה הוא אמר, אם אמר משהו בכלל. הוא נאנח אנחה כזאת של 'מה אני יכול לעשות'. כאילו, הוא כבר קיבל את ה'אסון' הזה, מבחינתו, שאני תורמת, אז אולי זה כבר לא כל כך משנה למי".
ואז היא נתנה לי לגעת בו
לקראת הניתוח בילאל ואמו שהו בישראל, האב והבן הבכור נשארו בעזה. האב נמצא רוב הזמן בעבודה, בנסיעות, והילד בן השבע שהה אחר הצהריים אצל סבו וסבתו, ובלילות ישן עם אביו בביתם. בזמן מבצע שומר החומות, צה"ל הפגיז את השכונה שבה חיו, לאחר שהתגלו באיזור דירות מסתור של מחבלים. האב ובנו לא נפגעו, אך הפכו לחסרי בית, נעים-ונדים בין בתים של קרובים וחברים.
צה"ל הפגיז את השכונה שבה חיו, לאחר שהתגלו באיזור דירות מסתור של מחבלים. האב ובנו לא נפגעו, אך הפכו לחסרי בית, נעים-ונדים בין בתים של קרובים וחברים
לפני שבועיים הגיע הזמן לניתוחי ההשתלה. האב, האישה הישראלית שתרם לה את הכליה ועדית הראל התאשפזו בבית החולים בלינסון, ובילאל הקטן הועבר לבית החולים הסמוך לילדים, שניידר.
"ברגע שהגעתי לבית החולים ביקשתי לראות את הילד", מספרת הראל, "קודם פגשתי את האבא. הוא חייך, התייחס אליי מהתחלה באהדה. אמרתי לו את המשפטים המעטים שאני יודעת בערבית, שו איסמכ? כיף חאלכ? בידי שוף אל ואלד (מה שמך? מה שלומך? אני רוצה לראות את הילד)".
"הבאתי לילד בובה וספרי ילדים של גרוסמן מתורגמים לערבית. ברגע הראשון היה עצוב לי לראות אותו. הכרתי את המראה שלו מתמונה שבה נראה בריא, ופתאום הוא עם כל טיפולי הדיאליזה.
"האמא הייתה קרירה, מרוחקת. אני מבינה אותה, היא במצוקה. תחשוב, אישה פלסטינית בישראל, עם ילד במצב קשה, בסכנה, ויש לה עוד ילד שהיא לא נמצאת לידו כבר הרבה זמן. אבל היה לה מבט כזה של הכרת תודה בעיניים. ומה ששבה את לבי זה שמהרגע הראשון היא נתנה לי לגעת בילד. למרות שהוא כל כך פגיע, למרות הפחד".
בסופו של דבר, יובל, בן זוגה של עדית, שהה איתה בבית החולים בזמן ניתוח ההשתלה, ובין שתי המשפחות נוצר קשר קרוב שעשוי להזכיר קשר משפחתי. הם ממשיכים לנהל שיחות וידיאו גם אחרי שהראל ואביו של בילאל השתחררו, גם עכשיו.
"כל יום ישבנו איתם, יובל הכין לנו קפה וגם להם. הצלחנו לתקשר, למרות שהם בקושי יודעים אנגלית ואנחנו לא שולטים בערבית. שיחקתי עם בילאל, שרתי לו שירים. שרתי שיר ילדים בערבית, "זוזו זריר רוח אלעודה", "זוזו קטן הלך לגן", שאני מלמדת את הילדים בגנים שאני עובדת בהם, ונצצו לו העיניים".
"היה איזה רגע מרגש שאני, האמא ובילאל יחד בחדר שלהם, ואני מלטפת אותו ושרה לו שירי ערש בעברית, 'נומה נומה', 'ליל מנוחה וחלום', ומלטפת לו את הראש, ובשיר השלישי הוא נרדם, וגם היא. רגע של רוך מתוק. ואני חושבת לעצמי, וואו, מה הולך פה, אני עם אישה וילד פלסטינים מעזה".
