בין יום הזיכרון ליום העצמאות אין חדש תחת מדורת השבט. אנחנו אוהבים את המדינה אבל שונאים עד להחריב גם בלי בית מקדש. בין יום הזיכרון ליום העצמאות מתבוססים כאן בדמעות על מי שהלך ולא ישוב עוד לעולם, ולא מבזבזים דקה בניסיון להציל את מי שילך ועוד מעט יהפוך לשיר.

אנחנו אוהבים את המדינה אבל שונאים עד להחריב גם בלי בית מקדש. בין יום הזיכרון ליום העצמאות מתבוססים בדמעות על מי שהלך ולא ישוב לעולם, ולא מבזבזים דקה בניסיון להציל את מי שילך ויהפוך לשיר

שום חשבון נפש או חישוב מסלול, לא צריך. חוץ מזיקוקים שבוטלו מתוך התחשבות בהלומי קרב – הכל כרגיל הרצל, זה עוד מאותו סכסוך דמים ומה שהיה הוא שיהיה.

אפילו "אם תרצו" זה לא מה שחשבת, הרצל. ככה רצית?
זה פזמון חוזר, תשירו.

אז מה היה לנו כאן?

נתחיל בסוף: עוד ראש ממשלה מאוים ברצח פוליטי כאילו לא היו דברים מעולם. כדורים חיים נשלחים במעטפות. אותו אדם עוד עומד על מרפסת. זה סתם צירוף מקרים, כך אומרים האופטימים.

וערוצי חדשות הם אותה יפהפייה נרדמת, לפני שהנסיך מעיר אותה ב"סרק סרק סרק", כי הנה פרחה הגפן, הנצו הכדורים ולא קמה ה‏עתונות הנרדמת.

רינה מצליח, למשל, תדליק את משואת העיתונות בצפירת הרגעה:

"אני חושבת שאין פה באמת סכנה. אף אחד לא באמת יירה בבנו של ראש הממשלה. כמעט כולנו קיבלנו מכתבים כאלה".

ידיעה חדשותית אחרת מצטטת בהתלהבות את הבן "הטוב", אבנר נתניהו, הטוען שבנט רק רוצה חלקת קבר בהר הרצל. הבן השני מחרף על אוטומט, כרגיל. ובן גביר, יציר כפיו של כהנא המוחרם נכנס לכנסת ישראל על כפיו של נתניהו, והפך, איך לא, כוכב תקשורת להוטה.

אבנר נתניהו, שבדרך כלל שומר על שפה עדינה כתב בפייסבוק מילים קשות על רה"מ נפתלי בנט: "נפתלי הוא שקרן ונוכל שמקומו בהיסטוריה של העם היהודי מובטח לדיראון עולם, לצד אבימלך וארכלאוס לפחות (ואני עדין). "אדם מגלומן ותאב כוח שמלכתחילה רק חלם על חלקה בהר הרצל וצ׳קלקות" @IdoBenp pic.twitter.com/if3J9ExPLp

— ערוץ 7 (@arutz7heb) April 27, 2022

יום עצמאות 2022, אלה פני העיתונות בקליפת גרעינים שחורים. כלב השמירה של הדמוקרטיה שוב מסובב את הראש לצד השני כאשר שליחיו של ראש ממשלה לשעבר תוקעים מקלות בגלגלי הממשלה הנבחרת למען שמו. כי אין לנו אלא רוחו הרעה של אבינו מלכנו, שלא נגמל מהכיסא וממשיך לרחף מעל ולחרוך את האדמה באמצעות שליחים שלא מאמינים בחילופי שלטון.

לא ינום ולא ישן עוכר ישראל.

אין לנו אלא רוחו הרעה של אבינו מלכנו, שלא נגמל מהכיסא וממשיך לרחף מעל ולחרוך את האדמה באמצעות שליחים שלא מאמינים בחילופי שלטון. לא ינום ולא ישן עוכר ישראל

גם אני עוכרת שמחות. גם ביום חג אין לי מילים אחרות, אבל יש לי כאן משפחה ענפה שתרמה למדינה כמו הרוב הדומם של האזרחים כאן, ואיש מתוכה אינו בן גביר ובני מינו שהופכים לאט אבל בטוח לפניה המכוערות של ישראל.

