היו דברים שאנו, הבנות, סלדנו מהם. אפילו לא ידענו להגיד מה לא בסדר. אפילו לא ידענו מהו פמיניזם בכלל. זה היה משהו רחוק ותימהוני של אמריקאיות או ישראליות, שמדברות בשפה שאף אחת מאתנו לא הבינה.

ובכל זאת, כששמענו על ההוא, זכר האלפא של הבנים שמספר להם בפירוט מה החברה שלו עשתה לו ואילו קולות היא השמיעה תוך כדי תוך פירוט התנוחה (מאחורה, אלא מה), עברה אותנו צמרמורת ובחילה. לא מאיזו צדקנות מוסרנית, אלא כי משהו עמוק, ראשוני, הישרדותי – צעק לנו, שגם אם קודם לא הערכנו אותו במיוחד, עכשיו אנחנו יודעות למה.

למה? לא ידענו להסביר. למעשה בחברת הבנות גם לא היינו צריכות להסביר. הבטנו זו בעיניה של זו וידענו, שהאינסטינקט שצעק לנו קודם להתרחק מהגבר-גבר הזה, עשה עבודה טובה.

בסוגריים אומר שגם לא האמנו למילה שלו. לא כי חשבנו שאין יחסי מין מהסוג הזה בין בנים לבנות, ידענו שיש. היו לנו חברים בעבר ובהווה. היו זוגות והיו שמועות. שמועות שאף אחד מהמעורבים לא תיאר בפירוט כזה בפני החברים שלו.

אלא שכמות המלל שהוא הוציא על הביצועים שלו העלו אצלנו חשד שמדובר בקשקושים שהוא ממציא כדי למנף את עצמו בתור הבבון הכי חזק בשבט, כזה שהחברה שלו היא רק עוד דרך להחזיק בתואר המפוקפק. וסליחה מהבבונים, אתם בחורים טובים בסך הכל.

אחר כך הכירו הבנים את זו שנותנת. כבר לא היינו בבית הספר והשמועה פרחה לה על מישהי, שהכירו איכשהו והיא נותנת. לכולם. זו תופעה ידועה. לפחות כך היה באותם ימים רחוקים לפני מעל שלושים שנה. יש אחת שנותנת. לא צריך לחזר אחריה. לא צריך להיות חבר שלה. לא צריך כלום חוץ מלרצות. כי היא רוצה. תמיד. מזרון העומד לשירות הציבור. יצור בעל שדיים ופות זמינים. מחובר לזה ראש, קצת מסובב לדעת הנוגעים בדבר, והיו לא מעט כאלה.

הבנות האנינות מסוגי הזדעזעו. תאמרו שהיינו מוסרניות וצדקניות ולא מחוברות למיניות שלנו. לא זרמנו. ייתכן שגם זה נכון. קיבלנו חינוך מאופק מאוד מבחינה מינית. למעשה לא קיבלנו חינוך מיני כלל וחיינו בחברה דתית, והימים היו אחרים וכל זה נכון.

אלא שלא רק זה נכון.

הזאת שנותנת היא מושג. היא פיזית מאוד אבל היא גם מושג. מטאפורה לעולם המעוות שלא מחנך למיניות. שבו איש לא עוצר לשאול למה הסתובב אצלה משהו בראש. מה הסתובב שם ומה גרם לסבב הזה.

עולם שמבלבל בין נינוחות מינית שמאפשרת יותר מפרטנר אחד בחיים, לבין התייחסות לגוף של עצמך כאילו הוא רכוש ציבורי. לנתק הצועק במקרים כאלה בין הגוף לבין האדם שהגוף הזה שייך לה.

היום אני יודעת לומר שיש קשר בין התעללות מינית, גילוי עריות, או "סתם" התעללות מינית בילדות, לבין היחס לעצמך כאילו את לא שווה כלום. כאילו עוד גוף שיחדור אליך יביא אתו את התיקון. כאילו רק כך תוכלי לקבל את מה שאת כל כך משוועת אליו – הכרה, חמלה, כבוד, אהבה.

אשה יכולה כאמור לבחור כמה שותפים לחיי המין שלה. נערה בת 17 שכל הקיבוץ, כל הנח"ל וכל חברי הנחלאווים היו בתוכה זה סיפור אחר. מחקרים יוכיחו. ובאמת צריך כאן מחקרים? במרחק השנים, כשהבחורים האלה כבר הורים לילדים ולבנות, האם הם מהרהרים בנערה הזו? האם הם מבינים?

