כשמגזין "גלריה" היומי של עיתון "הארץ" התפרסם לפני שבועיים ועל שערו כתבה נוספת המתעדת התעמרות בעיתונאים בכלי תקשורת, העבירו כמה מעיתונאי ועובדי מוסף "גלריה שישי" של העיתון את צילום השער ביניהם בווטסאפ, והוסיפו לצדו מילה אחת: "אירוניה".

זאת הייתה כתבה חשובה על התנהלותו ראש מערכת החדשות בגלי צה"ל אמיר איבגי, אשר גרמה, בין השאר, למספר חיילים לפנות לקצינת בריאות הנפש של התחנה. קדמו לתחקיר, שבוע קודם לכן, שתי כתבות מקיפות נוספות בעיתון "הארץ", שתיעדו סביבת עבודה רעילה במיוחד בתאגיד השידור הציבורי "כאן", אשר כללה השפלות, התעמרויות ואף טענות להטרדה מינית.

במסדרונות "הארץ" חלק מהעיתונאים, ובעיקר העיתונאיות, דיברו מפורשות בשבועות האחרונים על "החמאה שעל הראש": "זה חורה לי שעיתון 'הארץ' שחורט על דגלו את המאבק נגד התעמרות לא מסתכל בתוך הבית שלו על מה שקורה. זאת צביעות ומעלה את שאלת הגמל ודבשתו", אמרה כתבת. עובדת אחרת בעיתון תהתה: "מתי סוף סוף ידברו כאן על מה שנלחש במסדרונות שנים?"

"זה חורה לי שעיתון 'הארץ' שחורט על דגלו את המאבק נגד התעמרות לא מסתכל בתוך הבית שלו על מה שקורה. זאת צביעות ומעלה את שאלת הגמל ודבשתו"

ו"מה שנלחש" מתייחס אל ליסה פרץ, אחת מעורכות התרבות הבכירות בישראל, ומי שמנהיגה את מוסף התרבות השבועי של "הארץ" ברצף מזה 13 שנה. היחס הבוטה, המשפיל והאגרסיבי שמעניקה פרץ לכפופים לה במוסף, כמו גם לפרילנסרים העובדים עמה, הפך עם השנים לפולקלור פנימי בבניין ברחוב שוקן.

יש מי שרואה בו משל למערכת היחסים הרעילה במערכת "העיתון לאנשים חושבים", אחרים מצביעים עליו כנגע פתולוגי שלא ניתן להסרה. מי שניסה להתלונן כשל, ולאורך השנים עיתונאים ועובדים המגדירים עצמם כ"קורבנות התעמרות" נאלצו לעזוב את המוסף או העיתון בכלל. חלקם מעידים כי החוויה נצרבה בליבם כטראומטית ואת חלקם היא אף הרחיקה ממקצוע העיתונות כליל.

גם תחלופת עובדים תכופה, פיצול של המוסף היומי והשבועי ומינוי עורכת נפרדת ליומי (אולי כדי לבזר את הכוח) – וככל הנראה גם כמה שיחות הרגעה מכיוון ההנהלה במהלך השנים – לא עשו את שלהם: היחס הבוטה והמשפיל נמשך, הדמעות (במערכת או בבית) המשיכו לזרום.

זמן ישראל אסף מעל לעשרים עדויות של אנשים שעבדו עם או תחת פרץ ב"גלריה" בעשור האחרון, בחתכים שונים: פרילנסרים וקבועים, אנשי כתיבה ומקצועות לווין (כמו הפקה וגרפיקה) ועוד. רובן של התלונות מגיעות מנשים, וגם גברים העידו כי פרץ מפנה את עיקר חרון-אפה וגישותיה השנויות במחלוקת לעבר עובדות, חלקן כאלה אשר לטענת גורמים בעיתון זיהתה כחלשות, כנועות או חסרות ניסיון מספק בתחום יחסי העבודה כדי להתמודד עמה.

כל המרואיינות והמרואיינים הביעו חשש שזהותם תתגלה. איש מהם לא הסכים להיחשף בכתבה זו, ואחדים הצהירו מפורשות שהם מפחדים מהשפעתה של פרץ בעולם הבידור והתרבות, ומנקמה.

אחת העיתונאיות היססה ממושכות אם להגיש תלונה מפורטת על התעמרות בעבודה, אך בסוף החליטה שאין כל טעם: "לאורך השנים שאני כאן, כל מי שהעז להתלונן על ליסה, אפילו באופן אגבי, לא עובד יותר במוסף וחלק גדול כבר לא נמצא בעיתון. המסר על עוצמתה והגיבוי שהיא מקבלת עבר היטב. היא נשארת בתפקיד שנים ואנחנו כמו סרט נע. למעלה יודעים מהכול ומושכים כתף".

"לאורך השנים שאני כאן, כל מי שהעז להתלונן על ליסה, אפילו באופן אגבי, לא עובד יותר במוסף וחלק גדול כבר לא נמצא בעיתון. המסר על עוצמתה והגיבוי שהיא מקבלת עבר היטב"

לא כל המרואיינים ספגו השפלות או התעמרות שיטתית מפרץ. החזקים יותר ידעו כיצד לחמוק ממנה, לענות לה או פשוט חדלו לעבוד איתה, חלקם אחרי מריבות קשות. החלשים יותר נשאבו למערכת שאחד מהם הגדיר "התעללות שקטה". חלקם מתארים את תקופת העבודה בכפוף לה כטראומה.

אחדים מלקים עצמם עד היום על שלא העזו להתמרד בכל הכוח נגד מה שהם מגדירים כניצול מרות ליצירת אווירה יומיומית בלתי נסבלת. "כששואלים אותי במערכת איך אני מרשה לה לדבר אליי ככה, זה עוד יותר משפיל", מספרת עובדת. "כי אני יודעת שכולם רואים ואני הופכת עוד יותר קטנה ועלובה".

לדברי עיתונאים במערכת, לפרץ יש יכולת לזהות עובדים חלשים ולהפעיל עליהם מערכת של טרור רגשי אשר הופך את מקום העבודה לאורך זמן לבלתי נסבל. בין השיטות שנמנו בעדויות, חלקן באופן חוזר, הייתה "הפחדה שיטתית", "הקטנה והשפלה מול אחרים", "עלבון מתמיד", "טפילת האשמות שווא", "זלזול בעבודה", "זלזול בזמן ובצרכים של האחר", "דרישות מופרזות וגחמניות", "ייבוש מתמשך ללא נימוק", "יוהרה והתנשאות", "הלחצה מכוונת", "צרחות בלתי נשלטות", ו"דואליות מתעתעת בין יחס חביב ליחס מרושע בהפרשי זמן קצרים".

כמה מהמרואיינים דימו את דפוס התנהגותה ו"המניירות שלה" לזו של מירנדה פריסטלי, העורכת הקשוחה של מגזין האופנה אותה גילמה מריל סטריפ בסרט "השטן לובשת פראדה" – דמות שנכתבה בהשראת עורכת "ווג" אנה וינטור.

בקרב חלק מהעובדים אף נרקם הכינוי "השטן לובשת זארה". "לדעתי, היא תיראה בכך סוג של מחמאה שמשווים ביניהן", אומר גורם במערכת שעבד עם פרץ. "היא מטפחת את הדימוי הזה שנים".

בחלק גדול מהמקרים קשה לשים את האצבע על התכלית מאחורי ההתעמרות. הצלקות שהותירה אצל קורבנותיה לא בהכרח הפכו אותם לעיתונאים טובים יותר, אם כי כמה מהאנשים ששוחחו עם זמן ישראל ציינו כי לפרץ יכולת לסחוף אנשים למחזורי עבודה ארוכים ולטעת בהם רצון להתאמץ באופן מיוחד כדי לשאת חן בעיניה או לזכות בהכרתה. אך בקרב רוב המרואיינים, ובעיקר המרואיינות, היחס של פרץ קיצר משמעותית את הרצון לעבוד לצדה, ואצל חלקם וחלקן, כאמור, את הרצון לעבוד במקצוע העיתונות בכלל.

