אני יושב מול המקלדת ומנסה לחשוב על מה לכתוב. על קבלת החלטות בעידן הקורונה? אולי על זוג הישראלים שנעצר בטורקיה? או על קדחת הבניה של מגדלי פאר ברחבי הארץ? ואלה כאמור רק מקצת השאלות במדינה שבה הדמוקרטיה נמסה ומתגבשת כיצור כלאיים של דמוקרטיה בעצימות נמוכה או דמוקרטיה שבה מיעוט נשען על חוקים בעיתיים ושורד לאורך זמן.

האם לכתוב על קבלת החלטות בעידן הקורונה? אולי על זוג הישראלים שנעצר בטורקיה? או על קדחת הבניה של מגדלי פאר ברחבי הארץ? אלה רק מקצת השאלות במדינה שבה הדמוקרטיה נמסה ומתגבשת

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

קשה לבחור מה יותר דחוף לבחינה, אבל במחשבה שניה נקרא לזה חשיבה מתכללת. הכוונה לבחינה של כל הסוגיות הללו כמכלול. נתחיל מהתפישה שלנו את עצמנו. נתחיל עם זוג הישראלים שנעצר על לא עוול בכפו. נשאל את עצמנו, מעבר למאמצים שהיינו חייבים לעשות כדי לשחררם, האם גם אנחנו אנחנו, במדינת ישראל, לא מתעללים בתיירים שלא נראים לנו. האם לא עצרנו כאלה שהגיעו לכאן וכל חטאם שהם אמרו ברבים שהם לא אוהבים אותנו? נכון, זה לא אנחנו, אלא אנשי הביטחון הישראלים שפועלים במצוות הממשל ולהם מותר לעצור את מי שנראה להם חשוד. שיהיה ברור, הדוגמה הזאת ממחישה בעייתיות רווחת במדינות רבות. אני חושב שמדינות חייבות לשנות את הדיסקט, להתנהל במוסריות ולהבין את מגבלות הכוח.

אופס, מדברים על כוח של המדינה ומתחברים אל חקיקת החירום. מדינה דמוקרטית שהתמכרה למצב החירום, שהתגלה למקבלי ההחלטות כדרך נפלאה לניהול מדינה בלי הפרעה. לפתע פתאום, בכסות מצב החירום אפשר לכפות הכל על אזרחי המדינה בלי הגבלה. מכאן השמים הם הגבול ומה על השקיפות? מה על דיווחי אמת לאזרחים? חוקי החירום מעל לכל.

וכשהכל מותר, בעלי ההון חוגגים ולוחצים להעלות אלעל את גובה המגדלים שהם בונים ובונים. נתחיל בתושבי גבעת עמל בתל אביב, שמשלמים את מחיר התאווה. תל אביב הרומנטית שהכרתי בילדותי הפכה זה מכבר למדבר של מגדלים לרווחת בעלי ההון.

נמשיך עם עוד ערי חוף שקטות כמו נהריה למשל, שהופכות אט לחומת בטון החוסמת את הרוח שבאה ממערב. חוסמת את הרוח, משנה את מיקרו האקלים ואת הסביבה וכלל לא ברור מי יהנה מהמגורים במגדלים כשאין ראיה מתכללת של בניה מוכוונת סביבה ובני אדם.

מצב דומה קיים גם בירושלים שבתיה צומחים אט אט ומתחרים בערי המגדלים בעולם. גם בירושלים בעלי ההון מכתיבים את הטון. כך נראית ירושלים שבזה לצרכים של הצעירים שרוצים לגור בה. החשובים באמת בעיני מקבלי ההחלטות הם המשקיעים בעלי ההון שבונים והאחרים שרוכשים דירות בלי הכרה, צוברים עוד רכוש ואין מי שיבלום אותם. הם נהנים מההתייקרויות בשוק הבניה וההשכרה.

אז הנה, הכל מתחבר לסיפור אחד, סיפור על מדינה שהוקמה בנס יחודי כדי להוות בית לעם היהודי. בית יהודי, מסוכסך למשעי, שכל מה שמלכד אותו הוא האוייב המשותף, הערבים, שם כללי. אוייב שבלעדיו אין לנו קיום. תארו לכם איך נסתדר כשיהיה שלום אם בכלל. קשה לי להעלות את תיאור המצב בעת הזאת של שלום.

ולמה זה חשוב? חשוב להבין שמדינה שחפצה בקיום חייבת לנהוג במוסריות. כן, כל מדינה שמבינה מה צופן העתיד לאנושות. אנחנו נמצאים כעת בשיעור משמעותי של שינויי אקלים, פגיעה קשה במגוון הביולוגי, מגפה שמשתוללת ואחריה יבואו עוד, שיעור שעושה לנו הטבע ואמור לעורר אותנו לשנות את הדיסקט. אנחנו חייבים להצניע לכת ולהבין את מקומנו בעולם, להוריד את להבות הבערה הפנימית ולמצוא טוב משותף שיחליף את האוייב המשותף.

הצעה לטוב משותף כוללת דיאלוג ובחירה בדרך ההקשבה והרצון לחיים משותפים, שמושתתים על אתיקה ומוסר. ההחלטה בידינו. האם נבזבז את החיים על מריבות מיותרות או נהנה מהחיים על ידי פעילות משותפת ויצירת מתווה לשמירה על אורחות חיים בלי כפיה.

את הטוב המשותף נשיג אם נקבע כללי משחק הגונים בבחירת נציגי הציבור בכנסת, נציגי ציבור שיבינו את שליחותם ואת הצורך לשמור על כללי הגיינה בחיים הפרטיים והציבוריים.

את הטוב המשותף נשיג אם נקבע כללי משחק הגונים בבחירת נציגי הציבור בכנסת, נציגי ציבור שיבינו את שליחותם ואת הצורך לשמור על כללי הגיינה בחיים הפרטיים והציבוריים

אל תשכחו גם כלל ברזל, יש לסלק לאלתר את האפשרות לחוקק חוקי חירום והוראות שעה. כשיש חוקים מוסריים אפשר לנהל את החיים עם מנה גדושה של שכל ישר.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.