ראש הממשלה נפתלי בנט מעד בלשונו והתבלבל בין שמו של האב לשמו של הבן הפצוע בשיחה סוערת עימו. האופוזיציה והתקשורת ביקשו להפוך את זה לסקופ, בו הם חושפים לעיני כל צביעות שמתחזה לאכפתיות, אך בלהט הרגע חשפו דבר הרבה יותר מעניין, כשכינו את האב לבן הפצוע "אב שכול".

האופוזיציה והתקשורת ביקשו להפוך את זה לסקופ, בו הם חושפים לעיני כל צביעות שמתחזה לאכפתיות, אך בלהט הרגע חשפו דבר הרבה יותר מעניין, כשכינו את האב לבן הפצוע "אב שכול"

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

האם זה לא מה שהתקשורת שלנו עושה לגבי כל נושא?

מבינה שבאין 12 כבר הרגו אותו.
מה יהיה עם הערוץ הזה??? pic.twitter.com/2OjH5qx9GF

— li-at steinitz (@LiSteinitz) August 23, 2021

פצוע זה הרי לא מת. אבל זה גם לא בריא ושלם. זה מצב ביניים. יש בו אמביוולנטיות, שנדמה כי אותה תקשורת שלנו מבקשת לקבור ממש כפי שהיא קוברת פצוע. כפי שהיא קוברת כל אמביוולנטיות בכל תחום, מהכיבוש ועד לקורונה. התקשורת הישראלית פונה אל וגם מייצרת דעת קהל קיצונית ונחרצת לגבי מציאות מבולגנת, אפורה, חסרת ודאות ומלאה באמביוולנטיות.

הפילוסוף הצרפתי שתובנותיו מלוות את האנושות עוד מהמאה ה-16, מישל דה מונטן, כתב:

"דעת הקהל טועה: הרבה יותר קל ללכת בשולי הדרך, איפה שהקצה משמש כגבול ומנחה, מאשר בדרך האמצע, רחבה ופתוחה".

החברה הישראלית שבוייה בידי מי שמורה את הדרך כל ערב במהדורה בטלויזיה או כל בוקר ברדיו, בדרך הקלה של השוליים הקיצונים, הנחרצים לגבי כל סוגייה.

פצוע זה הרי לא מת. אבל גם לא בריא ושלם. זה מצב ביניים. יש בו אמביוולנטיות, שנדמה כי התקשורת שלנו מבקשת לקבור, ממש כפי שהיא קוברת פצוע. כפי שהיא קוברת כל מורכבות בכל תחום, מהכיבוש ועד לקורונה

כולנו יודעים שכלב נשך אדם זה שגרה ואדם נשך כלב זה אייטם. ההטייה לסנסציוני מייצרת לנו תמונת מציאות מעוותת גם ככה. אבל הטעות הפרוידיאנית שמכנה אב לבן פצוע "אב שכול" חושפת הרבה מעבר לבחירה לשקף דווקא סנסציה. היא מבטאת תפיסה שבה אין אמצע. תפיסה שאונסת מציאות של חוסר ודאות לנחרצות.

כך שנים המשטר הצבאי בשטחים מתווך לקהל הצופים והמאזינים. אינספור מצבים אמביוולנטים הופכים לנחרצים. כפי שלא פעם ראש הממשלה בנט הסביר, יש טובים ויש רעים.

הקבוצה שהכי מנכיחה את האמביוולנטיות בגדה, לוחמים מאירגון "שוברים שתיקה", קיבלו טיפול דומה ל"אב השכול", כשמצבם האמביוולנטי בהגדרה הפך לנחרץ. מי שסיכנו את חייהם למען המדינה כלוחמים קרביים בשורות צה"ל, ומעידים על עוולות הכיבוש שחוו וראו במו עיניהם – הפכו לאויבים.

לא, אל תגידו "הסתה","תהליכים", באמת, אל תגזימו…
– –
סגנית שר החוץ: שוברים שתיקה הם אויב מבית – מדיני ביטחוני – הארץhttps://t.co/4PTXHfkZ6c pic.twitter.com/M6O9oT3Eoi

— David Kafri (@DavidKafri) April 26, 2017

כך מתווך בתקשורת גם משבר הקורונה. לפני שבועיים דני קושמרו נאלץ להשמיע "הבהרה קטנה" על כך שבפאנל של עמית סגל – פרופסור רבקה כרמי הוצגה כשרלטנית לכאורה, בעזרת ציטוטים שמעולם לא אמרה.

ההטייה לסנסציוני מייצרת ממילא תמונת מציאות מעוותת, אך הטעות הפרוידיאנית שמכנה אב לבן פצוע "אב שכול" חושפת תפיסה שבה אין אמצע, שאונסת מציאות של חוסר ודאות – לנחרצות

את הטיפול הנחרץ קיבלה כי היא חלק מקבוצה של מדענים שמותחים ביקורת על מדיניות הממשלה במשבר הקורונה. רבקה כרמי, פרופסור לגנטיקה ורופאת ילדים שהיתה נשיאת אוניברסיטת בן גוריון, ד"ר של כבוד מאוניברסיטת ברנדייס, ומי שקיבלה אות "מפקדת במסדר האימפריה הבריטית" ממלכת אנגליה על תרומתה לקהילה המדעית של ישראל ואנגליה – מוצגת כמכחישת מדע. מדוע? כי היא חולקת על מדיניות הממשלה.

