האולימפיאדה שמתחילה היום (שישי) בטוקיו תהיה אירוע משונה, שלא היה דומה לו בעבר.
המשחקים האולימפיים היו אמורים להתקיים בקיץ 2020, ובוטלו כמו כל אירועי הספורט והתרבות ההמוניים בשנת הקורונה הראשונה. גם שלושה ימים לפני טקס הפתיחה של משחקי טוקיו, עוד לא היה ברור אם הם יערכו, בגלל התפרצות הקורונה מזן דלתא. וכל זה, כשאזרחי המדינה המארחת בכלל לא מעוניינים בחגיגה הזו שנכפתה עליהם, ושממילא תתקיים מול יציעים ריקים, ללא קהל, ובלי האווירה החגיגית המיוחדת של משחקים אולימפיים. גם זה בפעם הראשונה.
אנחנו רגילים לחשוב על האולימפיאדה כעל מפגש פסגה עולמי, שבו פעם בארבע שנים המין האנושי מניח לרגע בצד את קטנוניות היומיום וחוגג את כל מה שיפה בבני אדם: גמישותן המפעימה של המתעמלות, שרירי החזה המבהיקים במי הבריכה של השחיינים, נחישותם של הרצים והרצות למרחקים ארוכים, דבקותם במטרה של מתעמלי המכשירים קלי התנועה, רגע לפני שהם מכניעים את כוח הכבידה, כוח הזרוע של מרימי המשקולות.
גם עניינים משמחים פחות נמדדים: חמקמקותם של סמי המעבדה המתוחכמים החדשים, הרודנות של מנגנוני החסות המסחריים, המחיר הנפשי שנתבעים לשלם אלה שאינם מסוגלים להסתפק בפחות מלהגיע לפסגה ולהיות – ולו לזמן קצר – הטובים ביותר בעולם בתחומם.
האולימפיאדה היא גם ניסיון נואש של כל בני האדם לשתף פעולה ולהילחם יחד באויב הנצחי שתמיד-תמיד מביס אותנו: הזמן החולף. אנחנו מנסים להשתלט עליו ולאלף אותו בעזרת האמצעים הטכנולוגיים המשוכללים ביותר שאנחנו מצליחים לפתח, והזמן החולף ממשיך לצחוק לנו בפנים.
וכך אנחנו מזדקנים מול המרקע, כשהספורטאים הנערצים עלינו, שנראו לנו בילדותנו כאילו ירדו מהאולימפוס, הופכים בהדרגה מבני אלים לבני גילנו, ואז ממשיכים להתרחק מאיתנו עד שהם כבר בגיל של ילדינו, ואלה מאיתנו שהמזל מאיר להם פנים, זוכים לראות אותם ברגעי תהילתם, כשהם כבר בגיל של הנכדים.
וכך אנחנו מזדקנים מול המרקע, כשהספורטאים הנערצים עלינו, שנראו לנו בילדותנו כאילו ירדו מהאולימפוס, הופכים בהדרגה מבני אלים לבני גילנו, ואז ממשיכים להתרחק מאיתנו עד שהם כבר בגיל ילדינו
כל אחד זוכר את האולימפיאדה הראשונה שהוא זכה לראות. אף אחד לא יודע מתי תהיה האולימפיאדה האחרונה בתקופת חייו.
ריצת המרתון האולימפית הראשונה הוזנקה לדרך בדיוק בשלוש דקות ושלושים שניות לפני השעה שתיים בצהריים של יום שישי, 10 באפריל 1896. קצין צבא יווני בשם פאפאדיאמנטופולוס עמד על גשר ליד העיירה היוונית מרתון וירה באוויר באקדחו.
17 רצים מחמש מדינות רצו את 40 הקילומטרים עד אתונה, במזג אוויר גרוע ועל דרך משובשת. המנצח היה ספירידון לואיס מיוון, שסיים את הריצה אחרי שעתיים, 58 דקות ו-50 שניות. האגדה מספרת שהוא היה כל כך מהיר, שהוא הרשה לעצמו להתעכב בדרך בפונדק דרכים, להתחבק עם אישתו ולאכול תפוז.
מדידת הזמן של המנצח במרוץ ההיסטורי ההוא הייתה אתגר בפני עצמו: היו צריכים להסיע באופניים את שעון העצר שהפעיל השופט בתחילת המרוץ, כדי שאפשר יהיה לעצור אותו בסוף המרוץ ולקבוע את זמנו של המנצח.
האולימפיאדה הראשונה ביוון ב-1896 אירחה 241 אתלטים שהתמודדו ב-43 אירועים שונים והתחרו בתשעה ענפי ספורט – משימה סבירה לכמה שופטים שמחזיקים שעוני עצר, ומתרוצצים ממסלול למסלול.
באולימפיאדה של 2021 בטוקיו אמורים להשתתף כ-11 אלף ספורטאים, מ-205 משלחות, כולל משלחת של פליטים תחת הדגל האולימפי. הם יתחרו ב-33 ענפי ספורט שונים, כשחלק מהענפים מחולקים לתתי קטגוריות, ולעשרות מקצים ותחרויות שונות. למרבה המזל, כבר לא צריך להסיע את שעוני העצר ממקום למקום באופניים.
