ההתרגשות. ארון הקודש נפתח. הרחש של הסטת הווילון. ספרי התורה מוצאים ומתחילים בסדר ההקפות. התורה שמסמלת ידע וערכים, עולם רוחני ונשגב, הופכת לערב אחד למקור של שמחה מתפרצת.

מתי בפעם האחרונה עמדת ליד ספר תורה פתוח? קראת בתורה? מתי בפעם האחרונה החזקת ספר תורה בידיים כמו תינוק ופשוט רקדת בלב מלא שמחה?

את מכירה את התחושה הזו כל כך טוב. את נכנסת לחדר ומרגישה שזה לא המקום שלך; את בוחרת מקצוע או מסלול לימודים ומבהירים לך בעדינות ובנחישות ש"זה לא בשבילך". כל כך הרבה נשים חוות את שמחת תורה כחג של מישהו אחר. הריקודים, השמחה, החזקת ספרי התורה – כל זה מתרחש מאחורי מחיצה. בך לא נוגע. וכמה שזה פוגע.

כל כך הרבה נשים חוות את שמחת תורה כחג של מישהו אחר. הריקודים, השמחה, החזקת ספרי התורה – כל זה מתרחש מאחורי מחיצה. בך לא נוגע. וכמה שזה פוגע

התורה והמסורת שלנו דווקא יודעות לספר סיפור מורכב יותר:

רבקה קוראת לך לצאת ולדרוש את אלוהים כשאת מרגישה שהעולם מלא סבל,

מרים הנביאה מעודדת אותך לצאת בתופים ובמחולות,

חנה מזכירה לך שבכוח תפילתך את יכולה לברוא עולמות,

האישה הגדולה משונם מלמדת אותך שאם תלחמי על חיי ילדיך תוכלי להצילם,

בת פרעה מאתגרת אותך לקרוא תיגר על מוסכמות מרושעות וזדוניות,

דבורה מפלסת לך דרך להיות אשת ציבור – שופטת ומצביאה,

בנות צלפחד מלמדות אותך שביכולתך לערער על המובן מאליו וליצור שינוי,

ורות מלמדת אותך שגם הנמצאות בשולי החברה יכולות להביא גאולה.

נשים דורשות בתורה. הן מגלות בה פנים חדשות ומאירות, פנים חומלות ולוחמות צדק. נשים דורשות להיות חלק מציבור, דורשות שקולן יישמע. עכשיו תורה. עכשיו תורך ותורן.

נשים נוגעות בתורה, ותורה נוגעת בנשים. כך נראית אהבה, כך נראית חברה בריאה המאפשרת לכל אחד ואחת להביא את קולה, את חוכמתה, את אומץ ליבה, את רגישותה, את צרכיה למרחב הציבורי.

נשים נוגעות בתורה, ותורה נוגעת בנשים. כך נראית אהבה, כך נראית חברה בריאה המאפשרת לכל אחד ואחת להביא את קולה, את חוכמתה, את אומץ ליבה, את רגישותה, את צרכיה למרחב הציבורי

התורה היא שילוב של חומר ורוח, שכל ורגש. היא מעוררת השראה, אבל גם מאתגרת. היא מזמינה אותנו לקריאה אוהבת וגם ביקורתית, למסע בעקבות דורות העבר ולקראת העתיד. ובעיקר – היא מזמינה אותנו לגעת, לפרש, לדרוש. היא מזמינה אותנו לתת לה לגעת בחיים שלנו. היא קוראת לנו לשמור איתה נגיעה.

הרבה נעמה דפני קלן (צילום: הרב גבי דגן)

הרבה נעמה דפני קלן היא רבה שותפה של קהילת ״אור חדש״ בחיפה. פמיניסטית שיודעת שקולן של נשים הוא חיוני לחברה, לדת ולתרבות, ומאמינה שיהדות יכולה להיות בית ומגדלור לחברה כולה. חיפאית, נשואה לדוד, ואמא לאריאל ולאיילת (צילום: אסיה יופה).

"רק חמור לא משנה את דעתו" – קבע משה דיין. ואכן, תמורות ואף מהפכים בדעותינו עשויים להעיד על פתיחות והיעדר פנאטיות, על נכונות לשמוע גם יריבים ובני פלוגתה, על צבירת ידע וניסיון חיים, על ספיגת השפעות והתייחסות לשינויים בארץ ובעולם. ולעתים מקורם גם בהתפכחות ובהתנערות מאשליות.

אבל מדי פעם נראה שהמבצעים תפנית חדה בדעותיהם, חציית גדר ושינוי כיוון של 180 מעלות, לא עושים כך על בסיס מחשבה שעיקרה עניינית. לעתים יש לחפש מניעים אחרים להתנהלותם: אולי אינטרסים אישיים, שמא משבר בחייהם הגורר נקמנות והתחשבנות עם מי שפגעו בהם, אולי מאמץ להיות פופוליסטי, לא לפגר אחר רוח הזמן. אולי הצורך להתריס ולהתגרות בסביבתם הקרובה. ולעתים דחף בלתי נלאה להתבלט ולהתפרסם.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.

כמה פעמים אמרתם לעצמכם "רק עוד דקה אחת" – ואז מצאתם את עצמכם אחרי שעה גוללים בלי הפסקה בין פוסטים, לייקים והודעות? זה לא מקרי. זו לא רק התמכרות אישית, אלא מערכת שתוכננה בקפידה כדי לשמר את תשומת הלב שלנו.

האלגוריתמים שמפעילים את המדיה החברתית אינם רק שורת קוד, הם כלים שמעצבים רגשות, מחשבות ודימוי עצמי. וזה משפיע על כולם. עלינו, על החברים שלנו, על הילדים שלנו. אבל עבור בני הנוער, ההשפעה היא החמורה ביותר.

לילי שירה יעקב לומדת תקשורת ומנהל עסקים ברייכמן. אחות וטרינרית ומסייעת לנוער במצוקה ברשתות החברתיות כבר 12 שנה. הצילה ילדים שהיו ממש רגע מהתאבדות אחרי כמה ניסיונות.