אם ארכיטיפ המשפחה הבסיסי ביותר הוא משולש, השילוש ב"ארץ־סלע" הוא בת–אימא–סבתא. כבר בשורות הראשונות של טרילמת ההגירה שחיברה ריטה קוגן – סופרת, משוררת ומתרגמת – המניפסט של הפיצול המשולש הוא דווקא אחד הרכיבים המאחדים של המשפחה: "זוגי זה רק לקבר. לאנשים חיים מביאים אי־זוגי" (מתוך "החטא השלישי").

ובאמת, לאורך כל הרומן הפנימי המפוצל כאילו לאחד־עשר מדורים נפשיים, או תמונות מחיי הגירה, המוצגים כסיפורים קצרים, אנחנו מהלכים בשכבות גאולוגיות שונות וחופפות כמו אחרי רעידה טקטונית. מציאות ודמיון, זרות ומוכרות, ילדות ובגרות, אילמות ומובחנות, הן רק חלק מאותן שכבות שזזות ומסתדרות מחדש כל הזמן.

הזהות המורכבת של הגיבורה באה לידי ביטוי הרבה לפני סערת ההגירה, למשל בסיפור "ארץ־סלע". שם המצב הנשי הופך לכמו מיתי ומקביל במעמדו לתופעות הטבע הגאולוגיות האדירות.

הזהות המורכבת של הגיבורה באה לידי ביטוי הרבה לפני סערת ההגירה, למשל, בסיפור "ארץ־סלע". שם המצב הנשי הופך לכמו מיתי ומקביל במעמדו לתופעות הטבע הגאולוגיות

"ארץ־סלע" הוא פרי דמיונה של הגיבורה, ארץ בה שלושה סלעי ענק מגדירים את גבולותיה. הסלעים מדורגים לפי רמת המסוכנות או קושי הטיפוס עליהם. הסלע הראשון, "סלע המגינים", הוא במובן מסוים הבת המספרת לפני בגרותה, עוד לפני שהיא מבינה לחלוטין על מה עליה להגן וממי.

הסלע השני, "סלע הגנרלים", הוא הסלע המתריע מפני הרעות העומדות להגיע (כבר בעוד ימים ספורים, הטיסה לישראל), הסלע האימהי, השחוק יותר. והסלע השלישי והמכושף מכולם, "השן השחורה", היא הסבתא המגנה מפני פירטים, מפלצות וכישופים אחרים. הסבתא המגנה על המסורת.

הקול המשולש של המספרת הוא גם הכוח שלה להחיות בהינף לשון אלוהית (מה שאחר־כך יכונה "המילון שלי") את מה שלא ניתן לתת לו להתקיים בכוחות עצמו. כמו תהליכים חד כיוונים, כמו בגרות מינית ופגיעה בלתי הפיכה בתום הילדות, פלישה אל "סלע המגינים" והמעבר המאולץ אל "סלע הגנרלים", בעולם בו ריחות גועליים מטרימים את מה שלא נשאר סגור בקבר. "וגל של גועל, סקרנות וחמלה שטף את מאשה. גועל, סקרנות וחמלה" (מתוך "שיער").

הכוח המשולש מתפצל לראשונה רק כשהמספרת נוחתת בישראל ונקראת בשם: "כאילו לא היו עוד אם ובת, אלא שתי נשים זרות זו לזו, שתי תלושות שוות אין־ערך" (מתוך "שקיעה").

אפילו כותרת הסיפור לאחר מכן, סיפור על אי־השתלבות וזרות בבית ספר תיכון ישראלי, "ככה וככה", מתרחק מאותו שילוש והופך כמו לדו־כיווני (ובאמת, הסבתא עדיין לא היגרה ולא ברור אם תגיע אי־פעם). כאילו ענף שלם נגדע מעץ המשפחה ופירותיו יבשו.

הזר שקיבלה, חמישה פרחים עשוי פלסטיק, מטלטל את תודעת אמה שנוזפת בה: "פרחים מפלסטיק שולחים רק לקבר". פרחים, חמישה, כמו שאמורים להביא "לאנשים חיים" אבל הם מפלסטיק, "רק לקבר"

כשהנערה המספרת אוחזת במתנה שנשלחה אולי על ידי מחזר־מהגר בן כיתתה, היא נשלחת באחת לעולם המתים (כלומר, עולם בו קיימת עדיין אי־זוגיות קדושה). הזר שקיבלה, חמישה פרחים (!) עשוי פלסטיק, מטלטל את תודעת אמה שנוזפת בה: "פרחים מפלסטיק שולחים רק לקבר". פרחים, חמישה, כמו שאמורים להביא "לאנשים חיים" אבל הם מפלסטיק, "רק לקבר".

האי־זוגיות מרעידה את הדיאגזיס ומפוררת את ההפרדה המלאכותית של עולם המראה החיצון גם במקומות אחרים. למשל: "היא גרפה לפיה שני כדורי אנטיביוטיקה ושלושה משככי כאבים"; השוו מול: "אנחנו יכולות ללכת להסתובב ביחד! כמו שתי אחיות!" (ה"כמו" הזוגי והאסתטי מול האמת האי־זוגית והלא סימטרית תמיד).

וגם (השילוש הכפול מופיע אחרי המילה "קרמו"): "[…] חומי החל עולה, ראשי המה והזיות החום מליל אמש קרמו עור, גידים ועצם. עד שסוע, גידים קרועים ועצם מרוסקת".