כמה מהאנשים ששוחחו עם זמן ישראל ציינו כי לפרץ יכולת לסחוף אנשים למחזורי עבודה ארוכים ולטעת בהם רצון להתאמץ באופן מיוחד כדי לשאת חן בעיניה או לזכות בהכרתה

רוצה להיות אישה חופשייה

פרץ (49) נולדה בניו ג'רזי לאב יווני ולאמא ישראלית. אחרי פטירתו של האב עלו האם ובתה לארץ והתמקמו בקריית שמונה. זמן לא רב אחר כך הפכה פרץ לאחת הילדות הכי מוכרות בישראל, בזכות אירוע טלויזיוני שנצרב בתרבות הפוליטית המקומית.

בליכוד, בראשות יצחק שמיר, חיפשו דוברת אותנטית שתבטא את מצוקת הישיבה הממושכת במקלטים בעקבות התקפות הטילים מלבנון, ושיבצו מונולוגים של פרץ הילדה בתשדירי בחירות 84', אחת ממערכות הבחירות הלוהטות בתולדות המדינה, כשברקע הדי מלחמת שלום הגליל והאינפלציה המשתוללת.

דמותה של הילדה המנומשת בת ה-12 שנחתה מאמריקה אל תוך המציאות הקשה של עיירת הפיתוח הצפונית, עם הפוני, תנועות הידיים הדרמטיות ויכולת הביטוי העשירה קנתה עולמות.

"השיתוק היה כמו הלם ואני התחלתי ממש לבכות באותו זמן. לבכות", התפייטה פרץ מול המצלמה. "ואמא שאלה אותי למה את בוכה ואני אמרתי אני בוכה כי אני מתייאשת, אני רוצה ללכת מפה….לדמיין ולכתוב ולצייר ולכתוב שירים…אני רוצה ללכת לתל אביב להרגיש אישה חופשייה, ילדה חופשייה".

עשור אחר כך מימשה פרץ את חלומה, עברה לתל אביב והחלה לכתוב במקומונים – תחילה ב"זמן תל אביב" ובהמשך ב"העיר" של רשת שוקן. ב"מעריב" היא מונתה לעורכת מוסף הפנאי "סגנון". ב- 2008 נקלטה ב"הארץ", וקיבלה אחריות על מכלול מוספי התרבות: מגזין "גלריה" היומי, "גלריה" השבועי ומדור "גלריה" באתר "הארץ".

ליסה פרץ בת ה-12 בתשדירי הבחירות של הליכוד ב-1984

הייתה בכך סגירת מעגל סמלית ומשמעותית: הילדה מקריית שמונה שקוננה על החיים בצל הפחד שמחניקים כל בדל של יצירה וערגה אל תל אביב הגדולה – המטרופולין של הכותבים – נוחתת בצנטרום של הפיילה האליטיסטית, ומקבלת מנדט לעצב את הראייה התרבותית (ובמידה רבה החברתית) של דור שלם.

פרץ, על פי הצהרותיה שלה – וגם מהתבוננות במוספים שהוציאה תחת ידיה לאורך השנים – חיפשה קולות חדשים בחברה הישראלית, ובהם מזרחיים, נשיים, וכאלה שמאתגרים את הקונבנציה המגדרית. היא לא חששה לנתץ פרות קדושות, וכעורכת מוסף "ספרים" יצרה מהומות לא מעטות בעולם האקדמיה והספרות, וקנתה לה מעריצים לצד שונאים. וגם כאלה שממש מפחדים ממנה.

פרץ חיפשה קולות חדשים בחברה הישראלית, ובהם מזרחיים, נשיים, וכאלה שמאתגרים את הקונבנציה המגדרית. היא לא חששה לנתץ פרות קדושות, וכעורכת מוסף "ספרים" יצרה מהומות לא מעטות

בראיון לאורטל בן-דיין במגזין "את" ב- 2014, פרשה פרץ השקפת עולם ליברלית ומאוזנת בגישתה אל העובדים הכפופים לה, ובכללם כותביה: "עורך שלא מבין שהוא תלוי בכותב כמו שהכותב תלוי בו הוא קריקטורה. אני רגישה מאוד לשיבושים לרעה בתוך היררכיות, אני לא אוהבת אנשים שמנצלים את כוחם. הייתי עיתונאית המון שנים, אז אני מבינה ממקום אישי גם את הצד של הכותבים".

לשאלה אם היא בוסית "קשוחה", השיבה בפליאה: "אני נראית לך קשוחה? אני שומרת על ענייניות. ייתכן שזה מתפרש גם כקשיחות. זו לא הפעם הראשונה שאני שומעת את זה. אני מספיק מבוגרת להגיד לך שמה אומרים עליי לא משמעותי עבורי כבר המון שנים".

אבל במציאות, כפי שעולה מהעדויות שהגיעו אל זמן ישראל, האווירה במוספים שערכה הייתה הרבה פחות עניינית, כמעט מהרגע הראשון.

גורם שעבד באותם ימים בעיתון "הארץ", והתבונן בדרך כלל מהצד, מספר שנדהם ממה שראה. "אני הרבה שנים בעיתונות ולא זכור לי שנתקלתי בדבר כזה. ההתנהגות שלה הייתה כאוטית ואלימה מאד. זה התבטא בכך שלעתים קרובות מאוד הייתה יוצאת מישהי מהחדר עם דמעות, והיו גם מקרים של בכי ממש.

"אני הרבה שנים בעיתונות ולא זכור לי שנתקלתי בדבר כזה. ההתנהגות שלה הייתה כאוטית ואלימה מאד. זה התבטא בכך שלעתים קרובות מאוד הייתה יוצאת מישהי מהחדר עם דמעות, והיו גם מקרים של בכי ממש"

"זה היה יכול להיות פרילנסרית או צלם או גרפיקאית, היא לא בחלה. הייתה יכולה לצרוח גם על הכתבת הכי ותיקה בעיתון, אישה שמבוגרת ממנה בעשרים שנה, מישהי עם קבלות. לא היה הבדל של גיל, צבע, השכלה, מעמד. היא פשוט הייתה מתעמרת בכולם.

ליסה פרץ בארוע "הארץ על הבר", ינואר 2019

"בשלב מסוים עברנו למבנה חדש עם קיוביקלס כאלה שבו רואים מה נעשה מעבר לדלתות הזכוכית וגם שומעים. אני מכיר אנשים שצועקים ועצבניים ונתקלתי בכל סוגי העיתונאים. אבל עם ליסה, זה לא היה עשרים שניות של צרחות שאתה מוציא את מה שיש לך ונרגע – זה היה יותר כאילו המסדרונות רועדים, והצרחות נמשכו מספר דקות. כמו טנטרום חסר שליטה. וכולם שומעים.

"עם ליסה, זה לא היה עשרים שניות של צרחות שאתה מוציא את מה שיש לך ונרגע – זה היה יותר כאילו המסדרונות רועדים, והצרחות נמשכו מספר דקות. כמו טנטרום חסר שליטה. וכולם שומעים"

"עובדים היו מגיעים אלינו בוכים. מחפשים כתף לבכות עליה. אני זוכר שעבדתי עם מפיקה באגף אחר בעיתון שהייתה מנחמת עובדות. האמת שהיינו המומים. פעם באתי אליה ואמרתי לה 'ליסה, מה קורה איתך?' אז היא התחילה לצעוק גם עלי: 'אתה לא תגיד לי איך לנהל את העובדים שלי'. וככה זה נמשך ונמשך.

"בדיעבד, אני חושב שהייתה שם מצוקה. אולי היא הרגישה כמו אאוטסיידרית שצריכה להוכיח את עצמה במקום שונה ואליטיסטי. וזה יצא בצורה הכי אגרסיבית שרק אפשר".

