"האומץ להיות נורמלי! הצביעו למפלגה שתבטיח שנהיה עם נורמלי בארצנו!"
"סליחה, מי אתה?"
"אני פעיל של מפלגת נעם".
"באמת נראית לי בתול".
"אני שומר את עצמי. אפשר לעניין אותך להצביע למפלגה שלנו?"
"לא יודע, אם אני ארצה להצביע למפלגה חשוכה שזמנה היה מתישהו באמצע המאה הקודמת, אז יש מלא מפלגות ותיקות שמציעות את זה".
"היי היי היי! למה מילים כאלו?"
"אילו מילים?"
"להגיד עלינו שאנחנו חשוכים".
"אתם לא?"
"לא. אנחנו נורמליים".
"זה המונח החדש ל'חשוכים'? זה כמו שאומרים 'אפרו-אמריקאים' במקום 'שחורים' וכאלה?"
"אדוני, אני מבקש ממך להפסיק עם זה".
"עם מה?"
"להגיד חשוכים".
"אבל אתם חשוכים".
"תפסיק עם זה!"
"למה?"
"כי זו סתימת פיות".
"של מי?"
"שלי".
"אבל אתה עדיין מדבר".
"כי אני לא נותן לך לסתום לי את הפה".
"איך סתמתי לך את הפה?"
"אמרת שאני חשוך".
"ואיך זה סותם לך את הפה?"
"כי אתה מנסה לגרום לי להרגיש רע עם הדעות שלי".
"אתה מנסה לגרום לאנשים להרגיש רע עם הזהות המינית שלהם".
"אני רק משתמש בחופש הביטוי שלי".
"אז לך מותר להשתמש בחופש הביטוי שלך כדי לגרום לאנשים להרגיש רע עם הזהות המינית שלהם, אבל לי אסור להשתמש בחופש הביטוי שלי כדי לבקר את הדעות שלך ולהגיד שהן חשוכות?"
"בדיוק! פלורליזם אח שלי".
"קודם כל, אני לא אח שלך. בניגוד אליך, אני יכול להבטיח שההורים שלי לא אחים. דבר שני, אתה כולל בפלורליזם שלך להט"בים?"
"לא".
"נשים?"
"לא".
"רפורמים?"
"לא".
"ערבים?"
"לא".
"אז איפה הפלורליזם פה?"
"אה, לא הבנת אותי. אני לא תומך בפלורליזם. זה אתה שתומך בפלורליזם ולכן חייב להכיל אותי".
"לפי ההיגיון הזה הפלורליזם חייב להכיל גם את מי שקורא לך 'חשוך'".
"אתה שוב מנסה לסתום לי את הפה. זה למה צריך מפלגה עם האומץ להיות נורמלי!"
"אני די בטוח שאני הייתי צריך יותר אומץ כדי לצאת מהארון מול ההורים שלי".
"אוי לא, אתה אחד מהם".
"כן".
"חבל שאמרת לי את זה".
"למה?"
"זה פוגע ברגשותיי. למה אתה לא יכול להתחשב?"
"זה פוגע ברגשותיך כי אתה חשוך שרואה מולו להט"ב, או בגלל שאתה בתול שרואה מולו מישהו עם חיי מין?"
"בעיקר הראשון. כל הזמן אתם עושים מצעדי גאווה ופוגעים ברגשותיי".
"עדיין נשמע שזה יכול להיות גם הסיבה השנייה".
"זה בגלל רגשותיי הדתיים, תאמין לי. למה אתם אף פעם לא מתחשבים בנו?"
"בהתחשבות אתה מתכוון לזה שנסתיר את מי שאנחנו, לא נחזיק ידיים בציבור ולא נבקש זכויות, רק כדי שאנשים חשוכים כמוך – שלא מייצגים אפילו את כל הדתיים – ירגישו טוב?"
"בדיוק. למה שלא תראו את ההתחשבות הזו?"
