ההתרגשות. ארון הקודש נפתח. הרחש של הסטת הווילון. ספרי התורה מוצאים ומתחילים בסדר ההקפות. התורה שמסמלת ידע וערכים, עולם רוחני ונשגב, הופכת לערב אחד למקור של שמחה מתפרצת.

מתי בפעם האחרונה עמדת ליד ספר תורה פתוח? קראת בתורה? מתי בפעם האחרונה החזקת ספר תורה בידיים כמו תינוק ופשוט רקדת בלב מלא שמחה?

את מכירה את התחושה הזו כל כך טוב. את נכנסת לחדר ומרגישה שזה לא המקום שלך; את בוחרת מקצוע או מסלול לימודים ומבהירים לך בעדינות ובנחישות ש"זה לא בשבילך". כל כך הרבה נשים חוות את שמחת תורה כחג של מישהו אחר. הריקודים, השמחה, החזקת ספרי התורה – כל זה מתרחש מאחורי מחיצה. בך לא נוגע. וכמה שזה פוגע.

כל כך הרבה נשים חוות את שמחת תורה כחג של מישהו אחר. הריקודים, השמחה, החזקת ספרי התורה – כל זה מתרחש מאחורי מחיצה. בך לא נוגע. וכמה שזה פוגע

התורה והמסורת שלנו דווקא יודעות לספר סיפור מורכב יותר:

רבקה קוראת לך לצאת ולדרוש את אלוהים כשאת מרגישה שהעולם מלא סבל,

מרים הנביאה מעודדת אותך לצאת בתופים ובמחולות,

חנה מזכירה לך שבכוח תפילתך את יכולה לברוא עולמות,

האישה הגדולה משונם מלמדת אותך שאם תלחמי על חיי ילדיך תוכלי להצילם,

בת פרעה מאתגרת אותך לקרוא תיגר על מוסכמות מרושעות וזדוניות,

דבורה מפלסת לך דרך להיות אשת ציבור – שופטת ומצביאה,

בנות צלפחד מלמדות אותך שביכולתך לערער על המובן מאליו וליצור שינוי,

ורות מלמדת אותך שגם הנמצאות בשולי החברה יכולות להביא גאולה.

נשים דורשות בתורה. הן מגלות בה פנים חדשות ומאירות, פנים חומלות ולוחמות צדק. נשים דורשות להיות חלק מציבור, דורשות שקולן יישמע. עכשיו תורה. עכשיו תורך ותורן.

נשים נוגעות בתורה, ותורה נוגעת בנשים. כך נראית אהבה, כך נראית חברה בריאה המאפשרת לכל אחד ואחת להביא את קולה, את חוכמתה, את אומץ ליבה, את רגישותה, את צרכיה למרחב הציבורי.

נשים נוגעות בתורה, ותורה נוגעת בנשים. כך נראית אהבה, כך נראית חברה בריאה המאפשרת לכל אחד ואחת להביא את קולה, את חוכמתה, את אומץ ליבה, את רגישותה, את צרכיה למרחב הציבורי

התורה היא שילוב של חומר ורוח, שכל ורגש. היא מעוררת השראה, אבל גם מאתגרת. היא מזמינה אותנו לקריאה אוהבת וגם ביקורתית, למסע בעקבות דורות העבר ולקראת העתיד. ובעיקר – היא מזמינה אותנו לגעת, לפרש, לדרוש. היא מזמינה אותנו לתת לה לגעת בחיים שלנו. היא קוראת לנו לשמור איתה נגיעה.

הרבה נעמה דפני קלן (צילום: הרב גבי דגן)

הרבה נעמה דפני קלן היא רבה שותפה של קהילת ״אור חדש״ בחיפה. פמיניסטית שיודעת שקולן של נשים הוא חיוני לחברה, לדת ולתרבות, ומאמינה שיהדות יכולה להיות בית ומגדלור לחברה כולה. חיפאית, נשואה לדוד, ואמא לאריאל ולאיילת (צילום: אסיה יופה).

הנה נפטרנו מחום הקיץ המתיש ושוב הגיע סתיו מענג, שאמור היה כבר להתחלף בחורף אך נראה שזה מתמהמה. האוויר הצטלל ואפשר כבר לשאוף את הניחוח הדק שלאחר הגשם. ממטרות העוז שהגיעו אחרי הגשם הראשון הותירו אחריהם אוויר רווי ריח גשם כמעט ממכר. אבל הפעם קשה לחגוג את הקרירות ואת הקסם הסתווי, בגלל העצב, הבלבול, תחושות הכאוס, החרדות, הלחצים.

גם במלנכוליה הקלה הנלווית כתמיד לסתיו יש נעימות כלשהי. ואני נזכרת איך שמעתי לראשונה את אריק איינשטיין. הייתי אז בת בגיל 15 16. נדמה לי ששירו הראשון ששמעתי היה "רוח סתיו" עם המילים שחיבר יחיאל מוהר והלחן של יוחנן זראי. השיר הזה חוזר אלי מדי שנה בהגיע הסתיו.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

באחד הסקרים האחרונים על התאמה לראשות הממשלה, עלה שרק כרבע מהבוחרים וכמחצית ממצביעי הליכוד סבורים שהבנימין הנוכחי, נתניהו, יותר מתאים מהשני. גנץ, לעומתו, זוכה לתמיכת מחצית הציבור, כפול מראש הממשלה המכהן.

אין פלא שאלו המספרים של גנץ – בתקופה קשה אנשים מחפשים תקווה ושינוי. אך אני מנסה להבין מה עובר בראש של אותו מעט יותר מרבע מהציבור שעדיין חושב שנתניהו הכי מתאים לתפקיד. מה לדעתו עשה המכהן, שמצדיק נאמנות כזו?

טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות להאחר התפרקות ברה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.