עד 2014 פרץ הייתה השליט היחיד של כל תחום התרבות בעיתון. כוח אדיר ואחריות עצומה. פרץ פיטרה או העבירה מתפקידם כמה מאנשי הגוורדיה הישנה שכתבו במדורי התרבות ומינתה כתבות וכתבים, מפיקים ורכזי מערכת חדשים. אולם סגנון הניהול המצמית והמאיים לא נעלם, גם תחת הכפופים שבחרה בעצמה, על אף שמעת לעת שינה צורתו.

אחת העיתונאיות שעבדה עם פרץ באותם הימים ועזבה לפני שנים טוענת שהתקופה במוסף "גלריה" רודפת אותה עד היום. "אני בפירוש בפוסט-טראומה מהעבודה עם פרץ. היא דרסה אותי יום-יום, כל פעם קצת. סירסה אותי לגמרי, הפכה אותי לאבק. אבל היא עושה זאת באופן חמקמק. היא אף פעם לא קראה לי 'יא כלבה' או משהו כזה.

"אני בפירוש בפוסט-טראומה מהעבודה עם פרץ. היא דרסה אותי יום-יום, כל פעם קצת. סירסה אותי לגמרי, הפכה אותי לאבק. אבל היא עושה זאת באופן חמקמק. היא אף פעם לא קראה לי 'יא כלבה' או משהו כזה"

"השיטות שלה הפכו הרבה יותר מתוחכמות. זה היה בשיטת העינוי הסיני, כל פעם עוד קצת: עוד הערה מעליבה, עוד סטירה מטאפורית בפרצוף, עוד האשמת שווא. תמיד הייתה מפילה עליי את האחריות על כל דבר פחות מוצלח שקורה במערכת.

"עזוב את זה שהיא מתקשרת אליך בכל שעה, בלילה, בסוף שבוע, מציקה לך, מטרידה אותך בזוטות, מחרפנת אותך בהצקות. מנסה לשבור אותך, לראות כמה זמן תחזיק מעמד. אחר כך, כמו בתסמונת בעל מכה, כשהייתה מרגישה שהגזימה, הייתה לפעמים מתנצלת. אומרת שהרגישה לא נעים.

"הייתי בחופשה בעניינים אישיים וביום שחזרתי היא עשתה לי קבלת פנים מזעזעת. התעלמה ממני, שיבחה אחרים שהחליפו אותי מולי בצורה מוקצנת, העמיסה עלי בבת אחת רשימת מטלות שמעולם לא היו חלק מתפקידי קודם. אמרתי לה, 'ליסה, אבל זה לא התפקיד שלי. מעולם לא עשיתי דברים כאלה'. אז היא אמרה רק: 'את תעשי!' במעין טון של מפקדת בצבא.

"ראיתי שהיא מנסה לשבור אותי. שום חמלה, שום רחמים. הרגשתי שהיא מנסה למחוץ אותי כמו ג'וק קטן. ודיברה אליי בצורה כל כך מקטינה ששתי בחורות אחרות שעבדו שם (השמות שמורים במערכת) ניגשו אליי ואמרו לי, 'למה את נותנת לה לדבר אלייך ככה? למה את מרשה לה?'

"הרגשתי שהיא מנסה למחוץ אותי כמו ג'וק קטן. ודיברה אליי בצורה כל כך מקטינה ששתי בחורות אחרות שעבדו שם ניגשו אליי ואמרו לי, 'למה את נותנת לה לדבר אלייך ככה? למה את מרשה לה?'"

"אז הלכתי הביתה והחלטתי שאני לא עובדת שם יותר והגשתי מכתב התפטרות. כי הבנתי שאם אשאר שם עוד יום אחד אני אתמוטט. ושלחתי מכתב לדב (אלפון, אז עורך הארץ, א"ה). דב קרא לי לשיחה וניסה לפייס בינינו, ולהחזיר אותי לעבודה, אבל אני סירבתי. בדיעבד זאת הייתה ההחלטה החכמה ביותר שיכולתי לעשות".

זאת כנראה הפעם הראשונה בה הגיעה סוג של תלונה חצי-רשמית אל עורך "הארץ" הנוגעת לטענות התעמרות מצידה של פרץ.

חוסר אמון והאשמות שווא

עם הזמן פרץ פיתחה, לטענת אנשים שעבדו עמה, חשדנות אוטומטית כלפי הכפופים לה – חשדנות שהפכה לקיצונית בעתות משבר וכללה הטלת האשמות דרמטיות, על גבול הקונספירציה.

"הייתה איזו פשלה מקצועית במערכת", מספר עובד, "אני כבר לא זוכר את הפרטים המדויקים. הייתי בסך הכל שבועיים בעבודה אחרי שליסה עצמה הביאה אותי מכל תקשורת אחר. היא קראה לי ואמרה: 'זה לא מקובל עלי מה שקרה. זה לא מתאים ליכולות שהפגנת עד כה'.

"הסכמתי איתה וחשבתי שבזה סיימנו, אבל היא המשיכה: 'עשית את זה בכוונה! אין לי אלא להסיק שאתה שתול שהגיע לכאן כדי לגרום לי לקרוס'. זה היה כמו לקבל סטירה, הפצצה, אאוט אוף דה בלו. שאלתי בתדהמה: 'מה??', כי יותר מזה לא הצלחתי להוציא מהפה מרוב הלם. והיא חזרה על ההאשמה המטורפת הזאת פעם שנייה.

ליסה פרץ בארוע "הארץ על הבר", ינואר 2019

"ואז החלה תקופה שהרגשתי שרף חוסר האמון שלה בי מתחיל לעלות. נכנסתי אליה ואמרתי לה, 'שמתי לב שאת לא משתחררת מהאירוע ההוא, אני מרגיש שקשה לך לעבוד ככה. אז אני מציע שאלך למחלקת מחשוב ואבקש שהאימייל שלי יהיה פתוח לך. שתוכלי לראות כל מה שיש לי שם ואף פעם לא יהיו לנו סודות.

"היא עצרה רגע, הסתכלה עליי, חשבה על זה ואז אמרה: 'זה רעיון טוב, אבל אל תעשה את זה'. מאוחר יותר הבנתי שהיא היססה כנראה כי זה לא ממש חוקי לעקוב אחרי אימיילים של אחרים. אבל היא כן הנחתה אותי שמעתה והלאה כל אימייל שנראה לי רגיש – בין אם אני כותב לכתב או לגורם אחר במערכת – לכתב גם אותה. וכך היה.

"אני תמיד הרגשתי כאילו ליסה מתכוננת לוועדת חקירה על ידי איתות שמישהו אחר אשם. בכל דבר היא תמיד הייתה מטילה את האחריות על אחרים. כל הזמן, כל הזמן. ברמות שהיו מגוחכות לפעמים. רמת חוסר האמון שלה בצוות הדהימה אותי. אחד הדברים הראשונים שאמרה לי בשיחות בינינו הייתה: 'אל תאמין לאף מילה של הכתבים. מבחינתך כל הכתבים שקרנים'".

"רמת חוסר האמון שלה בצוות הדהימה אותי. אחד הדברים הראשונים שאמרה לי בשיחות בינינו הייתה: 'אל תאמין לאף מילה של הכתבים. מבחינתך כל הכתבים שקרנים'"

"בהתחלה היא הייתה חביבה אליי", מספרת עובדת נוספת, בתחום ההפקה במערכת. "אני לא יודעת בדיוק לסמן את האצבע מתי זה התחיל להתדרדר. היא עובדת באינטואיציות, ובשלב מסוים האינטואיציה שלה סימנה אותי. ייתכן שזה נבע מכך ששיקפתי לה חוסר שביעות רצון של פרילנסרים שלא היו מצליחים לתקשר איתה והייתה מתעלמת מהם – אז הם היו פונים אליי.

"נתקעתי באמצע, בינה לבין כותבים. אני לא יכולה להגיד להם כלום כי אין לי סמכות, ואני לא יכולה להגיד לה כלום כי היא רואה בזה חוצפה, על אף שזה חלק מתפקידי לעדכן על פניות למערכת.