אכן אמר!???? pic.twitter.com/ZhhUxC7OPh

— השר לענייני טוויטר ????????️‍???? (@TheTWMinister) August 8, 2021

בעולם הנחרץ בו אב של פצוע הופך ל"אב שכול" אין מצבי אמצע. גם לא ניתן להכיל מדענים אמיתיים בעלי שם עולמי שבו זמנית מכירים ביעילות של החיסון לאוכלוסיה בסיכון אבל גם מתנגדים לתו הירוק, לסגר או לחיסון בבתי ספר.

מעמדם של אותם רופאים ומדענים הפך לדומה למעמדם של הלוחמים שוברי השתיקה או למעמדן של חרדיות פמיניסטיות שמואשמות בנסיון לפרק את החברה או מנגד יאללה לצאת כבר בשאלה.

בעולם הנחרץ בו אב לפצוע הופך ל"אב שכול" אין מצבי אמצע. גם לא ניתן להכיל מדענים בעלי שם עולמי, שבו זמנית מכירים ביעילות החיסון לאוכלוסיה בסיכון אך גם מתנגדים לתו הירוק, לסגר או לחיסון בבתיה"ס

מאריסטו, לבודהה, הרמב"ם וולטר אמרסון תמיד היו מי הזכירו לנו שדרך הזהב היא דרך האמצע.

ניצן ויסברג, מרצה ויועצת למתודולוגיית חדשנות design thinking ופעילה חברתית בתחום החינוך. עבדה כפרופסור יועצת באוניברסיטת סטנפורד לפני שחזרה לארץ וגילתה שארצה שינתה את פניה. כיום היא חיה בהוד השרון עם אישה היקר וארבעת ילדיהם.

ממשלת המחדל חושבת, שפינוי התושבים מגבול רצועת עזה פותר לה בעיה כלשהי. כך גם בגבול הצפון.

אבל האמת הפשוטה היא שאי אפשר לפנות את הישובים. גם אם מרחיקים את הילדים והנשים והקשישים למלון באילת, הרי מישהו צריך לזרוע תפוחי אדמה לעונה הבאה. מישהו צריך לחלוב יומיום את הפרות שלוש פעמים ביום.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

כשיתפזר עשן המלחמה, המולת הקרבות תידום ורק הגעגוע, השבר והאובדן יישארו חרוטים בנפש העם כפצעים וכצלקות למשך שנים רבות, ניתן רק לייחל לכך שנתעורר לשחר של יום חדש. יום שבו הממשלה תבין שעליה לעבוד למען אזרחי ישראל, ולא רק למען עצמה; שעליה לחזק את החוסן הלאומי ולגבות את המוסדות הממלכתיים, ובראשם צה"ל, ובוודאי לא להסית נגדם בעת מלחמה או בכלל; ושעליה לדאוג לטובת הציבור כולו, ולא להפקיר את תושבי העוטף שחרב עליהם עולמם ואת העורף הישראלי לטובת עיסוק בלעדי בהישרדותה הפוליטית; ואף לא לבזוז את הקופה הציבורית כדי להעביר שוחד למגזרים מועדפים – החרדים והמתנחלים.

על פי הסקרים האחרונים, התקווה הזו – שכל מי שעתיד מדינת ישראל והמפעל הציוני יקר לליבו צריך להיות שותף לה – עתידה להתגשם בבחירות הבאות. נאמני הדמוקרטיה הליברלית, שנאבקים על האחדות הלאומית ועל יסודותיה הממלכתיים של המדינה מול קואליציה פוסט-ציונית שעושה הכול כדי לפוררם, יזכו לפי התחזיות בלפחות 70 מנדטים.

ניר רייזלר הוא עמית מחקר ולשעבר עורך המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון. היה ממקימי עמותת "70 פנים לציונות" ועורך "אשמורת שלישית – כתב עת ציוני עכשווי".

נבצר מבינתי איך אנשים ממשיכים לשתף ברשתות החברתיות הגיגים של כל מיני קשישים יוצאי מערכות הביטחון השונות, כשנבואות זעם בפיהם, שלכאורה חזו את מה שקרה ב-7 באוקטובר. כל זה מעין הצבעה על כך שהאסון הנורא היה צפוי – כאשר בפועל נבואות הזעם לא הצביעו על שום דבר דומה לזה, ואף שגו בנקודות מאוד קריטיות.

נכון שבישראל תמיד עדיף להיות חשדן יותר מדי מאשר חשדן פחות מדי. מי שחשדן יותר מדי, יכול לצאת אולי גזען או פרנואיד, אך מי שחשדן פחות מדי יכול למות במתקפת הפתע הבאה, לאחר שנתן אמון נאיבי במי שעומדים מולו. לכן יש יותר ביקוש לנבואות זעם חשדניות ושחורות במיוחד, מאשר לנבואות אופטימיות.

עלי עדי הוא פעיל פוליטי וחברתי מרקע מוסלמי, מזוהה עם הימין הקפיטליסטי בישראל. בעל תואר בקולנוע וכלכלה באוניברסיטת תל אביב. שימש כעוזר עריכה ומפיק פוסט בהפקה "לבנון - גבולות הדם"