אזרחים שלא חלמו שיהיו בעד בנט מתפללים עליו שיצליח. בנט בא לעבוד, לא להרוג, אין לו אינסטינקטים של חיית טרף. הוא לא קילר כמו המולך של חצי מדינה, שמוכן לעצור את מהלכה ובלבד שיחזירו לו את השלטון שנלקח ממנו בבחירות דמוקרטיות.

האיש שזעק "מנסים להדיח ראש ממשלה מכהן" פועל באמצעות שליחים שהשריש בכל זרועות השלטון שאחז במשך 12 שנה, וכל זאת על מנת להדיח ראש ממשלה מכהן, בעוון היותו מישהו אחר ולא הוא עצמו.

ומולו בנט. וחרב אין ביד נפתלי. הו, התמימות.

ובינתיים אולי נרקמת שוב מזימה משיחית לא קדושה להעביר ממשלת זדון מן הארץ כי מי אם לא רבנינו יודעים רצון האל, והוא רוצה כנראה עוד מהאדום האדום הזה ואפילו במחיר מלחמת אחים או סתם מלחמה. מי שנלחם כל כך הרבה כבר לא יוכל להיגמל.

האיש שזעק "מנסים להדיח ראש ממשלה מכהן" פועל באמצעות שליחים שהשריש בזרועות השלטון שאחז במשך 12 שנה, וזאת על מנת להדיח רה"מ מכהן, בעוון היותו מישהו אחר ולא הוא עצמו

מלחמות דת ואדמה כבר החריבו עולמות. היכונו לחורבן עוד בית, כי מהי מלחמה אם לא עוד שירים לרשימת שידורי יום הזיכרון, שאז אנחנו נוהגים זה בזה בזהירות יתרה וכבוד מופלג והומים זה לזה כצמד יונים "אחים אנחנו", גם בן גביר זה אח אז בלי ערבים. מה קשור ערבים.

ועכשיו קלישאה. דלגו לפסקה הבאה, אפילו אני משתעממת אבל מדקלמת מתוך שינה כי אבא שלי לחם בתש"ח והדור שלי הצטמצם במלחמת יום הכיפורים אז מה אכפת לי למחזר מילים:

מלחמה היא לא גזירת גורל, כל מלחמה היא מעשה ידי אדם. ואפשר אחרת.
מנהיגים שולחים למלחמה שלא הם ישלמו את מחירה אבל יזילו עליה דמעות תנין. נאומיהם הם מס שפתיים. בעצרות זיכרון ממלכתיות יעמדו ובגבם אבני זיכרון חלקות שהם ושכמותם ימלאו בשמות חדשים. שמות חללי המלחמות הבאות שלא יטרחו למנוע. חללי אוזלת ידם, חללי טיפשותם, חללי יהירותם, חללי נמוטט נמגר נרתיע נרדוף נשיג נכבוש, חללי מנהיגים שפניהם תמיד למלחמה הבאה, שלמדו לזייף רגש במילים ריקות כמו "ובמותם ציוו לנו את החיים", ולסמן בדם את ההמשך: ואנחנו נצווה עוד מלחמה ונשיר בערב שירי לוחמים.
אחי הצעיר יהודה. האם אתה שומע?

ובינתיים בירושלים עיר דמים הציבה העירייה דגל ישראל זקוף שסתם שמח לראות אתכם, אחי ואחיותיי לגורל היהודי.

ודאי התמלאתם גאווה לאומית כששמעתם על הדגל הענק, 33 מטר על 24 מטר גודלו, שיתנוסס על תורן בגובה 100 מ' כדי שייראה בכל רחבי העיר, פן תשמחנה בנות פלישתים ותעלוזנה בנות ערלים, כי מה אנחנו בלי דגל גדול עם כל התורן בחוץ, מאמי.

תורן של 100 מטר. 33×24 מטר גודל הדגל. על טיילת ארמון הנציב. משאיר לכם את הדימויים. https://t.co/w1aeZyNyDF

— نير حسون Nir Hasson ניר חסון (@nirhasson) May 3, 2022

פעם אמר הלוחם תומר בוהדנה את המילים הבאות: "אנחנו חברה שמקדשת את המוות. הגיע הזמן לקדש חיים. אדם. לא אדמה".