"חלק מהנקמות שלה בי היו תיאטרליות ומגוחכות בדיעבד, אבל בזמן אמת משפילות. כאילו אני לא קיימת. למשל, היא הייתה מגיעה, חולפת על פני האופן-ספייס ואומרת במפגיע, בטון טקסי, שלום רק למי שלצדי, כולל ציון שמו, תוך התעלמות מוחלטת ממני.

"או נניח אם מישהו הביא שוקולד מחו"ל, היא הייתה קוראת למי שיושב לידי לבוא להתכבד בלי להזכיר אותי. כמו בכיתה ד', אבל המטרה הייתה לאותת: את על הכוונת.

"כשהיה לה מצב רוח רע, הייתה עושה לי את המוות. למשל, בבחירת תמונות. הייתי נותן עוד ועוד אופציות והיא הייתה שוללת את כולן, ללא נימוק: 'זה לא טוב, זה לא טוב'. בסוף, אחרי סבב רביעי-חמישי כשכבר לא ידעתי מאיפה להביא עוד, עשיתי תרגיל – החזרתי תמונות מהסבב הראשון שלא התקבלו, והפעם הן היו בסדר.

"ההתנהלות הייתה כה משפילה, גם בגלל שפעמים רבות היא נעשתה בפומבי. ובכמה הזדמנויות אנשים היו ניגשים אליי ושואלים האם אני בסדר ואיך אני מחזיקה מעמד, והביעו סוג של אמפטיה למצבי. הם הבינו שהמצב הזה הוא סיוט מתמשך עבורי".

"ההתנהלות הייתה כה משפילה, גם בגלל שפעמים רבות היא נעשתה בפומבי. ובכמה הזדמנויות אנשים היו ניגשים אליי ושואלים האם אני בסדר ואיך אני מחזיקה מעמד, והביעו סוג של אמפטיה למצבי"

"יש בה איזה סדיזם, מן הסתם", אומרת עובדת במערכת. "רואים איך זה יוצא על נשים שהיא 'מתחקרת' כאילו היא משב"כ: סידרת שאלות, בטון מתגבר, באופן מלחיץ. מי שעונה בביטחון – ניצל, אבל אלה שמרגישות שהן בחקירה נלחצות ומתבלבלות ואז מרגישות כמו טמבליות. היא כנראה רואה בכך מקור של כוח, להלחיץ אנשים. אולי רואה בכך דרך להוציא מהם את המיטב".

במסדרונות "הארץ" גם מדברים רבות אודות המחויבות הטוטאלית שפרץ דורשת מכתביה, הכוללת זמינות 24/7, והציפיות שלה לתוצאות מיידיות. "היא שולחת הודעות בשעות לא שגרתיות – אמצע הלילה, שישי בערב, ערב חג. ומלא כאלה", מספרת עובדת במוסף. "זה יושב לה על איזשהו צורך והיא חייבת לשלוח, אחרת לא תשתחרר. הבעיה היא שעל העובדים זה מעיק, כי הם מרגישים חובה לענות".

עם הזמן גם נוסדו בדיחות על האופן התמוה בו פרץ תופסת את ממד הזמן. למשל להטיל משימה מורכבת על ההפקה ואז לשאול שלושים שניות אחרי כן אם כבר בוצעה. או לשלוח הוראה בווטסאפ ובדיוק ארבע דקות אחר כך לכתוב: "אני צריכה לשלוח שוב?" – רק כדי שהעובד יעדכן: "הייתי בהפסקת סיגריה לכן לא עניתי. מטפל עכשיו". או לבקש מעובדת לגשת אליה, ולא לתת לה אפילו דקה להגיע למשרדה לפני שהיא שולחת תזכורת.

כמה משברים הקשורים לזכויות העובדים זכורים היטב לעובדי המוסף. האחד התרחש בערב מותה של אשת תרבות מוכרת. מאחר שהשחקנית הוותיקה נפטרה בשישי בערב, לא הצליחו עורכי המוסף להשיג את הכתבת הרלוונטית, שלא ענתה לשיחות הטלפון בין השעות שמונה לעשר. משימת כתיבת ההספד הוטלה על כתב אחר. ביום ראשון זומנה הכתבת למשרדה של פרץ וספגה צרחות אימים. כמה שבועות אחר כך עזבה את העיתון.

במקרה אחר, עורכת במשרה חלקית קיבלה אישור מאחד הסגנים לעבוד מהבית לקראת סגירת מוסף, בגלל שלא הצליחה למצוא בייביסיטר עבור שני ילדיה הקטנים. כשנודע הדבר לפרץ היא שטפה את העורך בכל הכוח. "היא צרחה 'אמרתי פול קאפאסיטי (נוכחות מלאה) והתכוונתי פול קאפאסיטי!' וירתה וירתה וירתה", מספר גורם שהאזין לשיחה.

"לשווא ניסו להסביר לה שמדובר באישה עם ילדים קטנים שהייתה במצוקה אמיתית. את ליסה זה פשוט לא עניין. בשלב מסוים העורך לא התאפק ושאל את ליסה: 'תגידי, יש משהו שאני לא מבין: איפה הפמיניזם שלך? את מצפה שאני אדרוס את הילדים של אישה בשביל מוסף?' אז ליסה ענתה: 'זה מאד מאכזב אותי לשמוע את התשובות האלה' וסגרה את הנושא".

"בשלב מסוים העורך לא התאפק ושאל את ליסה: 'תגידי, יש משהו שאני לא מבין: איפה הפמיניזם שלך?' אז ליסה ענתה: 'זה מאד מאכזב אותי לשמוע את התשובות האלה' וסגרה את הנושא"

במקרה אחר, עובדת שלקתה בבטנה התפתלה מכאבים במהלך המשמרת. כולם מסביבה הבחינו בסבלה. היא ניסתה לאותת לפרץ, שהתעלמה לטענת העובדת והמשיכה להעמיס עליה משימות. בסוף המשמרת העובדת התאשפזה בבית חולים לניתוח הוצאת תוספתן.

"לליסה היתה שיטה לקרב ולהרחיק עובדים באופן לא מוסבר, ללא נימוק", מספרת עורכת בעיתון. "למשל משכתבת יכולה למצוא את עצמה פתאום ללא סידור עבודה במשך שבועיים, יושבת ללא מעש ובוהה בקירות. למה? ככה. כי ליסה החליטה להפעיל במקומה מישהו אחר. זה קרה גם לכתבים – פתאום הייתה מייצרת מעין תחרות פנימית מוזרה.

"עכשיו, צריך להבין: אנחנו בעידן שבו מקומות עבודה בעיתונות מאד רעועים. עובדת שיושבת ליד הדסק בלי לעשות כלום לא נהנית מהבטלה. להיפך, היא מיד מתחילה לשאול את עצמה: מה עשיתי לא בסדר? מתי מפטרים אותי? היא מייד מריצה בראשה סרטים. היא מיד הופכת למוחלשת".

"עובדת שיושבת ליד הדסק בלי לעשות כלום לא נהנית מהבטלה. להיפך, היא מיד מתחילה לשאול את עצמה: מה עשיתי לא בסדר? מתי מפטרים אותי? היא מייד מריצה בראשה סרטים. היא מיד הופכת למוחלשת"

עיתונאיות ועיתונאים אחרים במערכת חשו על בשרם את חוסר האמון המעליב והשיטתי מצד העורכת. "על היום הראשון הזהיר אותי חבר", מספרת עיתונאית שהחלה לעבוד במוסף לפני כמה שנים. "אבל בהתחלה היא הייתה נורא נחמדה אליי.

"אט אט הבנתי שהיא מפתחת דפוס, שהיא בודקת אותי, לראות את התגובות שלי, לראות כמה אני עומדת על שלי. עם הזמן היא הפכה להיות ביריון שהוא גם הבוס".

במה זה בא לידי ביטוי?
"היא דיברה ממש לא יפה. כמו מפקדת בטירונות. הייתה אומרת לי משפטים מדהימים כמו 'תמחקי את החיוך שלך'. קובעת פגישות עם אנשים ארבע וחמש פעמים ומבריזה ברגע האחרון. גורמת לך להרגיש שאתה חרק קטן.

