ראש הממשלה נפתלי בנט מעד בלשונו והתבלבל בין שמו של האב לשמו של הבן הפצוע בשיחה סוערת עימו. האופוזיציה והתקשורת ביקשו להפוך את זה לסקופ, בו הם חושפים לעיני כל צביעות שמתחזה לאכפתיות, אך בלהט הרגע חשפו דבר הרבה יותר מעניין, כשכינו את האב לבן הפצוע ״אב שכול״.

האופוזיציה והתקשורת ביקשו להפוך את זה לסקופ, בו הם חושפים לעיני כל צביעות שמתחזה לאכפתיות, אך בלהט הרגע חשפו דבר הרבה יותר מעניין, כשכינו את האב לבן הפצוע ״אב שכול״

האם זה לא מה שהתקשורת שלנו עושה לגבי כל נושא?

מבינה שבאין 12 כבר הרגו אותו.
מה יהיה עם הערוץ הזה??? pic.twitter.com/2OjH5qx9GF

— li-at steinitz (@LiSteinitz) August 23, 2021

פצוע זה הרי לא מת. אבל זה גם לא בריא ושלם. זה מצב ביניים. יש בו אמביוולנטיות, שנדמה כי אותה תקשורת שלנו מבקשת לקבור ממש כפי שהיא קוברת פצוע. כפי שהיא קוברת כל אמביוולנטיות בכל תחום, מהכיבוש ועד לקורונה. התקשורת הישראלית פונה אל וגם מייצרת דעת קהל קיצונית ונחרצת לגבי מציאות מבולגנת, אפורה, חסרת ודאות ומלאה באמביוולנטיות.

הפילוסוף הצרפתי שתובנותיו מלוות את האנושות עוד מהמאה ה-16, מישל דה מונטן, כתב:

״דעת הקהל טועה: הרבה יותר קל ללכת בשולי הדרך, איפה שהקצה משמש כגבול ומנחה, מאשר בדרך האמצע, רחבה ופתוחה״.

החברה הישראלית שבוייה בידי מי שמורה את הדרך כל ערב במהדורה בטלויזיה או כל בוקר ברדיו, בדרך הקלה של השוליים הקיצונים, הנחרצים לגבי כל סוגייה.

פצוע זה הרי לא מת. אבל גם לא בריא ושלם. זה מצב ביניים. יש בו אמביוולנטיות, שנדמה כי התקשורת שלנו מבקשת לקבור, ממש כפי שהיא קוברת פצוע. כפי שהיא קוברת כל מורכבות בכל תחום, מהכיבוש ועד לקורונה

כולנו יודעים שכלב נשך אדם זה שגרה ואדם נשך כלב זה אייטם. ההטייה לסנסציוני מייצרת לנו תמונת מציאות מעוותת גם ככה. אבל הטעות הפרוידיאנית שמכנה אב לבן פצוע ״אב שכול״ חושפת הרבה מעבר לבחירה לשקף דווקא סנסציה. היא מבטאת תפיסה שבה אין אמצע. תפיסה שאונסת מציאות של חוסר ודאות לנחרצות.

כך שנים המשטר הצבאי בשטחים מתווך לקהל הצופים והמאזינים. אינספור מצבים אמביוולנטים הופכים לנחרצים. כפי שלא פעם ראש הממשלה בנט הסביר, יש טובים ויש רעים.

הקבוצה שהכי מנכיחה את האמביוולנטיות בגדה, לוחמים מאירגון "שוברים שתיקה", קיבלו טיפול דומה ל״אב השכול״, כשמצבם האמביוולנטי בהגדרה הפך לנחרץ. מי שסיכנו את חייהם למען המדינה כלוחמים קרביים בשורות צה"ל, ומעידים על עוולות הכיבוש שחוו וראו במו עיניהם – הפכו לאויבים.

לא, אל תגידו "הסתה","תהליכים", באמת, אל תגזימו…
– –
סגנית שר החוץ: שוברים שתיקה הם אויב מבית – מדיני ביטחוני – הארץhttps://t.co/4PTXHfkZ6c pic.twitter.com/M6O9oT3Eoi

— David Kafri (@DavidKafri) April 26, 2017

כך מתווך בתקשורת גם משבר הקורונה. לפני שבועיים דני קושמרו נאלץ להשמיע ״הבהרה קטנה״ על כך שבפאנל של עמית סגל – פרופסור רבקה כרמי הוצגה כשרלטנית לכאורה, בעזרת ציטוטים שמעולם לא אמרה.