העניין הוא שלוקח זמן למדוד זמן. בין האולימפיאדות, כשהאתלטים התאמנו, חיזקו את עצמם וחלמו לשבור שיאים אולימפיים, המהנדסים נלחמו ליעל, לשכלל ולדייק את מדידת הזמן. באולימפיאדת לונדון ב-1948 כבר היו לשופטים שעוני עצר שמסוגלים למדוד מאיות שנייה.
אבל כשהמתחרה היה מגיע לקו המטרה, השופט היה מאבד עשירית שניה, ולפעמים אפילו יותר, רק באקט הלחיצה על השעון. זו פעולה שנראית פשוטה, אבל כדי שהיא תתקיים, העין צריכה לראות, המוח צריך להבין ולשגר פקודה אל היד. זה לוקח זמן.
המגבלה האנושית הזו עלתה במלוא חריפותה באולימפיאדה ברומא ב-1960. שני שחיינים, האמריקאי לאנס לארסון והאוסטרלי ג'ון דוויט, סיימו יחד את משחה הגמר במאה מטר חתירה. שישה שופטים עמדו על שפת הבריכה. שלושה הכריזו על לארסון כמנצח, שלושה הכריזו על דוויט.
ולמרות ששעון העצר של אומגה הראה שלרסון הקדים את דוויט בעשירית שנייה, שופט שביעי שנקרא למשימה הכריע שדוויט יקבל את מדליית הזהב. בעקבות האירוע הזה פותח משטח רגיש למגע, שעוצר את השעון כשהשחיין נוגע בו.
השופטים צופים בג'ון דוויט (שורה 3) ולאנס לרסון (שורה 4) כשהם נוגעים בו-זמנית בסוף מקצה גמר 100 מטר בשחייה חופשית באולימפיאדת רומא, 1960
באולימפיאדת לוס אנג'לס ב-1984, שתי שחייניות אמריקאיות, קרי סטיינסייפר וננסי הוגשד, נגעו במשטח הסיום של גמר המאה מטר שחייה חופשית בדיוק בזמן של 55.92 שניות. הן החליטו לא לערער ולבקש בדיקה של אלפיות שניה, הסכימו שהן סיימו בתיקו וחלקו יחד את מדליית הזהב.
"אם היינו בודקות, לא היינו מקבלות תשובה מי ניצחה", הוגשד אמרה מאוחר יותר, "מאית שניה זה כבר חלקיק זמן זעיר. אלפית שניה זה חלקיק של חלקיק".
זה באשר לקו הסיום של התחרויות. אבל היו בעיות גם בקו הזינוק. שעון ההזנקה אמנם חובר לאקדח ההזנקה, כך שמדידת הזמן תתחיל מיד עם הירייה, אבל האתלטים בעמדות ההזנקה הקרובות לאקדח שמעו את הירייה זמן קצרצר לפני המתחרים המרוחקים יותר, וכך זכו ליתרון לא הוגן.
הבעיה הזו נפתרה רק ב-2010, כשחברת אומגה הציגה אקדח הזנקה אלקטרוני, שמדמה קול ירייה ומשגר את הסאונד לרמקולים הנמצאים במרחק זהה מהאוזניים של כל מתחרה.
בעשורים האחרונים העין האנושית שוחררה מהמשימה המועדת לכישלון לפקח על הזמן. קרני אור אלקטרוניות עושות את העבודה הזו הרבה יותר טוב מאיתנו. באולימפיאדת 2012 בלונדון הוצגו שעוני עצר חדשים שמסוגלים למדוד גם את חלק המיליון של השנייה, אבל לאף אחד אין מושג מה אפשר לעשות איתם. בזאת הושלמה ההשתלטות שלנו על רסיסי זמן קטנים מכפי שהדורות הקודמים יכלו בכלל לדמיין.
אבל מפלצת הזמן מתוחכמת מאיתנו בהרבה. אנחנו מוזנקים אל המרוץ של החיים, לומדים במהלך המסלול את תולדות הזמנים שהתקיימו לפנינו, מתרפקים על העבר, משתדלים להנות מההווה ומנסים להדחיק את הידיעה שיום אחד כל זה ייגמר. שעון העצר של חיינו יעמוד מלכת, מיליונית שנייה לכאן או לשם מנקודת המבט של הנצח, והמרוץ נגד הזמן ימשיך הלאה, רק בלעדינו.
אנחנו מוזנקים אל המרוץ של החיים, לומדים במהלך המסלול את תולדות הזמנים שהתקיימו לפנינו, מתרפקים על העבר, משתדלים להנות מההווה ומנסים להדחיק את הידיעה שיום אחד כל זה ייגמר
אנחנו כבר מצליחים למדוד את הזמן בדיוק של החלק המיליון של השנייה – אבל אנחנו לא מסוגלים לעצור את הזמן. היציעים הריקים והעגמומיים של אולימפיאדת טוקיו והאתלטים שיתחילו את התחרות הזו באיחור של שנה שלמה – יזכירו לנו גם את זה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו