סוגיית החיסונים הפכה להיות סוגיה מרכזית בשיח בין מדענים. לצד המרוץ לפרסום ממצאים לחיזוק ההחלטה לחסן עוד ועוד, כצעד מרכזי למיגור הווירוס והווריאנטים, יש התעלמות כמעט מוחלטת מגורמי המחלה, מהסיבות להתפשטות הווירוס.

הכוונה היא לניצול היתר שהמין האנושי מרשה לעצמו, צריכה אינסופית של משאבים, ייצור אינסופי של מוצרים וייצור זבל ללא הגבלה. נכון, שיח האקלים מתחיל לחלחל בשיח התקשורתי, אבל לא כך השיח על המגוון הביולוגי. הכוונה לאותו מגוון מינים, שפע רב של מיני בעלי חיים וצמחים שחיים בעולם. מגוון שמתנהל ויוצר את ההרמוניה של הקיום ביקום. מגוון שנפגע קשה מאוד מהמין האנושי.

יש התעלמות כמעט מוחלטת מניצול היתר שהמין האנושי מרשה לעצמו, צריכה אינסופית של משאבים, ייצור אינסופי של מוצרים וייצור זבל ללא הגבלה

המין האנושי חש עצמו כמנהיג הטבע. בסיפורים האריה הוא מלך הג'ונגל אך במציאות האדם הוא זה שכורת ומשמיד את היערות. האדם הוא זה שבונה וסולל וסוגר כמעט לגמרי כל אפשרות למינים אחרים לחיות ולהתפתח.

בישראל מרובת מיני בעלי חיים וצמחים, נושא המגוון מסתכם במספר קטן יחסית של שמורות טבע, שנחנקות גם הן מפיתוח מואץ. ובכלל, האם זה נכון לתחום מקומות שבהם אנחנו שומרים על הטבע או לשנות את הדיסקט? אני מתכוון להצהרה חד משמעית ומפורשת שכל שטחי המדינה יהפכו להיות שמורת טבע ולהחיל עליהם את הכללים המקובלים.

מהם אותם כללים מקובלים? שמירה על מקורות המזון של כל אחד מהמינים, כולל בני האדם, שמירה על זכות המעבר של מינים, שמירה על מפלסי רעש ואור. שמירה על עקרון אחד מוביל של כבוד הדדי בין המינים – "חיה ותן לחיות". יש לנו חבות לדבורים, יש לנו חבות לכלל בעלי החיים ואסור לנו לחוש אדנות. הם שותפים שלנו ואנחנו שותפים שלהם, של הצמחים, של החיות ובכלל של הסביבה שבה אנו חיים, הסביבה היבשתית והסביבה הימית.

תפישת החיים בשמורה היא תפישה של חיים משותפים שבהם אנחנו צורכים את מה שאנחנו צריכים וחדלים מייצור וצריכת יתר. נגמלים מהתאווה לכבוש בלי גבולות, שהיא תאווה אנושית. האדם הוא מין שמבחינה תרבותית הכתיר עצמו למנהל העולם, מין שיש לו אינספור אמונות ודתות, שיש להם אלוהים ומגוון רחב של שפות, אבל שאיפה אחת משותפת לשלוט בים, ביבשה ובחלל.

יש להצהיר שכל שטחי המדינה יהפכו להיות שמורת טבע, ולהחיל עליהם את הכללים המקובלים: שמירה על מקורות המזון של כל אחד מהמינים ועל העקרון  המוביל של כבוד הדדי בין המינים – "חיה ותן לחיות"

התפשטות של מחלות נגיפיות בקרב בני האדם היא ביטוי לחציית הגבול של יחסי גומלין עם בעלי החיים. האוכלוסייה האנושית הפכה את בעלי החיים למקור תזונה מרכזי ולפיכך בעלי החיים הפכו להיות חלק מרכזי בתעשיית המזון.

מעולם לא עצרנו לברר את הסוגיה הזאת והשלכותיה לעומק. פעם היו לקטים וציידים, אבל כשאוכלוסיית בני האדם צמחה וצומחת יש תעשיה פעילה לייצור מזון שמקורו בחי ובצומח. תעשיה שמפרה את האיזון ויוצרת אינטראקציות חדשות בין בעלי החיים לאדם, אינטראקציות שכוללות גם הדבקות במחלות כאלה ואחרות.

העולם המתועש למד להתמודד עם התופעות הללו על ידי ייצור תרופות מתוחכמות, ורבים מבני האדם מאריכים חיים עם מנות תרופות יומיומיות, בלי מחשבה על חלופות.

החיים בשמורה, בלי גבולות, היו יכולים להציע לנו את החיים המאוזנים, חיים שבהם אנחנו צורכים רק את מה שצריכים. במילים אחרות, החיסון הדרוש לנו בני האדם הוא חיסון מפני התאווה והזללנות, הרצון לכבוש עוד ועוד, הרבה מעבר לצרכים שלנו.

תעשיה פעילה לייצור מזון שמקורו בחי ובצומח מפרה את האיזון ויוצרת אינטראקציות חדשות בין בע"ח לאדם, אינטראקציות שכוללות גם הדבקות במחלות כאלה ואחרות

איך מתחילים? קוראים ולומדים מהו מגוון ביולוגי, יוצאים לטבע ובוחנים בעיניים אחרות את בעלי החיים הקטנים כמו נמלים, דבורים ועוד, ומנסים לחשוב למה הם קיימים. ומהתובנה הזאת נגיע לשיעור הבא למה הם חשובים לקיומנו כבני אדם ובכלל.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.