"כי אני נגד פוליטיקלי קורקט".
"הא?"
"אני נגד פוליטיקלי קורקט. הגיע הזמן שכל פתיתי השלג האלה עם הרגשות החשוכים שלהם יפסיקו לדרוש כל הזמן שיעטפו להם את העולם בצמר גפן עם הדרישות שלהם לא לראות להט"בים או נשים. העולם קר ולא מתחשב, וכדאי שילמדו להתמודד עם זה".
"רגע אחד, שנייה, רגע. זה אני שמתנגד לפוליטיקלי קורקט".
"לא יודע. אתה נראה לי כמו פתית שלג שבוכה כשאנשים מעזים לחיות בדרך שלא נראית לו. כמו כן, אני חושב שהדת שלך מכילה אלמנטים חשוכים ואלמנטים אידיוטיים להחריד".
"היי, זה לא יפה!"
"אוי, האם רגשותיך המאוד רגישים נפגעו? חשבתי שאתה אוהב כשאומרים את האמת. אבל כנראה שאתה צריך איזה סייף-ספייס כזה שבו כולם יהיו חשוכים כמוך".
"זה לא נכון. אתה סתם דתופוב".
"אבל למה אתה מנסה לסתום לי את הפה עם מילים כאלה?"
אוריה בר-מאיר, סטודנט לתואר שני בהיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב, ומתמחה בהיסטוריה פוליטית של בריטניה מאז מלחמת העולם השנייה. מגיע מתחום המדיה החברתית. חובב פוליטיקה וסאטירה
הכותרות הראשיות עכשיו
בדיון הנוכחי לגבי המלחמה בעזה קיימות שתי הגדרות שמושמעות תדיר, ויש ויכוח האם נכון להשתמש בהן בנוגע למעשי צה"ל ברצועה. הראשונה היא "רצח עם" והשנייה היא "טיהור אתני".
"טיהור אתני" פירושו פעולה של ניקוי שטח גאוגרפי מנוכחותה של אוכלוסייה מרקע מסוים על-ידי גירוש אנשיה, מתוך כוונה שלא לאפשר עוד חזרתם למקום. לעומת זאת, "רצח עם" הוא ניסיון לנקות אזור מאוכלוסייה לא רצויה באמצעות הרג בניה. ההבדל בין שתי הפעולות האלה הוא מהותי, על אף ששתיהן נחשבות פשעי מלחמה ומנוגדות לדין הבינלאומי.
חגי אולשניצקי הוא דוקטור בלימודים קלאסיים, העוסק בחקר של היסטוריה צבאית, כלכלית, חברתית ומדינית. כיום חוקר ומרצה באוניברסיטת ורשה, ובעבר חוקר באוניברסיטת בזל.
הפופולריים השבוע
-
1
-
2
-
3
-
4
-
5
-
6
-
7
-
8
-
9
-
10
כשההרגשה הכללית פה במדינה היא של לחץ וחרדה – בין אם כאלה שהילדים שלנו חווים או שאנחנו ההורים משרים עליהם שלא במתכוון – טיפול וייעוץ מקצועי הם עניין חשוב. אבל איך נדע שהילד שלנו בידיים המקצועיות הנכונות?
* * *
הנוער שלנו לא הספיק להתאושש מהקורונה והנה פרצה מלחמת חרבות ברזל, מלחמה אינטנסיבית שהפכה לשגרת החיים שלנו כבר מעל לשנה. כשמדובר בילדים ונוער, אפשר רק לדמיין את עוצמת הסערה שהם חווים. קל וחומר כשמדובר בהורים; מעבר לתסכול, לפחד מפני העתיד ולחרדות, אפשר להניח שקיימת בהם גם תחושה קשה של אשמה וחוסר אונים.