"אני יושבת בישיבת מערכת, כולם אמורים להיות מסוגלים להתבטא, להביע עמדתם. אני אומרת משהו – היא מסתובבת אלי בפרצוף קר ותוקעת לי 'אף אחד לא שאל אותך' או 'לא שאלתי לדעתך'. זה קרה כמה פעמים. שותלת אותי במקום.

"אז קלטתי שאני באמת לא חשובה וככה התייחסתי לעצמי במערכת. הפסקתי להתבטא, הפסקתי לענות. היא עשתה לי טסט לראות אם אני אעמוד על שלי, וראתה שזה מצליח לה. ככה נראית התעמרות בעובד".

"קלטתי שאני באמת לא חשובה וככה התייחסתי לעצמי במערכת. הפסקתי להתבטא, הפסקתי לענות. היא עשתה לי טסט לראות אם אני אעמוד על שלי, וראתה שזה מצליח לה. ככה נראית התעמרות בעובד"

חשת כקורבן להתעמרות?
"כן, לגמרי. הרגשתי את זה פיזית ממש. אנשים חייבים להבין שהתעמרות בעבודה – הקווים שלה כל כך עדינים, כל כך נזילים. אני זוכרת תחושות של חיל ורעדה כשאני עוברת ליד החדר שלה. מחנק של ממש, והדופק שלי עולה ואני מזיעה. ובימים שבהם במקרה היא לא מגיעה למערכת אני אדם אחר, נושמת.

"התחלתי להחזיק מראה קטנה ליד הדסק שלי, כדי שאדע מתי היא ניגשת אליי מאחור. להיות מוכנה למתקפה. זה היה רעיון שקיבלתי מקודמתי בתפקיד, כי הנוכחות שלה החל מאיימת עלי פיזית".

View this post on Instagram

A post shared by Meirav Darzi Meiri (@medarme)

ומה יכול לקרות?
"אם היא מגיעה עם מצב רוח, היא מתחילה להשתגע על כולם. מחפשת קורבן, מתחילה לצעוק, צרחות איומות ממש".

שמה הן כוללות?
"אני אפילו לא זוכרת את התוכן. הוא חסר משמעות. זה פרץ של צרחות מחרידות עד שהיא מסיימת ואז זהו. עוזבת את החלל הפתוח. וכולם מסתכלים מסביב זה על זה בתימהון, בתחושה של מה קרה פה הרגע. ואחר כך ממשיכים לעבוד.

"ולפעמים היא הייתה נרגעת והופכת חביבה אליך מאוד. נחמדה, סימפטית, וזה הכי נורא. זה הכי נורא. כי אתה מפתח תקוות שאולי היא מחבבת אותך, וממש מקווה שכך זה ימשך. שאולי משהו השתנה עכשיו ואני לא אחטוף יותר. כמובן, זה לא מחזיק הרבה זמן".

"ולפעמים היא הייתה נרגעת והופכת חביבה אליך מאוד. נחמדה, סימפטית, וזה הכי נורא. כי אתה מפתח תקוות שאולי היא מחבבת אותך, שאולי משהו השתנה עכשיו ואני לא אחטוף יותר. כמובן, זה לא מחזיק הרבה זמן"

גם אצל העיתונאית הזאת השיא נרשם כשפרץ ניסתה להפיל עליה האשמה קונספירטיבית ללא בדל הוכחה: "היא החלה לרמוז שאני מעתיקה את הטורים שלי. סתם כך, יום אחד. אחר כך עברה לומר את זה בגלוי. 'תגלי לי מאיפה העתקת את זה'. ולא בשיחות פרטיות – היא אמרה את זה מול כולם, באופן-ספייס. כעובדה גמורה. שאני העתקתי דברים שפרסמתי".

איך הגבת?
"הייתי משובללת לגמרי כבר. כל כך בהלם. ניסיתי למחות בקול ענות חלושה. זה היה נורא. באמת-באמת נורא. כולם ראו ושמעו את זה. אז גם נשברתי והלכתי עם זה לאלוף (בן, עורך העיתון) להתלונן".

לטענת העיתונאית, בן התייחס לסיפור באמפתיה, אך מבלי לבצע שום פעולה מעשית לתיקון המצב המשפיל והמכפיש. "התגובה שלו הייתה מאד מבאסת עבורי. הוא אמר שאני צודקת, ושהוא לצדי, אבל אין מה לעשות וש'ככה ליסה'. ואז הציע לעזור לי למצוא עבודה במקום אחר. ועזבתי את העיתון".

Embed from Getty Images

אוגרת כתבות שלא מתפרסמות

אחת הטענות החוזרות ונשנות נגד פרץ, אשר נשמעו מצד כולם בעיתון ללא יוצא מן הכלל (כולל אלה המעריכים את יכולותיה של פרץ כעורכת) היא שפרץ אוגרת כתבות ולא מפרסמת אותן, לעיתים חודשים ארוכים או בכלל.

מטאפורית, המגירות שלה מלאות בעשרות כתבות וטורים שכנראה לא יתפרסמו לעולם. ההערכות מדברות על מעל 200 ביקורות שהזמינה ומעולם לא פרסמה עבור מוסף "ספרים", גם הוא בעריכתה.

חלק מהביקורות נכתבו על ידי מבקרים, סופרים, או אפילו אישים פוליטיים מוכרים. ההחלטה לא לפרסם לא התלוותה כמעט אף פעם בנימוק. למעשה, כמעט אף פעם לא הייתה החלטה מוצהרת.

הכתבות, אשר חלקן הוזמנו בלחץ ובדחק של דד-ליינים נוקשים, פשוט שוכבות במחשב כאבן שאין לה הופכין. הכותבים המתוסכלים לרוב אינם מצליחים אפילו לקבל תשובה לשאלה פשוטה: מדוע הכתבה לא מתפרסמת? כשלליסה לא נוח לענות – היא נעלמת ולא עונה. לא במייל, לא בווטסאפ, לא בנייד. ככה פשוט.

"יש פה פער עצום שקשה ליישב", אומרת כותבת לשעבר. "ליסה יוצרת מקום עבודה מאוד-מאוד תובעני, עם המון מטלות וערימות של דרישות לכל כתבה, עד הרגע האחרון בלחץ: עוד מרואיינים, עוד נתונים. תהליך שכאילו שואף להתייחס הכי ברצינות לטקסט. והדד-ליין קשיח בנוסח: 'אבקש את הטקסט אצלי מחר עד שעה 12 לכל המאוחר'.

"אז אתה לוקח ריטלין כדי לא לישון בלילה, זורק את הילדים מול הטלוויזיה, עושה שמיניות באוויר כדי לעמוד בזמנים. ואז זהו. הכתבה שוכבת מוכנה, ערוכה, משופרת – ולא קורה איתה כלום. זה יכול להטריף אותך. ואתה לא מקבל תשובה.

"אז אתה לוקח ריטלין כדי לא לישון בלילה, זורק את הילדים מול הטלוויזיה, עושה שמיניות באוויר כדי לעמוד בזמנים. ואז זהו. הכתבה שוכבת מוכנה, ערוכה, משופרת – ולא קורה איתה כלום. זה יכול להטריף אותך"

"עכשיו, ברור שלעורכת יש סמכות להחליט מה מתפרסם ומתי, אבל אין פה אפילו ניסיון קלוש לראות את העובד כאדם עם זכויות וקיום משל עצמו. בשביל ליסה אתה כורה פחם. סיימת את הכרייה – לא עניינך מה קורה איתו אחר כך. המקסימום שתצליח לקבל תשובה זה: 'הכתבה נדחתה'".

