לנוכח ההתפתחויות בענייני קפריסין (הנאנסת חזרה בה מהודאתה ומספרת שהוציאו ממנה הודאה זו באופן לא ראוי ובהפעלת לחצים כבדים), שוב אני רוצה להעלות את העניין ב'פוליטיקה של האמנה'.

הכוונה שלי היא לכל התהליכים הפוליטיים שמייצרים את מה שנדמה לנו כ'תחושת בטן' לפיה אנחנו מאמינים או חושדים באופן ראשוני במשהו שנאמר לנו, במשהו שמישהו אומר.

אני חושבת שהאמנה וחשד לא מתחלקים באופן שוויוני. הם גם לא מתחלקים כפונקציה מוחלטת רק של זהות/סוציולוגיה. זה קשור באופן הדוק לזהות ולמעמד, אבל גם לסיטואציה.

אותם בחורים בקפריסין היו כנראה נתפסים כחשודים בעיני רוב האוכלוסיה אם היו משתתפים בקטטה או היו מואשמים בגניבה. אך כשהם מואשמים באונס או אילו היו בביצוע לינץ' בפלסטיני – משום מה רוב האנשים נוטים להאמין להם.

אותה בחורה לו היתה זועקת ברחוב שגנבו לה את הארנק, קרוב לוודאי שאפילו לא היתה נשקלת הסברה שמדובר בתלונת שווא (אף שהסטטיסטיקה של תלונות השווא היא כנראה זהה). הדברים האלה אינם מקריים, במובן שהם חוזרים על עצמם שוב ושוב.

כמעט תמיד כל אישה, בחורה, נערה וילדה שידווחו על אונס/תקיפה/הטרדה אחת התגובות הראשונות תהיה חשדנות, אולי היא משקרת (?!!), אלא אם מישהו במשפחת הילדה הצביע על השרת הפלסטיני, כמובן. אז אין ספקות.

הפוליטיקה של הטלת הספק, של ההאמנה והחשד, היא עמוקה מאוד וטבועה בנו. אנחנו נדרשים לעשות ניתוח מעמיק של מה שנדמה לנו אינטואיטיבי, אינסטנקטיבי. וחובה עלינו לעשות זאת עכשיו ולעומק, האינטואיציות שלנו מוטות.

על כן, הנשק הפנימי והחברתי שלנו הוא להחצין את תהליך ההאמנה והחשד ולהחצין את הפוליטיות שלו ולעבוד הפוך: להאמין למי שתמיד חשוד בסיטואציה. לחשוד במי שתמיד מאמינים לו.

רעות בן-יעקב, מתרגמת ודוקטורנטית לספרות עברית באוניברסיטה העברית, חוקרת שירה עברית מודרנית ועכשווית. רומן, מסות, סיפורים ושירים בתרגומה פורסמו בהוצאות הכורסא, תשע נשמות ובפרויקט מעבורת, וכן בכתבי העת הו!, מעין והמוסך.