זוהר גורן אהרון הוא עו"ס קליני, פסיכותרפיסט, קב"ן במילואים ומומחה לטיפול בטראומה. מנהל ברשת "עוצמות – פסיכותרפיה רב תחומית". http://www.otsmot-psy.co.il/
למקרה שפיספסת
הפוסטים הפופולריים השבוע
-
1
-
2
-
3
-
4
-
5
-
6
-
7
-
8
-
9
-
10
-
11
עולם הרפואה הצליח לשנות את אופי מחלת האיידס, שנתפסה כגזר דין מוות, לכזו שניתן לנהל כמו כל מחלה כרונית אחרת. לא פחות משמעותי הוא השינוי התודעתי – הפחדים, הסטיגמות והבידוד החברתי פינו את מקומם למודעות, אמפתיה ויכולת לקבל את המחלה כחלק מהחיים המודרניים.
* * *
בימים אלו שבהם אנו מציינים את יום האיידס העולמי, שחל החודש, אני זוכרת היטב את תחושות הפחד המצמית שנגיף האיידס עורר במהלך שנות ה-80. כמחלה שנחשבה לבעלת יחסי הציבור הגרועים בעולם – אנשים חששו מהדבקה, השמועות והמיתוסים חגגו והסטיגמות כלפי אוכלוסיות ספציפיות עבדו שעות נוספות.
דר' מרינה צדקין תמיר היא פרמקולוגית קלינית ומומחית לזיהומים בחוג לסיעוד במכללה האקדמית רמת גן.
תגובות אחרונות
כתום זה השחור הישן
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ואתה חושב שלאנשים החלולים האלה המתקראים אמריקנים כל זה אכפת? בדיוק כמו הביביסטים, רק הבטחות ריקות (make america great again), והכהניסטים (משילות) מעניין. הנה, תראו איזה יופי הצלחנו, ולא הצלחנו בגלל ה deep state . יש כאן פרדוקס? רק סמולנים רואים פה פרדוקס ולא מבינים שזו האמת. אין על ביבי. וטראמפ. ובן גביר. הם הצילו ויצילו אותנו.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
נראה לי שהעוקץ של הסאטירה שלך די מתנדף, כשיוצאים מתוך הבועה של הנרקיסיזם האינפנטילי המתנשא שלך(ושל כל השמאלנים פחות או יותר, בעיקר אלה שבטוחים שהם מצחיקים כי הם מקבלים תוכניות בטלביזיה בזכות החבר'ה בברנז'ה השמאלנית) ואשכרה מתבוננים בתופעה חסרת החשיבות הזאת שנקראת מציאות.
יצא לך ככה במקרה לבקר בדף הפייסבוק של המפלגה הזו שאתה יורק עליה כאן? כמות הטינופת והארס שמושלכת שם מצד האספסוף מהמחנה האידאולוגי הבזוי שלך לא דומה לשום דבר שרואים ברחבי הרשת.
ועדיין אין שם סתימת פיות!(להבדיל ממה שקורה מצד פייסבוק כאשר עונים לאותו אספסוף. או להבדיל ממה שקורה בכל במה כלשהי בכל מקום שהוא, שבו השמאל מכתיב את הטון – שזה כמעט בכל מקום).
אתה ברצינות רוצה לעשות תחרות מי סנואופלייק יותר בכיין ויותר פחדן? כאילו, באמת?!
אתה מודע אפילו בקצת ליחסי הכוחות בחברה, מכל בחינה שהיא, בין המחנה שלכם ובין השנים וחצי אנשים שתומכים ב"נעם"?
אתם גרמתם לאחרונה לרב מהזרם החרד"לי, ראש מפלגה שהיא הסמן הימני ביותר במפה הפוליטית, לחזור בו בבהלה איומה מחצי משפט אומלל ובלתי מזיק לחלוטין על טיפולי המרה, לאחר שהסערתם והפכתם מדינה שלמה, כאילו התבטאות-הכלום הזאת היא הבעיה הדחופה והחמורה ביותר על סדר היום, אולי אפילו הבעיה האחרונה במדינה.