"על הכתבה הראשונה שהכנתי עבורה היא העליבה אותי", מספרת כתבת ותיקה שעבדה פעם בעיתון ועזבה. "השקעתי בה המון. אחרי שהגשתי אותה היא לקחה אותי לחניון, עישנה לי ישר בתוך הפרצוף בבוז, ואמרה לי שאני לא יודעת לכתוב. כתבתי לפני זה מאות כתבות ועבדתי עם עשרות עורכים – מעולם לא אמרו לי דבר כזה.

"היא לקחה אותי לחניון, עישנה לי ישר בתוך הפרצוף בבוז, ואמרה לי שאני לא יודעת לכתוב. כתבתי לפני זה מאות כתבות ועבדתי עם עשרות עורכים – מעולם לא אמרו לי דבר כזה"

"אחר כך היא סיפרה שעורכת המשנה אמרה כל מיני דברים רעים על הכתבה שלי, והבנתי שהיא בכלל לא קראה אותה. אז הלכתי לעורכת המשנה – התברר שליסה לא אמרה אמת. העורכת לא אמרה אף אחד מהדברים הללו. הכתבה הזאת, שהשקעתי בה המון אנרגיות, לא התפרסמה בסוף, כמו רוב הכתבות שהגשתי. היא סירבה להסביר לי למה היא לא מפרסמת, פשוט גרסה לי כתבה ועוד אחת ועוד אחת.

"בשלב מסוים התחלתי לעבוד על תחקיר מורכב יותר. אז ליסה 'עודדה' אותי על ידי זה שאמרה בזלזול שהמרואיין הכי חשוב 'בטוח לא יסכים לדבר איתך'. והוסיפה בסרקזם 'אבל אשמח לאכול את הכובע'. אבל המרואיין שיתף איתי פעולה ארוכות והתחקיר בוצע.

"שלחתי את התחקיר אליה, גאה בתוצאה, ולא שמעתי כלום. היא לא הגיבה, ככה במשך שבועות וחודשים. לא אמרה אם טוב או לא טוב, מה חסר, מה צריך להשלים. פשוט לא הגיבה. הייתה לי תחושה שהיא מאוכזבת שהצלחתי.

"במקרה אחר היא ביקשה ראיון עם דמות בכירה בעולם התרבות. אבל הראיון לא יצא לפועל בגלל שהיחצ"ן סירב לאפשר לו להתראיין. ליסה התקשרה אלי וצווחה עלי בטלפון ששום כתבה שלי לא יוצאת לפועל. עזבתי כי לא יכולתי לשאת את היחס הזה יותר.

"כשנכנסתי לעיתון הזהירו אותי מפניה, אבל לא שיערתי בנפשי כמה זה יהיה גרוע. אני מתייחסת אליה בתור טראומה. פעם ראיתי אותה מרחוק ברחוב ועברתי לצד השני. הייתה לי ממש תחושה של בהלה, כאילו אני נתקלת בתוקף שלי".

"כשנכנסתי לעיתון הזהירו אותי מפניה, אבל לא שיערתי בנפשי כמה זה יהיה גרוע. אני מתייחסת אליה בתור טראומה. פעם ראיתי אותה מרחוק ברחוב ועברתי בבהלה לצד השני, כאילו אני נתקלת בתוקף שלי"

"קצת קשה להסביר למתבונן מהצד כמה קשה לעיתונאי לעבוד על כתבות במשך ימים ולילות ואז לראות אותן שוכבות ולא מתפרסמות", אומר כתב ב"הארץ".

ליסה פרץ בארוע "הארץ על הבר", ינואר 2019

"יש כאלה שחושבים שזה אזוטרי, אבל זה ממש לא. מדובר בכתבות מגזין ארוכות של 2,000 ו-3,000 מילה, וליסה ממש לוחצת עליך להגיש בזמן, עם המון דרישות דקדקניות. ואתה קורע את התחת ואז זהו. הכתבה לא מתפרסמת. פעם אחר פעם אחר פעם. זאת השפלה גדולה לעיתונאי. אתה מרגיש חסר ערך, חסר אונים.

"וכשאתה שואל אותה, אם היא כבר עונה לך, היא אומרת משהו כמו: 'לא הבטחתי אף פעם שזה יתפרסם'. שזה שקר כמובן כי ברור שהבטיחה, ואפילו דרשה שהכתבה תוגש בצורה מסוימת מאוד, עם דגשים והישגים עיתונאיים שרדפת אחריהם.

"אתה מרגיש כאילו עושים לך גזלייטינג, כאילו המצאת, וזה מטריף. ואחרי כמה פעמים כאלה אתה שואל את עצמך איך בדיוק אני אמור לצאת לעשות עוד כתבה כששוכבות שלוש וארבע כתבות שלי בסטוק בלי שום תוכנית להתפרסם? ואיך אני נראה בעיתון שכתבות שלי לא מתפרסמות?

"יש כמובן אספקט מקצועי: מרואיינים שהתמסרו אליך ואתה צריך להתחמק מהם כי אין לך תשובות, יחצ"נים שסגרת איתם בלעדיות. וכאשר אתה פונה לסגנים שלה, היא כועסת ומאיימת עליך כאילו 'עקפת' אותה, למרות שזה לגמרי נוהל תקין של עבודה בעיתון להתנהל מול הסגן".

"כשאת מבקשת ממנה הערות על הכתבה וכן מצליחה לדבר איתה, אז היא לא תמיד אומרת לך אמת", מספרת כתבת בעיתון. "כמה פעמים תפסתי אותה מדברת על הכתבות שלי בלי שקראה אותן כלל. מתייחסת לדברים שלא היו כלל בכתבה ומדברת עליה בלי שיש לה מושג מה יש בפנים.

"כשאת מבקשת ממנה הערות על הכתבה וכן מצליחה לדבר איתה, אז היא לא תמיד אומרת לך אמת. כמה פעמים תפסתי אותה מדברת על הכתבות שלי בלי שקראה אותן כלל"

"אף פעם לא הצלחתי להבין מה המטרה של הטקטיקות האלה. אני לא מכירה אף עיתונאי שהופך טוב יותר בגלל שמשקרים לו או מתעלמים ממנו".

זמן ישראל ניסה לבדוק את הטענות לפיהן ליסה לא קוראת את הכתבות בטרם היא מגיבה עליהן. לידינו הגיעה התכתבות ובה רשימה של דרישות השלמה של חוסרים בכתבת מגזין, חלקם בסיסיים. כל אותם חוסרים שפורטו להוציא אחד, הופיעו בכתבה כפי שהוגשה למערכת.

יצחק תשובה של עולם הספרים

להימנעות מפירסום כתבות וטורים יש גם אספקט כלכלי: מדיניות התשלום לפרילנסרים ב"הארץ" אינה כוללת תשלום עבור כתבות שאינן מתפרסמות. המשמעות היא שמי שאינם מועסקים על ידי העיתון בשכר קבוע נפגעים גם באמצעות הכיס. גם עיתונאים העובדים באגפים אחרים של העיתון וכותבים לפרץ עבור תוספת שכר סופרים אינם יכולים ליהנות ממנו אם הכתבות והטורים לא מתפרסמים.

בין אלה שסופגים בצורה ישירה את המחיר הזה הם הכותבים החיצוניים של מוסף "ספרים", מוסף ביקורת הספרות של הארץ היוצא לאור ביחד עם "גלריה". מדובר בעשרות סופרים, חוקרים ועיתונאים חיצוניים אשר פרץ הזמינה מהם ביקורות שלא התפרסמו, בדרך כלל ללא נימוק. ומכיוון שלא התפרסמו – גם לא ניתן עליהן תשלום. כתיבת ביקורת דורשת מאמץ גדול יותר מכתיבת מאמר דעה רגיל – מכיוון שהכותב נדרש לקרוא ספר לעומק ולבסס את הביקורת בהתאם. אבל איש מהכותבים לא יעז להתמרד נגד פרץ.

