ההתרגשות. ארון הקודש נפתח. הרחש של הסטת הווילון. ספרי התורה מוצאים ומתחילים בסדר ההקפות. התורה שמסמלת ידע וערכים, עולם רוחני ונשגב, הופכת לערב אחד למקור של שמחה מתפרצת.

מתי בפעם האחרונה עמדת ליד ספר תורה פתוח? קראת בתורה? מתי בפעם האחרונה החזקת ספר תורה בידיים כמו תינוק ופשוט רקדת בלב מלא שמחה?

את מכירה את התחושה הזו כל כך טוב. את נכנסת לחדר ומרגישה שזה לא המקום שלך; את בוחרת מקצוע או מסלול לימודים ומבהירים לך בעדינות ובנחישות ש"זה לא בשבילך". כל כך הרבה נשים חוות את שמחת תורה כחג של מישהו אחר. הריקודים, השמחה, החזקת ספרי התורה – כל זה מתרחש מאחורי מחיצה. בך לא נוגע. וכמה שזה פוגע.

כל כך הרבה נשים חוות את שמחת תורה כחג של מישהו אחר. הריקודים, השמחה, החזקת ספרי התורה – כל זה מתרחש מאחורי מחיצה. בך לא נוגע. וכמה שזה פוגע

התורה והמסורת שלנו דווקא יודעות לספר סיפור מורכב יותר:

רבקה קוראת לך לצאת ולדרוש את אלוהים כשאת מרגישה שהעולם מלא סבל,

מרים הנביאה מעודדת אותך לצאת בתופים ובמחולות,

חנה מזכירה לך שבכוח תפילתך את יכולה לברוא עולמות,

האישה הגדולה משונם מלמדת אותך שאם תלחמי על חיי ילדיך תוכלי להצילם,

בת פרעה מאתגרת אותך לקרוא תיגר על מוסכמות מרושעות וזדוניות,

דבורה מפלסת לך דרך להיות אשת ציבור – שופטת ומצביאה,

בנות צלפחד מלמדות אותך שביכולתך לערער על המובן מאליו וליצור שינוי,

ורות מלמדת אותך שגם הנמצאות בשולי החברה יכולות להביא גאולה.

נשים דורשות בתורה. הן מגלות בה פנים חדשות ומאירות, פנים חומלות ולוחמות צדק. נשים דורשות להיות חלק מציבור, דורשות שקולן יישמע. עכשיו תורה. עכשיו תורך ותורן.

נשים נוגעות בתורה, ותורה נוגעת בנשים. כך נראית אהבה, כך נראית חברה בריאה המאפשרת לכל אחד ואחת להביא את קולה, את חוכמתה, את אומץ ליבה, את רגישותה, את צרכיה למרחב הציבורי.

נשים נוגעות בתורה, ותורה נוגעת בנשים. כך נראית אהבה, כך נראית חברה בריאה המאפשרת לכל אחד ואחת להביא את קולה, את חוכמתה, את אומץ ליבה, את רגישותה, את צרכיה למרחב הציבורי

התורה היא שילוב של חומר ורוח, שכל ורגש. היא מעוררת השראה, אבל גם מאתגרת. היא מזמינה אותנו לקריאה אוהבת וגם ביקורתית, למסע בעקבות דורות העבר ולקראת העתיד. ובעיקר – היא מזמינה אותנו לגעת, לפרש, לדרוש. היא מזמינה אותנו לתת לה לגעת בחיים שלנו. היא קוראת לנו לשמור איתה נגיעה.

הרבה נעמה דפני קלן (צילום: הרב גבי דגן)

הרבה נעמה דפני קלן היא רבה שותפה של קהילת ״אור חדש״ בחיפה. פמיניסטית שיודעת שקולן של נשים הוא חיוני לחברה, לדת ולתרבות, ומאמינה שיהדות יכולה להיות בית ומגדלור לחברה כולה. חיפאית, נשואה לדוד, ואמא לאריאל ולאיילת (צילום: אסיה יופה).

מישהו יכול לכתוב לי הודעה משמחת ומחממת את הלב? כותבת אישה מודאגת ממרכז הארץ. זה מזכיר לי אמרה בערבית על אנשים מדוכדכים המבקשים מראש הכפר: "ספר משהו משמח – אפילו שקר".

בני אדם השרויים במצוקה זקוקים לעיתים למישהו שישפר את האקלים, יעלה את מצב הרוח ויפיח תקווה. מישהו ללכת אחריו, להאמין ביושרו, לישון בשקט כשיודעים שהוא מצוי על ההגה.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג.

לאחרונה גיליתי במהלך נסיעה במונית שגם בבת-ים יש רחוב ששמו כ"ט בנובמבר. כבר ידעתי קודם לכן שבירושלים, בהרצליה, אולי גם בערים נוספות יש רחובות הנושאים אותו שם. כידוע, בכ"ט בנובמבר שנת 1947 הוחלט באו"ם על הקמתה של מדינת ישראל.

"עוד יהיו לנו רחובות שייקראו 'ה-7 באוקטובר'", הערתי בלגלוג מריר. ונהג המונית הגיב: "אף אחד לא יסכים לגור ברחוב שזהו שמו".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.

הכי אהבתי את הפוזה של מגן העולם החופשי מול הנאצים.

מחולל הפיכה משטרית כדי להחריב את הדמוקרטיה ולהיות דיקטטור, ואז מציג עצמו כמגן הדמוקרטיה והעולם החופשי.

עו"ד דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. יליד שנת 73', נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.