"היה איזה רגע מרגש שאני, האמא ובילאל יחד בחדר שלהם, ואני מלטפת אותו ושרה לו שירי ערש בעברית, 'נומה נומה', 'ליל מנוחה וחלום', ומלטפת לו את הראש, ובשיר השלישי הוא נרדם, וגם היא"
"ואז יצאתי לשתות קפה בחוץ עם האבא, ואנחנו יושבים ומקשקשים וצוחקים. הוא מצחיק האיש הזה, כזה ילד, אפילו שהוא בן 31 עם שני ילדים. אני מציעה לו עוגה ואומרת שיבחר, והוא בוחר את הרולדה הכי בומבסטית ומפוצצת בשוקולד. ובתוך זה, עוברת לי בראש מחשבה עצובה: למה העולם לא יכול להיות ככה?
תוך כדי כל זה, הם מספרים לנו שהבית שלהם בעזה נהרס במבצע האחרון. הם הראו לי סרטון, עם בית הרוס, והבנתי שזה הבית שלהם. ואני שואלת אותם, איפה אתם גרים? והוא אומר, פעם אצל חבר, פעם אצל החמות".
כשיובל שמע למי את תורמת הוא אמר "חבל". בבית החולים הוא התיידד איתם והכין להם קפה. הגישה שלו השתנתה?
"לא, לא. הוא אומר עכשיו בדיוק את אותו דבר. יובל הוא בנאדם, וכשהוא רואה אדם במצוקה, הוא עוזר לו. מהרגע שזה נודע לנו אנחנו מחפשים איך לעזור להם. הם לא עניים יחסית לעזה, אבל זה ברור שכרגע הם במצוקה קיומית. הם צריכים להיכנס לגור בשכירות וזה אלף שקל בחודש, ואין להם. כשהשתחררתי, הוצאתי את כל מה שהיה לי בכיס, 450 שקל, ודחפתי לו ליד.
הייתה לי התלבטות כל הזמן אם לתת להם כסף, כי האבא מעשן כבד. אמרתי לו כמה פעמים, 'בבקשה אל תקנה בזה סיגריות', אבל אני לא חושבת שזה יעזור".
השמאל מתגייס לעזור
בבית החולים הכירה הראל דרך חברה משותפת את הילי אגין, אשת חינוך שבן זוגה היה מאושפז באותו זמן בשל בעיה רפואית משלו. אגין, שעובדת ופעילה בארגונים חברתיים וארגוני שמאל, נרתמה לסייע למשפחתו של בילאל, יחד עם חברה ערביה-ישראלית שמתרגמת ושומרת על קשר בינה למשפחה.
אגין וחברתה פנו לקרובי משפחה, חברים בקבוצות וואטספ, פעילים בארגונים וצוותי הוראה שהן עובדות איתם וביקשו לסייע למשפחה חסרת הבית ככל האפשר. כעת הן נערכות לבצע גיוס המונים למימון שכר הדירה למשפחה. עד כה גייסו כ-3,000 שקלים, וכן כמויות גדולות של ציוד לצרכי המשפחה.
המגבלות הפוליטיות והביטחוניות אינן מאפשרות להעביר כסף וציוד לעזה, והן מנסות להספיק לגייס את התרומות בזמן שבני המשפחה שוהים בישראל.
"אני נתקלת בכמויות גדושות של רצון טוב", אומרת אגין, "אחותי הלכה אתי לחנות בגדים לקנות להם בגדים ורוקנה את החנות. החברה הערבייה שלי סיפרה על המשפחה לצוות בבית ספר ערבי בלוד שהיא עובדת איתו, והם אספו כמות ענקית של צעצועים".
הניתוחים עברו בשלום. הראל השתחררה ביום ראשון שעבר, אחרי חמישה ימי אשפוז. האב הרגיש טוב וביקש לחזור לעזה. לאחר מכן חלה ולקה בדלקת מעיים. בשלב מסויים ביקש לחזור ולהתאשפז מחדש בשניידר, ואגין וחברותיה החלו לברר כיצד יאופשר לו להיכנס לישראל. לבסוף מצבו השתפר, והוא בכל מקרה יגיע לביקורת בשניידר בשבוע הבא. בינתיים הן מסייעות לו להשיג תרופות.