(אבל נו, זה לא שאכפת לכם מאיזשהו מאבק של מישהו אחר או איזשהי בעיה כלשהי חוץ מהעלבון הסנואופלייקי שלכם. אין ספק שהתאמנתם במשך שנים ארוכות באגואיזם האטום והאגרסיבי הזה).
אגב, מעניין לציין מי עוד תומך בטיפולים הללו: מר בני ציפר, עורך המוסף הספרותי של "הארץ"(בראיון שנתן לקובי מידן בתוכנית "חוצה ישראל"), אבל עליו אף אחד לא יעז להתנשא, אני מניח. זה לא כיף להיכנס לזירה עם עורך ספרותי משכיל של העיתון של האליטה(שבמקרה יש לו גם פה גדול שיכול לענות יופי לכל סמרטוט אינפנטילי כמוך ולמעוך אותו), יותר כיף להתנשא ולהפנות את הרעל השמאלני כלפי דוסים נבערים ומפוחדים. הכי כיף זה לתקוף יריב מוחלש – אלא אם כן הוא ערבי כמובן, כי אז זה ממש פויה ולא נחמד. ערבים הרי אף פעם לא יכולים להיות הומופובים, גם כשהם זורקים הומואים מהגג. מותר להם, הם בשמאל(או משהו כזה).
כל המפה הפוליטית כולה, מהקצה עד הקצה רוקדת לפי החליל שלכם.
אין שום פה במדינה כולה שיעז לפלוט משהו שלא רק יגנה אתכם או יתנגד(זה אפילו לא נתפס) אלא אפילו רק יביע ביקורת.
מצעדי הגאווה שלכם תופסים חצי מלוח השנה, ועדיין הנראטיב שלכם הוא שאתם מקופחים בטירוף, וקורבנות-על.
כן, מודעות עצמית איתנה זה משהו שאתם מצטיינים בו. זה חשוב. אי אפשר לעשות סאטירה בלי זה.
הטון הנבזי והדמות המעוותת שאתה יוצר בדיאלוג הזה(כמו גם עצם התיאור בכלל של דיאלוג, שכן המחנה שלך לא יצור לעולם איזשהו דיאלוג עם מישהו מהם – מה ששוב משקף את הניתוק הטוטאלי שלך מהמציאות) הם הסאטירה העצמית הכי מוצלחת שפועלת בחזרה עליך.
אתה פשוט אפס. נשמה קטנה וחלשלושה. כולכם, נשמות קטנות וחלשלושות.
עם כל הכוח הפוליטי שצברתם ואתם לא מפסיקים לצרוח ולרעוד מפחד.
מי שראוי לבוז וללעג זה רק אתה.
ההתקרבנות שלכם ותחושת הפגיעות היא שיקוף של מי שאתם בתוככם, לא של החברה.
לסיום רק אוסיף שאני לא תומך "נעם" ולא קרוב לדת בשום אופן ודרך. אלא רק עוד חילוני שנמאס לו לשמוע עליכם ואתכם. עוד חילוני שנגעל מהמיניות שלכם והיה מעדיף לא לראות אותה בציבור.
כן נו, מה לעשות שאין לדחיה מכם שום קשר אמיתי ל"רגשות דתיים"? מה לעשות שזה לא תלוי תרבות ולא חינוך? מה לעשות שאת הצמרמורת של הגועל שאני חוטף מלראות שני בחורים מתמזמזים אף אחד לא אילף אותי לחוש?
אז אני מניח שגם אני סנואופלייק עכשיו, לא?
ניחא. אל תתנו לזה לפגוע בשמחת הצעידה שלכם, או בהוספת הימים בלוח השנה לצעידות האלה. כן, כן, השתיקה שלנו זה מפני שאנחנו אוהבים את זה…
ואגב אחרון, לרדת על מישהו שהוא בתול בזמן שאתה מקבל בתחת מבחורים?(אני באמת צריך להמשיך את הנקודה הזאת הלאה?)