"לסופר או לחוקר שכותב ספרים, הקשר עם המוסף של הארץ הוא קריטי", אומר סופר המפרסם ביקורות ב"הארץ" מעת לעת. "ליסה היא האדם הכי חזק בתחום. היא היצחק תשובה של עולם הספרים. אנחנו זקוקים לקשר הזה, ולכן כשהיא לא מפרסמת ביקורות שהיא מזמינה מאיתנו, אנחנו מחכים שבוע, שבועיים, חודש, חודש וחצי – ואז נאלצים לבלוע את העלבון.

"ליסה היא האדם הכי חזק בתחום. היא היצחק תשובה של עולם הספרים. אנחנו זקוקים לקשר הזה, ולכן כשהיא לא מפרסמת ביקורות שהיא מזמינה מאיתנו, אנחנו מחכים – ואז נאלצים לבלוע את העלבון"

"היא לא עונה למיילים ולא נותנת נימוק. יש פה ניצול בוטה וגם פגיעה בחוק. תאר לך שהייתי מזמין מנגר שולחן ואז הייתי מחליט לא לשלם עליו, כי הוא לא מתאים לסלון? זה אבסורד.

"צריך לזכור שהארץ הוא עסק, הוא לא מלכ"ר. והוא עסק שמתנהל באופן לא תקין. וגם כשביקורות כן מתפרסמות, מוסר התשלומים של ליסה ירוד מאד. התשלום מגיע לפעמים חצי שנה אחרי. זה מאד לא נעים. אבל, כאמור, איש לא יפנה לבית משפט. המחיר של סכסוך כזה בתחום שלנו גבוה מדי. התחושה היא שהכותבים הם חתיכת עץ שאפשר להשליך אותם. אתה לא מקבל תשובות אפילו".

מספר הביקורות שהוזמנו מכותבים – המנסים להתמודד ללא הצלחה על כמות מועטה של אייטמים הנכללים בכל מוסף מודפס (בעבר כ-10-12 ביקורות בשבוע, אבל כיום – לאחר צמצום גודל המוסף – רק מחצית מכך) – ככל הנראה הגיע בשלב מסוים לעורכי העיתון, דרך תלונות של כותבים.

"היו כותבים שלא פורסמו להם חמש ושש ביקורות, ונמאס להם", אומר גורם במערכת, "אז אם הם עשו סקנדל גדול במיוחד ובסוף היו כאלה ששילמו להם. כך נוצרה אפליה בין מי שמקבל תגמול לבין מי שלא. הרוב המכריע לא קיבל תגמול".

אחרי שהמחדל התברר לעורכים הבכירים בעיתון, הורתה פרץ להפקה לנהל שיטה של טבלאות אקסל, כדי להכניס יותר סדר בתהליך ולנסות לתאם מועדי הזמנת ביקורות ומועדי פרסום מתוכננים. אבל לדברי גורמים במערכת מה שנוצר עכשיו הוא רק "כאוס מסודר".

"היו זורקים תאריך ספורדי לפרסום, ומעדכנים את הכותב, אבל כמובן שלא היו עומדים בו", אומר גורם במערכת. "הרשימות האלה הפכו יותר ויותר מדוקדקות על הנייר, מה שרק העצים את הפסאדה במציאות, כי מספר הביקורות שהוזמנו ולא פורסמו נשאר גבוה כמו קודם.

"ההפקה המשיכה לשלוח תזכורות לאנשים חיצוניים – ביניהם פוליטיקאים, סופרים, חוקרים באקדמיה – שישלחו ביקורת עד תאריך זה וזה בידיעה ברורה שאף אחד לא יודע מתי והאם הביקורת תפורסם".

"לכולם יש צלקות. ככה זה בתחום"

הייבוש הזה, שהפך לשיטה גם מול כותבי "גלריה", הוביל לפחות פעם אחת לסכסוך עבודה, כאשר עיתונאית שזכתה להערכה באגפים אחרים בעיתון זומנה לשימוע לפני פיטורים, אחרי יותר משנתיים בהם לטענתה ניסתה לפרסם כתבות ועשרות מהן נדחו או שכבו על המדף כאבן שאין לה הופכין.

לעורכת יש כמובן זכות לבחור את העיתונאים עימם היא עובדת, אבל ההזמנה לשימוע כללה האשמות קשות על כתיבה מועטה מדי ולא איכותית. בתגובה ניסחה הכתבת באמצעות פרקליטיה מסמך טענות נגדי המתאר הדרה מכוונת.

הכתבת פירטה באריכות שורה של כתבות אשר הגישה ומעולם לא פורסמו – מה שתרם לתיק עבודות מצומצם מהנדרש, ואשר היווה אחת מהעילות לפיטורין. כמו כן, הכתבת תיעדה ניסיונות חוזרים ונשנים (כולל תאריכים) "לרדוף" אחרי פרץ בניסיון להציע נושאים לכתבה, מבלי שתזכה למענה ובסך הכל כ-90 נושאים מפורטים שהציעה ונדחו ללא נימוק. הנושאים כללו קשת רחבה מאד של ראיונות, כתבות רוחב ותחקירים בתחומי התרבות.

ליסה פרץ ובני ציפור בארוע "הארץ על הבר", ינואר 2019

הזימון לשימוע כלל גם טענה לגבי "איכות ירודה" של הכתבות, כולל פירוט ספציפי לגבי אחת מהן, פרויקט נרחב ומתמשך. הכתבת בתשובתה תיארה במפורט את תהליך העבודה על הכתבה, שכלל כמה שלבי ביניים, ואף סיפקה הוכחות לכך שלאורך כל הדרך קיבלה פידבקים חיוביים על הסגנון והכיוון המתהווה מסגניה של פרץ.

"היא ניסתה לשבור אותי", סיפרה לחבריה. "פשוט לא נתנה לי לעבוד במכוון. אני לא יודעת למה, כי מאד רציתי לעבוד. לכאורה, מה יותר טוב מלקבל משכורת ולעשות מעט? אבל בשביל עיתונאי פעיל, זה משפיל מאד.

"היא ניסתה לשבור אותי, פשוט לא נתנה לי לעבוד במכוון. אני לא יודעת למה, כי מאד רציתי לעבוד. לכאורה, מה יותר טוב מלקבל משכורת ולעשות מעט? אבל בשביל עיתונאי פעיל, זה משפיל מאד"

"כשלא הצליחה לשבור אותי, זה תסכל אותה. היא שאלה אותי פעם: 'אני לא מבינה איך את לא פוחדת ממני. למה את לא מפחדת ממני?'"

בסופו של יום, ולאחר איום מצדה בתביעה, סיימה הכתבת את עבודתה בעיתון עם הסדר כספי.

בשנים האחרונות הגיעו תלונות נוספות לידיעתם של עורך העיתון אלוף בן, המו"ל עמוס שוקן ומנהלת משאבי אנוש של העיתון, נורית דרגנר. באחד המקרים, עיתונאית פנתה אל בן והתלוננה על האווירה הקשה במוסף, על יחס מכוער ומשפיל במכוון ועל כתבות שהכינה ונקברו ללא נימוק.

"קיוויתי שאולי ירצה ליצור פיוס או ישוחח עמה, אבל הוא ענה לי באופן פוגעני במקצת. הוא אמר לי: 'כל אדם שיש לו ותק בעיתון נושא עמו את הצלקות וההצלפות שהן תוצאה של ההתעמרות במקצוע הזה. ככה זה בתחום'. אני חושבת שלא ראוי שכך יתייחסו לתלונה על התעמרות.

"אלוף בן אמר לי: 'כל אדם שיש לו ותק בעיתון נושא עמו את הצלקות וההצלפות שהן תוצאה של ההתעמרות במקצוע הזה. ככה זה בתחום'. אני חושבת שלא ראוי שכך יתייחסו לתלונה על התעמרות"

"אחרי כן שלחתי גם מייל לשוקן. שוקן היה מאד גאה בי כל הזמן, כי אני באה מרקע חריג יחסית לעיתונות. אז שטחתי בפניו את תחושותיי. כתבתי לו שהייתי מאד יקרת ערך למערכת אבל בסוף נותרתי לבד, בלי תמיכה. אבל הוא לא ענה לי. חשתי מנותקת ובודדה לגמרי".