"אני נתקלת בכמויות גדושות של רצון טוב. אחותי הלכה אתי לחנות בגדים לקנות להם בגדים ורוקנה את החנות. החברה הערבייה שלי סיפרה לצוות בבית ספר ערבי בלוד, והם אספו כמות ענקית של צעצועים"
מצבו של בילאל קשה יותר. ביומיים הראשונים אחרי הניתוח הרגיש מצוין, אחר כך שוב חש ברע והוא עדיין מאושפז ומטופל בטיפולים קשים ומכאיבים. בזמן הניתוח הייתה סכנה של ממש לחייו והוא הועבר לטיפול נמרץ.
"אחרי הניתוח זה היה מפחיד", מספרת הראל, "כשהצלחתי לקום מהמיטה זחלתי איכשהו לשניידר והייתי שם עם ההורים שלו. האבא הרגיש נורא, ממש כעס. בראייה שלו, הוא נתן את הכליה, ולא קיבל את הילד שלו בחזרה. ניסיתי להרגיע אותו, אמרתי לו, 'הוא בידיים טובות, ידאגו לו'. אתה לא יודע כמה רופאים נכנסו ויצאו מהחדר, הפכו את העולם להציל אותו, עם התרופות הכי טובות שיש".
"הדעות שלי לא השתנו"
החוויה המטלטלת שהראל עברה, לא שינתה, לדבריה, את עמדותיה הפוליטית. "אני עדיין ימנית", היא מצהירה. זאת, כאשר פעילות שמאל, שהיא חיברה עם המשפחה הפלסטינית, מנהלות פעילות למען אותה משפחה, ובמקביל אנשי ימין מקללים אותה ברשתות החברתיות.
"שמעתי שכתבו כל מיני דברים מגעילים בתגובות לפוסט של הבן שלי", היא אומרת, "לא קראתי, אין לי כוח, זה לא מעניין אותי. אני לא מעורבת כרגע במה שהילי וחברותיה עושות בארגונים האלה שלהן. אני כן מאוד מברכת על זה, מקווה שייאספו כמה שיותר כסף וציוד ויעזרו להם בכל בעיה. זה נפלא, ואני שמחה שחיברתי ביניהם.
"אבל תשמע: כל זה עניין אנושי. לא פוליטי. לפעמים, אני חושבת, אולי היה עדיף אם כל הפלסטינים היו עוזבים במלחמת השחרור, עד האחרון. אבל אני יודעת שזה לא ריאלי.
"כל זה עניין אנושי. לא פוליטי. לפעמים, אני חושבת, אולי היה עדיף אם כל הפלסטינים היו עוזבים במלחמת השחרור, עד האחרון. אבל אני יודעת שזה לא ריאלי"
"באיזשהו מקום אולי החוויה שעברתי דווקא חיזקה את העמדה שלי. הרי בראייה שלהם – לא של הפלסטינים הפשוטים, אלא של הפוליטיקאים שלהם, ושל גורמים פוליטיים בעולם, אנחנו רוצחים.
"אתה מסתכל מה אומרים וכותבים עלינו בחו"ל, הזוועות, כביכול, שישראל עושה להם. ואיפה זה ואיפה הדברים שקורים במציאות. איפה תמצא בתקשורת העולמית מילה על העזרה שהם מקבלים מאתנו, המאמצים שצוותים רפואיים בישראל עושים בשביל חולה פלסטיני.
"בכלל, יש דברים שמשתקפים בתקשורת בצורה מעוותת", היא אומרת, "אני חילונית, לגמרי. אבל עם כל מה ששומעים ואומרים על הדתיים, אני מלאת התפעלות מהם. אומרים שהם לא תורמים איברים, אבל בפועל, תורם הכליה הטיפוסי הוא חרד"לי".