ודאי התמלאתם גאווה לאומית כששמעתם על הדגל הענק, 33 מטר על 24 מטר גודלו, שיתנוסס על תורן בגובה 100 מ' כדי שייראה בכל רחבי העיר, כי מה אנחנו בלי דגל גדול עם כל התורן בחוץ, מאמי

ואסיים בסיפור לחג על הבן שלי, שהתקשר יום אחד וסיפרתי לו שהגיע לו בדואר צו-מילואים. הוא טייל אז בעולם, יותר מחצי שנה לא ראינו אותו. לרגע השתררה על הקו שתיקה מעיקה.

אחרי שעה שלח לי את ההודעה הבאה שלא אשכח והיא שמורה אצלי עד היום:

"אני מסתכל עכשיו על המים הכי כחולים בעולם, אמא. לפני שבוע הסתובבתי בג'ונגל וחיפשתי דרך בין שיחים עצומים. שחיתי בנהר שלא היית מאמינה שיש וישבתי שעות מתחת למפל מים. בדרך לשם ראיתי פילים וליד החדר שלי צורחים עכשיו קופים. אנשים מדברים פה סתם כדי לדבר. את מאמינה? אני חי בתוך סרט-טבע שראיתי בטלוויזיה כשהייתי קטן ורוב הזמן אני מצליח לשכוח שהייתי בכלל בצבא. אז אכפת לי שקיבלתי מילואים?"

שומעת, ישראל?

כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת

טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני נערך אתמול בפעם ה-17, וכמיטב המסורת עורר הדים והתנגדויות עוד טרום האירוע. משום מה, לחלק מהישראלים קשה לתפוס מדוע יש לתת מקום גם לאבל ולשכול של העם הפלסטיני, אבל האמת היא שלשכול אין מוצא, הוא נחלת הכלל בתרבות הישראלית. לנכס אותו לצד אחד זהו אקט ברברי לא פחות מהכיבוש עצמו.

לחלק מהישראלים קשה לתפוס מדוע יש לתת מקום גם לאבל ולשכול של העם הפלסטיני. אבל האמת היא שלשכול אין מוצא, הוא נחלת הכלל בתרבות הישראלית. לנכס אותו לצד אחד זהו אקט ברברי לא פחות מהכיבוש

אמש, בסביבות 8 בערב, קצת אחרי שהצפירה פילחה את האוויר והריאות, עמדו בכניסה לטקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני, שכבר הפך למסורת, קומץ נערים וכמה מבוגרים וזעקו גוועלד. כלומר, הם צעקו בעיקר קללות בוטות, חלקן הגדול בערבית, לעבר המגיעים לטקס. נראה היה שאפילו הם לא לקחו את עצמם יותר ברצינות יתרה. מה גם שהם עשו זאת מול כוח לא מבוטל של שוטרים, שלא באמת היו צריכים להתאמץ יותר מדי מדי לחצוץ בין הפלגים.

את הטקס, שנערך באולם סמולרש, בנוכחות כאלף צופים, בהנחייתו של יוסי צברי, פתח הסרטון המדובר של רבקה מיכאלי וג'ורג' אסקנדר, שבגינו חטפה רבקה מיכאלי בשבוע האחרון קיתונות. הם הקריאו בו את "מהמקום ממנו אנו צודקים" של יהודה עמיחי.

אחרי שהודיעה שתשתתף בטקס זיכרון ישראלי-פלסטיני: מתקפה חריפה על רבקה מיכאליhttps://t.co/XSpz80AWzz@yreguer pic.twitter.com/XTAAvlV3lF

— החדשות – N12 (@N12News) April 28, 2022

אחריו עלה לשאת דברים מי שיזם את הטקס מימיו הראשונים, בומה ענבר, ששכל את בנו יותם בשנת 95', ומאז פועל בהתנדבות מלאה לקיים דו שיח. בנוסף אליו דיברו מאשקה ליטבק מקיבוץ נגבה, אחות ובת שכולה, פעילת זכויות אדם.

מהצד השני, גם שני הורים:

נסרין אבו אל-ג'דיאן מעזה, שאיבדה את בעלה תיסיר ואת בנם, כשפצצה ממטוס נחתה על ביתם. שלוש בנותיה נפצעו בהפצצות של צה"ל. כיום היא נמצאת בגדה, מטפלת בבת שחולה בסרטן.

ואיסמעיל אל ח'טיב מג'נין, שאיבד את בנו אחמד, בן 12. הילד אושפז ברמב"ם ומת שם, ואסמעיל תרם את איבריו.

אחריהם דיברו יולי נובק, לשעבר מנכלי"ת "שוברים שתיקה", והודא אבו ערקוב – מנהלת אזורית ב-Allmep – קרן בינ"ל למען שלום ישראלי-פלסטיני, שסימנו את התפיסה המגדרית של הטקס.

נסרין אבו אל-ג'ידיאן מעזה איבדה את בעלה תיסיר ואת בנם, כשפצצה ממטוס נחתה על ביתם. 3 בנותיה נפצעו בהפצצות צה"ל. כיום היא נמצאת בגדה, מטפלת בבת שחולה בסרטן

בחלק האומנותי הופיעו: סאז – או בשמו המלא, סאמח זקות, ששר שיר שלו בשם "אמא" בביצוע יפה ומרגש. מקהלת הנוער הירושלמי, שמורכבת מבני נוער יהודים וערבים מירושלים, שלחה קליפ לשיר שנקרא "זכרונות", או באנגלית – Wanting memories. קליפ נוסף היה של קרן טננבאום ששרה את "שחמט" של חנוך לוין.

הטקס נחתם עם להקת ראנה, המורכבת מנשים ערביות ויהודיות. הן סיימו את הטקס כבכול שנה עם השיר "חד גדיא" של חווה אלברשטיין בשלוש שפות, אידיש, עברית וערבית. זה היה ביצוע מרגש עד דמעות שזיקק את המהות הגולמית של האירוע – זה תמיד יכול להיות אפילו יותר עצוב מעכשיו.

הטקס שודר בשידור חי ברשתות כפי שהיה בשנים קודמות. אלא שהשנה, בשל פעילות סושיאל חכמה חדה וממוקדת, השידור הצליח להגיע ל-200 אלף צופים בזמן אמת, מספר שיא מבחינת המארגנים.

הצופים הם כמובן ישראלים ופלסטינים שכולים ובני משפחותיהם, שזה בעצם כולנו, ונמצאים בכל העולם. השידור הועבר סימולטנית בשלוש שפות – עברית, ערבית ואנגלית, ולאחריו הקהל הוזמן להצטרף ל-8 חדרי שיחה שונים בזום, על מנת לייצר את אותו שיח מיוחל.

מיד בתום האירוע עלה בדף הפייסבוק של לוחמים לשלום פוסט: "הקול שאנחנו משמיעים בעזרתכם, הוא קול שקורא להפסיק את מעגל האלימות ולחפש בנחישות את דרך השלום והפיוס, הוא קול שחשוב להמשיך ולהשמיע עבור עתידנו, עתיד ילדינו ועתידם של כל החיים פה". בצירוף לינק לתרומות שיישאר פתוח בימים הקרובים.

להבדיל מטקסי הזיכרון הרשמיים שבדרך כלל נוטעים אימה, ייאוש ופחד, הטקס המשותף מייצר תקווה. הוא מרגש בטירוף גם בלי ההייפ הנגטיבי שמתלווה לקיומו כל השנים. הקרבה כאן לא מדומיינת, לחלוק את הכאב והאבל ולהקשיב לצד השני זה הדבר הכי בסיסי בבניית אמון. וההתנגדות המשותפת למצב הקיים – כפי שהיטיבו להגדיר כמה מהדוברים – מעמיקה עוד יותר את תחושת האחריות המשותפת.

הטקס המשותף מייצר תקווה ומרגש בטירוף גם בלי ההייפ הנגטיבי שמתלווה לקיומו כל השנים. הקרבה כאן לא מדומיינת, לחלוק את הכאב והאבל ולהקשיב לצד השני זה הדבר הכי בסיסי בבניית אמון

לבסוף, לאחר שתם השידור החי, כמחווה עלתה לבמה רבקה מיכאלי והודתה לקהל וגם לצל, שלדבריה "עשה לי קמפיין יח"צ בלתי רגיל". היא קלעה בול.

צילום מסך מתוך טקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני

דפנה גלפז, אשת תכן, חוקרת תרבות ומנהלת קהילת צרכניות הקנאביס "נשים בירוק"