כתבת ותיקה אחרת פנתה ישירות לשוקן במכתב כואב, שבו פירטה את אהבתה לעיתון ולמקצוע, ואת הצער שנגרם לה כתוצאה מהיחס שזכתה מפרץ. היא תהתה מדוע העיתון שדואג לזכויותיהם של האנשים החלשים בארץ ובעולם לא נוהג ברגישות כלפי זכויות עובדיו. אבל ציפייתה ליחס אמפטי נכזבה. שוקן הבטיח לבדוק ולטפל, אך דבר לא קרה.

כתבת ותיקה פנתה ישירות לשוקן במכתב כואב, שבו פירטה את אהבתה לעיתון ולמקצוע, ואת הצער שנגרם לה כתוצאה מהיחס של פרץ. אבל ציפייתה ליחס אמפטי נכזבה. שוקן הבטיח לבדוק, אך דבר לא קרה

לזמן ישראל נודע שכמה יוזמות להתארגן לפעולה ולתלונה משותפת למחלקת משאבי אנוש כשלו, בין היתר בגלל הפחד מ"הפרד ומשול" בין המתלוננים, ומהתחושה שבצמרת העיתון לא מתרגשים יותר מדי מטענות על התעמרות בעבודה. חלק מהעיתונאים ששוחחו עימנו קיבלו פנייה מנציגי ועד העיתונאים, אך היססו לשתף פעולה מחשש שזהותם תחשף. אחרים הביעו גם בפנינו חשש ברור שיפוטרו.

"התחלופה ב'גלריה' בתקופתה של פרץ הייתה גדולה – גם של עיתונאים וגם של עובדים בתפקידים אחרים. בשנים האחרונות ליסה עובדת עם פחות ופחות עובדים קבועים", אומר גורם במערכת. "אין לה כמעט כתבים. חלקם נשארו ב'גלריה יומי' או עברו לחלקים אחרים, או פשוט עזבו את העיתון. כותבים בכירים בעיתון שהיו כותבים לה חדלו או שכותבים לה לעיתים נדירות, כי הבינו שאי אפשר לעבוד איתה.

"מי שנשארו לעבוד איתה הם בעיקר שלושה סוגים של אנשים: עובדים מבוגרים יחסית, שאין להם אלטרנטיבות, עובדים פרילנסרים שמתחלפים כל כמה זמן, או כתבים שלא מוכנים לוותר על הבמה שלה ונאלצים לסבול התנהלות בעייתית. יש מעטים ממש שהיא מתייחסת אליהם בצורה תקינה.

"בתקופת הקורונה חלק מההתנהגויות שלה צומצמו, לא בהכרח בגלל שהיא פחות מרושעת לעובדים, אלא בגלל שרובם עובדים מהבית ורואים אותה פחות. באופן כללי, מה שבעיקר מטריד בסיפור שלה, ששנים ידוע שהיא מתעמרת בעובדים ולא ברור איך אף פעם לא עשו עם זה שום דבר".

תגובות

ליסה פרץ מסרה בתגובה: "בכתבה עלו טענות קשות הנוגעות ליחסי האנוש שלי כעורכת. אין לי ספק שהדברים שנאמרו בה משקפים רגשות אמיתיים של הכפופים לי. לא אשפץ או ארכך את הנאמר. אני מבינה את הפגיעה ומביעה עליה חרטה וצער. בכוונתי לעבד ולהפנים את הלקחים ומכאן והלאה להשקיע בשיפור יחסי העבודה שלי עם עובדיי. אני מבקשת סליחה מכל עובדת ועובד שפגעתי בה ובו".

פנינו בבקשת תגובה למו"ל הארץ עמוס שוקן, לעורך הראשי אלוף בן ולמנהלת כוח אדם נורית דרנגר. הם השיבו תגובתם במשותף.

מ"הארץ" נמסר בתגובה: "'הארץ' שואף לקיים סביבת עבודה מפרה, מכבדת ומעצימה – כפי שאנחנו מצפים מגופים אחרים שמסוקרים בעיתון. אנו מתנצלים בפני העובדים שצוטטו בתחקיר ופועלים לנסח כללי התנהגות שיבהירו את המותר והאסור ביחסי העבודה בארגון, בידיעה שהעבודה העיתונאית מטבעה לחוצה ורוויית חיכוכים, אבל אסור שתגלוש להשפלת עמיתים או לאלימות מילולית.

"באשר לתחקיר. ליסה פרץ היא עורכת ותיקה ומצטיינת, שמובילה את סיקור התרבות ב"הארץ" זה 13 שנים. היא התבלטה בגילוי, טיפוח והנחיה של כותבות וכותבים, עורכות ועורכים, ובזיהוי תחומי כיסוי חדשים. פרץ מנהיגה צוות שרובו עובד איתה במשך שנים ארוכות וידועה כמנהלת תובענית וקפדנית המחויבת להצלחת חלקי העיתון שבאחריותה.

"במשך השנים הגיעו לידיעת עורך הארץ אלוף בן והנהלת העיתון טענות על התנהגותה של ליסה פרץ, ושוחחנו עליהן איתה. אחדים מהעובדים עברו למחלקות אחרות ואף קודמו. עובדים אחרים ביקשו להישאר בצוותה של ליסה פרץ ואף דרשו שלא נשתף אותה בדבריהם.

"במערכת "ספרים" הייתה תקלה בטיפול בביקורות שלא התפרסמו. גיבשנו נוהל חדש להתקשרות עם כותבי הביקורות, שיבטיח להם מענה בזמן סביר על פרסום הביקורת, ותשלום חלקי גם במקרה שהטקסט נגנז, כמקובל בכלי תקשורת דומים בעולם.

"התנהגות של מנהל כלפי עובדיו, כפי שתוארה בתחקיר, אינה מקובלת עלינו. אנחנו מבקשים מכל עובד/ת בחברה שמרגישים נפגעים בין אם על ידי הממונים עליהם ובין אם על ידי עובדים/ות אחרים, לא להשלים עם כך, ולבוא ולהתלונן כדי לתרום לקיומה של סביבת עבודה בריאה. אנו נסביר את ציפיותינו לעורכות ולעורכים ולמנהלות ולמנהלים בעיתון.

"כחלק מהתהליך הפנימי שמתקיים בימים אלה בארגון להבטחת סביבת עבודה בטוחה, התייעצנו עם מומחים וגם ביקשנו מעורכים ותיקים לשמש כנציבי תלונות פנימיים, לעובדים שיבקשו לדווח על התנהלות בעייתית במערכת ויעדיפו שלא לפנות להנהלה או לעורך הראשי. בשבועות הקרובים נשלים את ניסוח קוד ההתנהגות ונציג אותו לכלל עובדי החברה"

מוועד עובדי "הארץ" נמסר: "נציגות העובדים רואה בחומרה כל מקרה של הטרדה, התנכלות או התעמרות בעובדות/ים, ותמשיך לפעול למיגור התופעה ולסביבת עבודה בטוחה. לוועד 'הארץ' הגיעו בשנים האחרונות מספר תלונות וטענות של עיתונאיות בנוגע לעורכת 'גלריה שישי', ליסה פרץ. בין השאר, עלו טענות לגבי יחס לא הוגן, אווירה בעייתית וחשד לאפליה על בסיס מגדרי. כל הטענות הועברו להנהלה בעילום שם, לבקשת העובדות.

"התפקיד שלנו כוועד הוא לוודא שתלונות של עובדות ועובדים מטופלות כראוי על ידי ההנהלה ובהתאם לבקשת ולרצון העובדים, וכך פעלנו בכל המקרים שהגיעו אלינו. בשבועות האחרונים מקיים הוועד שיחות והתייעצויות עם הנהלת החברה במטרה לשפר את יחסי העבודה במערכות 'הארץ' ו'דה-מרקר'. אנו קוראים שוב לכל עובד ועובדת הסובלים מיחס לא הולם, לפנות בהקדם לאחת מחברות הוועד".