כאמא לבנים אני מודה בצער שגם אני נופלת בחינוך המיני שלהם. וכי קשה מאוד לדבר על משהו שהחברה מציבה כטבעו של עולם. ברור שיש מין. ברור שיש כאלה שזורמות. ברור שזו הבחירה שלהן. ומה הבעיה עם זה, בעצם? הן רוצות את זה הרי, לא?

כששמעתי את תוכניתה של יעל דן שבו היא מדברת עם ד"ר ענת גור על הקשר בין פגיעות מיניות להתנהגות מינית משפילה והמונית, הרגשתי שקצת גאולה הגיעה לעולם. שהיא מצליחה להגיד את מה שהמקלדת שלי מנסה לכתוב ונתקעת. תודה יעל דן. לפחות אותי ניחמת קצת שיש כאן כמה מבוגרות אחראיות.

אני חושבת על הנערה שלא הכרתי. זו שחברים ומכרים שלי הכירו גופנית. שלא עצרו לרגע לשאול את עצמם מה קורה פה לעזאזל. איפה היא היום. האם הגיעה לריפוי. האם השלימה עם עצמה. האם יש מישהו בעולם שרואה אותה ואוהב אותה. אני מקווה שכן.

המיניות של האדם היא הרבה דברים. כל מי שרוצה ללמד אותנו משהו – נתלה בדו"חות המיניות של קינזי. אתה הומוסקסואל? – אתה לא באמת, ישכנעו אותך. אתה פשוט על רצף מיני ואתה יכול לבחור גם להיות הטרוסקסואל.

את האחת שנותנת? – מה הבעיה? קינזי הראה שיש לרוב בני האדם יותר משותף מיני אחד וזה בסדר. אז לא. זה לא בסדר. יש אנשים שיש להם העדפה מינית ברורה. הומוסקסואלית. או הטרוסקסואלית. או גם וגם. ויש אנשים שיהיו להם לא מעט פרטנרים מיניים ועדיין הם יבחרו בהם.

ועדיין אם הם בוחרים שוב ושוב במין מנוכר והם צעירים מאוד מאוד (גם 19 זה גיל צעיר, אגב, גם אם לא מדובר בקטינה. מדובר באשה בראשית חייה הבוגרים ולא הכול הוא עניין לחוק, אמורה להיות לכם יכולת שיפוט מעבר לזה) אז נורת אזהרה צריכה להידלק אצלכם גם אם אתם עצמכם בני 17. החיים הם לא סרט. גם לא סרט פורנוגרפי.

מיכל ברגמן היא פמיניסטית דתייה. עוסקת בחינוך ובאומנות. אמא לשלושה בנים. עוד רגע בת חמישים. כותבת

הסירוב להכניס לארץ את חברות הקונגרס האמריקניות ראשידה טאליב ואילהן עומאר הזכיר לי את הסיפור הבא:

בשנות השבעים הייתי עדיין בחור צעיר ורווק, שלמד סוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב והתפרנס מעבודתו כמרכז שבט צופים.

בעבודתי זאת נהגתי להוציא את החניכים מהשבט לטיולים רבים בסופי שבוע.  ההנחה היתה שבטיולים הללו, שנקראו אז "מסעות", החניכים לומדים להכיר את הארץ דרך רגליהם ומקרוב, מתנסים בלהסתדר זה עם זה במצבים לא שגרתיים, וגם לומדים ומתנסים בעזרה הדדית. כל הדברים שציינתי כאן נחשבו באותם ימים לדברים חיוביים, חשוב לציין. כי כלל לא ברור מה עוד נחשב חיובי ומה לא בטירוף המערכות של המדינה כיום.

המסלול האהוב עלי ביותר באותם ימים, כאן המקום לציין, היה בוואדי קלט.

יום אחד אמר לי אבא שלי, שהיה מוטרד מאוד מעניין רווקותי, כמו שגם הייתה מוטרדת מכך אמי: "הבת של חבר שלי ארתור מאטפס מגיעה לביקור מגרמניה. היא רווקה, והיא בערך בגילך. הוא מאוד היה רוצה שאתה והיא תיפגשו. הוא חולם שאתה תהיה השידוך בשבילה".

ארתור מאטפס היה חבר טוב של אבא שלי ברומניה. עם עליית הקומוניסטים, כשאבא שלי וחברו ארתור מאטפס החליטו שרומניה לא מתאימה להם יותר, הוריי עלו לארץ, ואילו ארתור מאטפס עלה לגרמניה. שם הוא עשה הון קטן – בעצם גדול מאוד – בקניית ובניית דירות להשכרה.