אלה תרומות שניתנות מאנשים חיים. זה סותר את העובדה שבישראל יש מחסור בחתימה על כרטיסי אד"י, מסיבות של אמונה דתיות, ולכן יש צורך בתורמים חיים?
"זה נכון שלא חותמים מספיק על אד"י. למרות שתרומה מאדם חי היא יותר איכותיות ולפעמים עובדות איפה שתרומה של מת נכשלת. ועדיין, הנכונות של הדתיים לתרום מדהימה ולא משתקפת בכתבות, ובסטריאוטיפים עליהם".
גם הטענות על המעשים הרעים של ישראל לפלסטינים לא הומצאו. בשומר החומות נהרגו מאש צה"ל 68 ילדים פלסטיניים, בצוק איתן נהרגו כ-500. נהרסו אלפי בתים, כולל של בילאל. איך את מתייחסת לזה? מה עבר עלייך בזמן שומר החומות?
"זה לא פשוט בכלל. אני לא רוצה שאזרחים ייהרגו, בטח לא ילדים, והיה לי עצוב שהם נהרגים גם לפני התרומה לבילאל. בגנים שלימדתי בהם היו ילדים ערבים מהאזור. מבחינתי ילד הוא ילד. ברור שהייתי רוצה שצה"ל יוכל לעשות מלחמה סטרילית לגמרי ולפגוע רק במחבלים ולא באזרחים ובילדים. אבל זה לא אפשרי.
"בגנים שלימדתי בהם היו ילדים ערבים מהאזור. מבחינתי ילד הוא ילד. ברור שהייתי רוצה שצה"ל יוכל לעשות מלחמה סטרילית לגמרי ולפגוע רק במחבלים ולא באזרחים ובילדים. אבל זה לא אפשרי"
"אני בטוחה שהאנשים הפשוטים, נהג המונית, האופה של הלחם, היו מתים שהחבר'ה האלה מחמאס ילכו לעזאזל, ייעלמו מחייהם, וייתנו להם לחיות. שייפתחו את המעברים, מהצד שלנו ושל מצרים, שהם יוכלו לעבוד ולהתפרנס".
מצבו של בילאל הקטן הולך ומשתפר. לדברי גורם בשניידר, "הוא צוחק וחזר לשחק עם אמא שלו. זה כבר הרבה".
הראל מתאוששת לאט וסובלת עדיין מכאבים קשים. "אופטלגין עושה לי בחילה, אז אין לי מה לעשות נגד הכאב. לא מצליחה כמעט לקרוא, לא להיכנס לזום, לא לעשות דברים בבית, כלום. מרגישה כמו אישה בתשיעי עם רביעייה של עוברים בועטים בבטן.
'יש לי חודש גימלים בבית, אבל אני מקווה לחזור לתפקד הרבה קודם, מה. בינתיים כיף לי עם הילדה שלי. שמחה שאני חיה ביישוב קהילתי שיש בו ערבות הדדית ואני מקבלת ביקורים ואוכל בשבת וכאלה".
המשפחה שלך שינתה את ההתייחסות שלה?
"אבא שלי חזר לדבר אתי. הם עדיין מצטערים על מה שעשיתי, אבל שמחים שיצאתי מזה בשלום. יובל שואל אותי, 'מה הדבר הבא?' כאילו, מה השטות הבאה שלך? האמת, לא אכפת לי. מה שחשוב זה שאני ב-100 אחוז שלמה ושמחה עם מה שעשיתי".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
עידית היקרה, גננת במקצועה, מלאה תמיד באהבה, חום, חיוך לילדים ולהורים כאחד. מאירה את הבוקר ואת הנפש של הילדים ביצירה ואמנות. אני מצדיעה לך על המסע המורכב שעברת ועדיין עוברת ועל הנחישות ללכת עם ליבך למקום אליו הוא לוקח אותך. זה דורש אומץ. החלמה מהירה!!!