ההטייה לסנסציוני מייצרת ממילא תמונת מציאות מעוותת, אך הטעות הפרוידיאנית שמכנה אב לבן פצוע ״אב שכול״ חושפת תפיסה שבה אין אמצע, שאונסת מציאות של חוסר ודאות – לנחרצות

את הטיפול הנחרץ קיבלה כי היא חלק מקבוצה של מדענים שמותחים ביקורת על מדיניות הממשלה במשבר הקורונה. רבקה כרמי, פרופסור לגנטיקה ורופאת ילדים שהיתה נשיאת אוניברסיטת בן גוריון, ד״ר של כבוד מאוניברסיטת ברנדייס, ומי שקיבלה אות "מפקדת במסדר האימפריה הבריטית״ ממלכת אנגליה על תרומתה לקהילה המדעית של ישראל ואנגליה – מוצגת כמכחישת מדע. מדוע? כי היא חולקת על מדיניות הממשלה.

אכן אמר!???? pic.twitter.com/ZhhUxC7OPh

— השר לענייני טוויטר ????????️‍???? (@TheTWMinister) August 8, 2021

בעולם הנחרץ בו אב של פצוע הופך ל״אב שכול״ אין מצבי אמצע. גם לא ניתן להכיל מדענים אמיתיים בעלי שם עולמי שבו זמנית מכירים ביעילות של החיסון לאוכלוסיה בסיכון אבל גם מתנגדים לתו הירוק, לסגר או לחיסון בבתי ספר.

מעמדם של אותם רופאים ומדענים הפך לדומה למעמדם של הלוחמים שוברי השתיקה או למעמדן של חרדיות פמיניסטיות שמואשמות בנסיון לפרק את החברה או מנגד יאללה לצאת כבר בשאלה.

בעולם הנחרץ בו אב לפצוע הופך ל״אב שכול״ אין מצבי אמצע. גם לא ניתן להכיל מדענים בעלי שם עולמי, שבו זמנית מכירים ביעילות החיסון לאוכלוסיה בסיכון אך גם מתנגדים לתו הירוק, לסגר או לחיסון בבתיה"ס

מאריסטו, לבודהה, הרמב״ם וולטר אמרסון תמיד היו מי הזכירו לנו שדרך הזהב היא דרך האמצע.

ניצן ויסברג, מרצה ויועצת למתודולוגיית חדשנות design thinking ופעילה חברתית בתחום החינוך. עבדה כפרופסור יועצת באוניברסיטת סטנפורד לפני שחזרה לארץ וגילתה שארצה שינתה את פניה. כיום היא חיה בהוד השרון עם אישה היקר וארבעת ילדיהם. Nitzan Waisberg is a design thinking specialist, lecturing and advising various organization. She is also a social and political activist in the field of education. She served as a Consulting Professor at the Stanford University d.school before returning to her homeland to find it almost unrecognizable. She lives in Hod-HaSharon with her husband and their four children.

מיד כשסיימתי את לימודי החינוך התחלתי ללמד בתיכון. הייתי בן 27 ומולי כיתה של תיכוניסטים בי"ב. הייתי צריך ללמד אותם סוציולוגיה לבגרות. אני לא יודע מאיפה שאבתי את האומץ לעמוד מולם ולומר להם שהם לא צריכים אותי בשביל לעבור את בחינת הבגרות. אמרתי להם שאני פה בשביל דברים אחרים, בשביל לפתוח להם את הראש, לעודד אותם לחשיבה ביקורתית ולראייה חברתית.