המיועדת לי הייתה בחורה נחמדה, סטודנטית לאדריכלות, וחשבתי ביני לבין עצמי, שבכל העולם הזה כולו בוודאי יימצא מישהו שיחשוב שהיא יפה בעיניו. הבנתי גם שהמישהו הזה איננו אני

"לארתור מאטפס יש המון בתי דירות בגרמניה", אבא שלי אמר. "הוא שווה שישים מיליון מארק, בהערכה שמרנית. כדאי לך להתחתן עם הבת שלו".

כשראה שאני לא מגיב אמר: "הוא רוצה שהחתן שלו ייכנס לעסקים שלו וינהל אותם".

עדיין לא נראיתי נלהב אבל לאבא שלי היתה מספיק התלהבות בשביל שנינו.

"היא מגיעה לארץ עם חברה שלה", אבא שלי אמר. "דיברנו ארתור ואני שאתה תיקח אותן לטיול, תראה להן את הארץ. בזמן הטיול תלמדו להכיר אחד את השנייה ואחת את השני ואחר-כך נראה. כל ההוצאות עלי".

כאמור, הייתי באותם ימים מרכז שבט צופים, טיילתי רגלית בארץ לעיתים מזומנות, והמסלול האהוב עלי מכולם לטיולים היה בוואדי קלט. המסלול המקובל היה לרדת בהרי ירושלים אל הוואדי, ליד הבריכות, לעלות על האקוודוקט, מוביל המים, וללכת על דופן האקוודוקט החיצונית, היצוקה בטון, 15 עד 20 ס"מ' רוחבה, כשהמים משכשכים באקוודוקט עצמו, עד למנזר סט. ג'ורג'.

המנזר היה נגלה לעיניך באורח מפתיע, ללא הכנה מראש, בנוי על צלע ההר, כשעשית עיקול בדרך. במקום זה מוביל-המים התעקל על צלע ההר, והמראה שנגלה לפניך לפתע היה אחד המרשימים שפגשתי בחיי עד אז. נווה מדבר מוריק ובנייה יפהפייה על צלע ההר המדברי.

משם המשיכה הדרך בשביל עפר לכפר קטן בהמשך הדרך וליריחו. במקום הזה מקובל היה לתפוס טרמפ או מונית ולחזור אל נקודת המוצא שבה הושארה המכונית.

חשבתי שלילדה מפונקת שגדלה על מצע של שישים מיליון מארק גרמני זו תהיה חוויה חדשה לחלוטין, ועל כן צפוי שהיא גם תהיה מרשימה.

*  *  *

אבא שלי קיבל את פני הבנות בשדה התעופה ולקח אותן למלון. אחרי יומיים שבהם הן שהו בתל-אביב, באתי אל המלון בבוקר מוקדם, פגשתי את המיועדת לי ואת חברתה. עשינו היכרות קצרה ויצאנו אל הרי ירושלים, אל ואדי קלט.

המיועדת לי הייתה בחורה נחמדה, סטודנטית לאדריכלות, וחשבתי ביני לבין עצמי, שבכל העולם הזה כולו בוודאי יימצא גם מישהו שיחשוב שהיא יפה בעיניו.

גם הבנתי שהמישהו הזה איננו אני.

ולמה אני מספר את זה? כי אם מישהו רצה ללמד לקח את שתי חברות הקונגרס האמריקאיות, שתדענה להזהר מאיתנו, הדבר האחרון שהיינו צריכים לעשות הוא לאסור עליהן להיכנס

לאורך אותו יום מצאתי את עצמי תוהה לא פעם האם שווים לי שישים מיליון המארקים הללו כדי להתעורר מדי בוקר ולראות אותה מתעוררת במיטה לידי.

הגעתי למסקנה שלא, מה שלא הפריע לי להשתדל מאוד שהיום הזה יהיה מיוחד עבור המיועדת לי ועבור החברה שלה.

אלא מאי?

לא לקחתי בחשבון שעבור נערה אירופאית, מגרמניה נוסף לכל, שזה אומר צפון אירופה, טיול רגלי במדבר בשלושים ושתיים מעלות, בתקופה שטרם ההתחממות הגלובלית, כשבאירופה 25 מעלות עדיין נחשבו גל חום, כל מה שהיא תחלום עליו במהלך הטיול הוא להגיע לחדר עם מזגן ואל כוס קולה קרה עם הרבה קוביות קרח.

בעת ההיא עדיין לא המציאו את הדיאט-קולה, אגב.

כך קרה שלמיועדת לי ולחברתה היו פנים אדומים בכל מהלך הטיול, והן הזיעו והתנשפו, ולא ממש נראו מרוכזות בהסברים שלי בכל עצירה, שבה ניתחתי את צלע ההר מבחינה גיאולוגית, ואת צמחי המדבר מבחינה בוטנית, ואת המערה שבה נהגו המחבלים להסתתר בתקופת המרדפים מבחינה כרונולוגית ובטחונית, ואת העקרבים והנחשים ושאר הזוחלים שניתחתי זואולוגית – הרושם שלי היה שלא הצלחתי לעורר בהן הרבה עניין בכל זה.

