היו דברים שאנו, הבנות, סלדנו מהם. אפילו לא ידענו להגיד מה לא בסדר. אפילו לא ידענו מהו פמיניזם בכלל. זה היה משהו רחוק ותימהוני של אמריקאיות או ישראליות, שמדברות בשפה שאף אחת מאתנו לא הבינה.

ובכל זאת, כששמענו על ההוא, זכר האלפא של הבנים שמספר להם בפירוט מה החברה שלו עשתה לו ואילו קולות היא השמיעה תוך כדי תוך פירוט התנוחה (מאחורה, אלא מה), עברה אותנו צמרמורת ובחילה. לא מאיזו צדקנות מוסרנית, אלא כי משהו עמוק, ראשוני, הישרדותי – צעק לנו, שגם אם קודם לא הערכנו אותו במיוחד, עכשיו אנחנו יודעות למה.

למה? לא ידענו להסביר. למעשה בחברת הבנות גם לא היינו צריכות להסביר. הבטנו זו בעיניה של זו וידענו, שהאינסטינקט שצעק לנו קודם להתרחק מהגבר-גבר הזה, עשה עבודה טובה.

בסוגריים אומר שגם לא האמנו למילה שלו. לא כי חשבנו שאין יחסי מין מהסוג הזה בין בנים לבנות, ידענו שיש. היו לנו חברים בעבר ובהווה. היו זוגות והיו שמועות. שמועות שאף אחד מהמעורבים לא תיאר בפירוט כזה בפני החברים שלו.

אלא שכמות המלל שהוא הוציא על הביצועים שלו העלו אצלנו חשד שמדובר בקשקושים שהוא ממציא כדי למנף את עצמו בתור הבבון הכי חזק בשבט, כזה שהחברה שלו היא רק עוד דרך להחזיק בתואר המפוקפק. וסליחה מהבבונים, אתם בחורים טובים בסך הכל.

אחר כך הכירו הבנים את זו שנותנת. כבר לא היינו בבית הספר והשמועה פרחה לה על מישהי, שהכירו איכשהו והיא נותנת. לכולם. זו תופעה ידועה. לפחות כך היה באותם ימים רחוקים לפני מעל שלושים שנה. יש אחת שנותנת. לא צריך לחזר אחריה. לא צריך להיות חבר שלה. לא צריך כלום חוץ מלרצות. כי היא רוצה. תמיד. מזרון העומד לשירות הציבור. יצור בעל שדיים ופות זמינים. מחובר לזה ראש, קצת מסובב לדעת הנוגעים בדבר, והיו לא מעט כאלה.

הבנות האנינות מסוגי הזדעזעו. תאמרו שהיינו מוסרניות וצדקניות ולא מחוברות למיניות שלנו. לא זרמנו. ייתכן שגם זה נכון. קיבלנו חינוך מאופק מאוד מבחינה מינית. למעשה לא קיבלנו חינוך מיני כלל וחיינו בחברה דתית, והימים היו אחרים וכל זה נכון.

אלא שלא רק זה נכון.

הזאת שנותנת היא מושג. היא פיזית מאוד אבל היא גם מושג. מטאפורה לעולם המעוות שלא מחנך למיניות. שבו איש לא עוצר לשאול למה הסתובב אצלה משהו בראש. מה הסתובב שם ומה גרם לסבב הזה.

עולם שמבלבל בין נינוחות מינית שמאפשרת יותר מפרטנר אחד בחיים, לבין התייחסות לגוף של עצמך כאילו הוא רכוש ציבורי. לנתק הצועק במקרים כאלה בין הגוף לבין האדם שהגוף הזה שייך לה.

היום אני יודעת לומר שיש קשר בין התעללות מינית, גילוי עריות, או "סתם" התעללות מינית בילדות, לבין היחס לעצמך כאילו את לא שווה כלום. כאילו עוד גוף שיחדור אליך יביא אתו את התיקון. כאילו רק כך תוכלי לקבל את מה שאת כל כך משוועת אליו – הכרה, חמלה, כבוד, אהבה.

אשה יכולה כאמור לבחור כמה שותפים לחיי המין שלה. נערה בת 17 שכל הקיבוץ, כל הנח"ל וכל חברי הנחלאווים היו בתוכה זה סיפור אחר. מחקרים יוכיחו. ובאמת צריך כאן מחקרים? במרחק השנים, כשהבחורים האלה כבר הורים לילדים ולבנות, האם הם מהרהרים בנערה הזו? האם הם מבינים?

כאמא לבנים אני מודה בצער שגם אני נופלת בחינוך המיני שלהם. וכי קשה מאוד לדבר על משהו שהחברה מציבה כטבעו של עולם. ברור שיש מין. ברור שיש כאלה שזורמות. ברור שזו הבחירה שלהן. ומה הבעיה עם זה, בעצם? הן רוצות את זה הרי, לא?

כששמעתי את תוכניתה של יעל דן שבו היא מדברת עם ד"ר ענת גור על הקשר בין פגיעות מיניות להתנהגות מינית משפילה והמונית, הרגשתי שקצת גאולה הגיעה לעולם. שהיא מצליחה להגיד את מה שהמקלדת שלי מנסה לכתוב ונתקעת. תודה יעל דן. לפחות אותי ניחמת קצת שיש כאן כמה מבוגרות אחראיות.