כשסיימתי את לימודי החינוך הייתי בן 27 ומולי כיתה של תיכוניסטים בי"ב, שהייתי צריך ללמד סוציולוגיה לבגרות. לא יודע מאיפה שאבתי את האומץ לעמוד מולם ולומר שהם לא צריכים אותי בשביל לעבור את הבגרות

אחרי שנתיים הקמתי וניהלתי תוכנית ייחודית (תוכנית ראשונה מסוגה בישראל שהוקמה ברמת השרון יחד עם המכון לחינוך דמוקרטי). תוכנית שהתבססה על מודל מארצות הברית שנקרא Big Picture, תוכנית לילדים שלא אוהבים את בית הספר, שבית הספר הוא מקום של מאבק עבורם, מקום שבו הם לא מרגישים שייכים. לפני מספר חודשים שלחתי הודעה לאחד מהתלמידים שלי בתוכנית ובכיתה אותה חינכתי. ב' כבר בן 30 ולקראת סיום לימודי רפואה בצ'כיה.

שאלתי אותו על הדרך שלו ללימודי הרפואה והאם הוא לקח איתו משהו מהתיכון ומהתוכנית. היה לי חשוב להבין מה קרה בתוכנית עם ב' ועם הילדים האחרים.

הוא שלח לי מכתב מפורט מצ'כיה וכתב לי שהדבר הגדול שהוא קיבל היה מקום להתבטאות:

"כל בוקר התחלנו את היום עם 'מעגל בוקר' ומדברים על החיים. מה שנאמר במעגל נשאר במעגל – ככה אני תפסתי את זה, לא היו חוקים ברורים, רק קבלת האחר ומגוון דעותיו. מותר לצחוק, מותר לצעוק, מותר לריב, מותר לשתוק, רק לשמור על כבודו של האחר.

השיחות האלה נתנו לנו במה פתוחה באמת (!) להכיר את אחד את השנייה – נתנו לנו מושג על ערכים, אהבה, נתינה, קבלה – נתנו לנו … לדבר. היופי הנוסף במעגל הבוקר הוא שכולם היו שווים, כולל רועי – בחור הבוגר מאיתנו ב-10 שנים – שדיבר איתנו בגובה העיניים, הבין והכיל איתנו את הקשיים של נערים ונערות בתיכון, וחיזק איתנו את יכולות ההתבטאות, עמידה מול הקהל וגיבושי הדעות.

כולם. גם התלמיד החלש וגם התלמידה החזקה, לכולם היה מקום. היום אני מבין שהכלים שגיבשתי בתקופת התיכון עוזרים לי להרגיש חופשי לדבר עם הפרופסורים, לשאול שאלות, להתעניין. כלים שנותנים לי לדבר עם סטודנטים מכל העולם, לקיים דיונים ענייניים, להשמיע ולהקשיב".

ב' ותלמידים רבים אחרים בקושי יצאו מהתיכון עם בגרות, אבל עם האמונה שרואים אותם, שמקשיבים להם, שמנסים להבין אותם, שלא מבקשים לשנות אותם, שמתייחסים קודם כל לחוזקות שלהם, לכוחות ולייחודיות שלהם.

מחנכי ומחנכות הכיתה הם הדמויות המרכזיות והמשמעותיות ביותר עבור הילדים, ההורים והמורים בכיתה. בכוחם לאפשר לכל תלמיד ותלמידה מרחב בטוח ולהיות מנוף משמעותי בתהליך הצמיחה וההתפתחות שלהם.

ב' ותלמידים רבים אחרים בקושי יצאו מהתיכון עם בגרות, אבל עם האמונה שרואים אותם, שמקשיבים להם, שמנסים להבין אותם, שלא מבקשים לשנות אותם, שמתייחסים קודם כל לחוזקות שלהם, לכוחות ולייחודיות שלהם

זה הזמן להשקיע במחנכי ובמחנכות הכיתה – עכשיו יותר מתמיד! זה הזמן לראות, להקשיב, ולתת להם מקום על מנת שהם יוכלו לתת את המקום לתלמידים בכיתות. בימי פוסט קורונה, בימים בהם מסדרונות בתי הספר גועשים ומלאים באלימות, מחנכי ומחנכות הכיתה הם המפתח לפתרון!

רועי בן-מנחם הוא ד"ר לחינוך ומנהל את תכנית ראשית קהילות מחנכות של מכון מופ"ת, משרד החינוך וקרן משפחת ליאון (צילום: ערן ניר)