רק בעיקול ההר, כשהמראה המדהים של מנזר סט. ג'ורג' נגלה לעינינו – עיניהן אורו.

חשבתי שהאור שעלה בעיניהן הוא כגלל המראה המדהים, אבל מאוחר יותר הבנתי, לאור השתלשלות העניינים כפי שיפורט כאן מיד, שעיניהן אורו בגלל שהן חשבו שהגענו לציביליזציה, והן חשבו שבזאת הן נפטרו ממני.

*  *  *

"מה עשית להן???" אבא שלי זעק בטלפון למחרת היום.

"עשיתי להן אחלה טיול לואדי קלט", אמרתי לו מופתע. "למה? מה קרה?"ג"כשהן חזרו למלון הן שינו את המועד של הטיסה חזרה", אבא שלי אמר בטלפון. "והבוקר הן לקחו מונית ונסעו לשדה התעופה. אפילו לא אמרו שלום. התקשרתי למלון ושם אמרו לי שהזמינו להן מונית ושהן עזבו לשדה התעופה. מה עשית להן, ריבונו של עולם???"

*  *  *

ולמה אני מספר את זה?

כי אם מישהו רצה ללמד לקח את שתי חברות הקונגרס האמריקאיות, ראשידה טאלב ואילהן עומאר, שתדענה לא להתחיל איתנו שוב ושתילמדנה להיזהר כשהן מתעסקות איתנו, מכאן ולהבא, ואם רצינו שהן לא תרצינה לשמוע עלינו עוד לעולם, הדבר האחרון שהיינו צריכים לעשות הוא לאסור עליהן להיכנס.

להיפך – היינו צריכים לקבל אותן בזרועות פתוחות כמו את החשובים שבאורחים: לגרור אותן שעתיים במרתפים של יד-ושם, לקחת אותן לקבר יוני,  שם יקבלו הרצאה ארוכה מפי בנימין נתניהו ואולי איזו נעל בראש מרעייתו, להכניס אותן לרחצה בים-המלח, ולהקשיב לצרחות הנוראות שלהן כשילד היפראקטיבי משפריץ להן מי-ים לעיניהן הפקוחות.

להיפך – היינו צריכים לקבל אותן בזרועות פתוחות כמו את החשובים שבאורחים: לגרור אותן שעתיים במרתפים של יד-ושם, לקחת אותן לקבר יוני להרצאה ארוכה מפי בנימין נתניהו, ואולי איזו נעל בראש מרעייתו

משם היינו צריכים לקחת אותן לעלייה למצדה בשביל הנחש, רצוי בשעה שתיים בצהריים כשהשמש קופחת, ולמעלה באתר לתת להן הסברים על הקנאות היהודית ויצר ההתאבדות המובנה בעם הזה.

וגם לעשות להן בראש ההר טקס השבעה, עם כתובת-אש ובה הסיסמה הבלתי נשכחת "שנית מצדה לא תיפול", כשהעשן מכתובת האש מחניק אותן ומדביק אותן בריחו, וגוזניקים מעלים אדים של נפט לאורך כל המסלול.

והיה ומישהי מהשתיים הייתה נופלת מסוחררת מאדי הנפט של כתובת האש והגוזניקים ומשתטחת על האבנים שבאתר וניפצעת ומדממת, היינו נותנים לה צ'אפחה ידידותית ומסבירים לה שזה כלום לעומת אבותינו, שקפצו מכאן כל הדרך למטה, ו"נו, נראה אותך עושה את זה, אחות שלי! אני מחכה לך למטה עם מאגנום-פקאן על חשבוני!".

אם היינו עושים את כל זה מובטח לכם שהן היו מזדרזות ואצות, כמו המיועדת ההיא להתחתן אתי. מזדרזות עד כדי כך שאפילו היו רצות ברגל בכל המהירות האפשרית עם המזוודות והתיקים ביד, כדי לא לבזבז זמן יקר עד שהמכונית תתניע, היישר לנתב"ג. עולות על המטוס הראשון לכל יעד שהוא, והעיקר שיהיה הרחק מפה, ולא היו מוכנות לשמוע יותר אפילו ציוץ על מדינת ישראל – קוראים למצב הזה PTSD  במונחים רפואיים (post traumatic stress syndrome)

אבל כהרגלנו, גם כאן החמצנו את ההזדמנות.