אני חושבת על הנערה שלא הכרתי. זו שחברים ומכרים שלי הכירו גופנית. שלא עצרו לרגע לשאול את עצמם מה קורה פה לעזאזל. איפה היא היום. האם הגיעה לריפוי. האם השלימה עם עצמה. האם יש מישהו בעולם שרואה אותה ואוהב אותה. אני מקווה שכן.

המיניות של האדם היא הרבה דברים. כל מי שרוצה ללמד אותנו משהו – נתלה בדו"חות המיניות של קינזי. אתה הומוסקסואל? – אתה לא באמת, ישכנעו אותך. אתה פשוט על רצף מיני ואתה יכול לבחור גם להיות הטרוסקסואל.

את האחת שנותנת? – מה הבעיה? קינזי הראה שיש לרוב בני האדם יותר משותף מיני אחד וזה בסדר. אז לא. זה לא בסדר. יש אנשים שיש להם העדפה מינית ברורה. הומוסקסואלית. או הטרוסקסואלית. או גם וגם. ויש אנשים שיהיו להם לא מעט פרטנרים מיניים ועדיין הם יבחרו בהם.

ועדיין אם הם בוחרים שוב ושוב במין מנוכר והם צעירים מאוד מאוד (גם 19 זה גיל צעיר, אגב, גם אם לא מדובר בקטינה. מדובר באשה בראשית חייה הבוגרים ולא הכול הוא עניין לחוק, אמורה להיות לכם יכולת שיפוט מעבר לזה) אז נורת אזהרה צריכה להידלק אצלכם גם אם אתם עצמכם בני 17. החיים הם לא סרט. גם לא סרט פורנוגרפי.

מיכל ברגמן היא פמיניסטית דתייה. עוסקת בחינוך ובאומנות. אמא לשלושה בנים. עוד רגע בת חמישים. כותבת

הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט מת במהלך הכהונה הרביעית שלו. יש אומרים שאלמלא מת היה נבחר גם בפעם החמישית. בו ביום השביעו את הארי טרומן סגנו לנשיא. בכהונתו השנייה טרומן נבחר בבחירות. במהלך כהונתו הגבילו בחוק את מספר הכהונות של הנשיא לשתיים. החוק לא חייב את טרומן, הוא היה צריך לחול רק לאחר תום כהונותיו, אך הוא בחר לא להתמודד בפעם השלישית.

אנחנו בסוג של מלכוד. בנימין נתניהו איננו רוזוולט ולדאבוננו גם לא טרומן. כתבי האישום נגד ראש הממשלה מחריפים את השנאה כלפיו מצד מתנגדיו אך מגבירים את אחיזתו בכל מחיר בשלטון ואת התמיכה בו מצד המאמינים בהיותו נרדף.

חוקר ומרצה למשפט פלילי. חבר סגל בכיר בחוג לקרימינולוגיה במכללה האקדמית גליל מערבי, ומנהל המכון לבטיחות במשפט הפלילי. מחבר הספר הקבצן השביעי – רשימות מבית המעצר.

"הפתעת אוקטובר" איננה רק במתקפת חמאס. זוהי גם קריסה פתאומית בינלאומית של ישראל. לכאורה, על לא עוול בכפה, אולם זוהי תולדה של ההפיכה המשטרית מבית מדרשו של בנימין נתניהו, ויש האומרים שהמשך המלחמה משרת את מטרותיו. ואילו "מתקפת אפריל" האיראנית חשפה את הלְקוּת הישראלית, אך גם פתחה פתח לשובנו לשפיות מדינית. אל לישראל להתנהל כעת בנקמנות אלא לבחור מהלכים חכמים שישיבו את החטופים שבשבי, יוליכו להסדר בר-קיימא עם הפלסטינים ויצמצמו את האיום האיראני.

*  *  *

בשפה האנגלית יש מילה העשויה לתאר את התנהלותו של נתניהו: reckless, כלומר פזיז או נמהר, אלא שעצם הכתרתו כ-reckless מחטיאה. הוא מחושב מאד ופועל למטרת-על כפולה: הבטחת שלטונו בצד המשך התחמקותו מהכלא. כך יש להבין את מהלכיו, כולל בעזה ומול איראן. יש הטוענים שהוא פועל לקבֵּע את מצב המלחמה כדי להרחיק את אימת הדין.

ברוך בינה הוא שגריר בדימוס. הוא כיהן כשגריר בדנמרק, קונסול כללי בשיקגו וקצין עיתונות בניו-יורק.בוושינגטון שירת פעמים - תחילה כקצין קישור לקונגרס וציר לדיפלומטיה ציבורית ובהמשך -- סגן ראש הנציגות. במטה בירושלים היה סמנכ"ל משרד החוץ ועמד בראש האגף לצפון אמריקה. כיום הוא עמית מדיניות במכון "מיתווים" למדיניות חוץ אזורית, חבר בתנועת "מפקדים למען ביטחון ישראל וכן חבר-מייסד של הפורום למדיניות חוץ שהוקם לאחרונה. הוא פירסם שני ספרי שירה ופרוזה.