"אסור להגיד את השם האמיתי של יהודים"

בשנת 1982 פרסם הסופר הרוסי הענק ניקולאי ו. גוגול מאמר קצר בשם "כמה מילים על פושקין" ושם טען, בין היתר, "עובדה בלתי מעורערת היא, שככל שמשתכלל המשורר, ככל שהוא מרבה לתאר רגשות המוכרים למשוררים לבדם, כך מצטמצם מעגל ההמון המקיף אותו, עד שהדוחק כה רב שניתן למנות את מעריציו האמיתיים על יד אחת" (לעברית: סרגי ליבשיץ).

קצה הצריח המחודד של קתדרלת פטרופבלובסקיה בסנקט פטרבורג, רוסיה (צילום: AP Photo/Dmitri Lovetsky)

ובאמת, נראה כי אף שישראל מתיימרת להיות מדינת כל־מהגריה, ורבים בה מכירים את חווית התלישות – וככל שמצליחה קוגן למקד את המבט המיקרוסקופי הבוחן שלה לכדי תמונה בעלת רזולוציה אטומית צפופה – כך מטשטשת החוויה הפרטית של גיבורת הסיפורים והופכת לחוויה קולקטיבית בה יש לצעוד ברגישות משוכללת, כאילו החוויה הכמו בנאלית מצליחה לחדור קרום דק שמעביר אותנו לממד אחר.

הגיבורה בספר מתפצלת, שוב ושוב, לכמה וכמה נשים אחרות. כל אחת מהן, בדרכה, מצליחה להישיר מבט ולשקף, כמו דרך מראות שבורות, את עולמן, בו הן מתרגמות את החוויות שעברו שוב ושוב כמו בסשן טיפולים פסיכולוגי אינסופי.

קצת כמו בסיפור "קערת מרק דלוח", קוגן מכניסה לתחתית התבשיל קודם כל פטיש או גרזן, אחר כך מוסיפה מים רותחים ורק אחרי מכת החום המערפלת מצטללת ההבנה שכאילו עבדו עלינו, העוקץ בסיפורים לא נמצא רק בטעמם הכמו זר, אלא דווקא במוכרות הקולקטיבית, כמו שימוש במעשיות נפוצות של תת המודע החברתי.

מרק החוויות המשותף הוא כל כך מוכר, ובה בעת כל כך זר, כך שהוא מכה, כמו פטיש, בראש הקוראים משום שאנחנו כל הזמן מתאמצים לצמצמם את המובן מאליו, ולכן המכה הזאת היא כל כך פטאלית ומעוררת: "אחרי שסבא יקום, נבקש ממנו פטיש ונכין ביחד מרק פטיש! ומסבתא נבקש גריסים. מלח ושמן אני יודע למצוא בעצמי" (עמ' 200).

מרק עוף. אילוסטרציה (צילום: iStock)

מרק החוויות המשותף הוא כל כך מוכר, ובה בעת כל כך זר, כך שהוא מכה, כמו פטיש, בראש הקוראים משום שאנחנו כל הזמן מתאמצים לצמצמם את המובן מאיליו, ולכן המכה הזאת היא כל כך פטאלית

המוות מפיק רגש מעורר ומחייה, והוא מלווה את הספר כמו אותם פרחים אדומים ואי־זוגיים במספרם, איתם נפתח. מוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים וגם ב"ארץ־סלע" יש לו אזכורים רבים.

אם זה בציטוט הפתיחה של "הקומדיה האלוהית" לדנטה אליגיירי ב־"1994" דרך מוות מיני – אונס ברוטלי – ועד למוות תרבותי ולשוני והחייאתו לאורך כל הספר. שוב ושוב הספר רומז, המוות הוא לאו דווקא המכה האחרונה.

המוות מגיע לשיאו בסיפור המצמרר "משחק יְלָדוֹת", שם נראה סוף סוף הגרזן שבתחתית סיר המרק, כלומר נחשפת הזהות "האמיתית" של הגיבורה, וחמש חברותיה (שוב הלחש האי־זוגי) למשחק מוכרחות להתמודד עם קיומו.

את זה היא עושה באמצעות כפייה של הגיית שמה המפורש, כאילו היה זה סוג של טקס קדוש בו נאמר שם האלוהים המלא, מה ששם קץ לחייהן של אותן ילדות גויות

את זה היא עושה באמצעות כפייה של הגיית שמה המפורש, כאילו היה זה סוג של טקס קדוש בו נאמר שם האלוהים המלא, מה ששם קץ לחייהן של אותן ילדות גויות איתן היא משחקת.

אישה מביטה בדיוקנו של דנטה אליגיירי, צויר על ידי אלמוני, הוצג בעיר פורלי, איטליה, 8 במאי, 2021 (צילום: (AP Photo/Antonio Calanni)

בנקודה הזו רסיסי המראה השבורה, שנאספו לאורך הספר, מוצבים לרגע בודד אחד מול השני, מה שנראה כמו טיפול היפנוטי פסיכולוגי שעוברת גיבורת הספר הוא בעצם טיפול הסרת ההיפנוזה הקולקטיבית של הקוראים, מה שמביא לשרשרת סיבות שגורמת לאסון בלתי נמנע, אבל גם לשחרור של אנרגיית חיים גדולה:

ויטה ניתקה את אחיזתה באחת וגערה בהן. "שמי ויטה ולא מאשה. תשירו, אש־אש, מדורה! ויטוצ'קה היא חברה!" למשמע קולה האש זינקה מעלה והחלה מתפשטת לכל עבר. ויטה עצמה ניתרה הצידה, בשעה שיתר הילדות ניצבו לכודות בתוך האש המתגבהת. היא ראתה כיצד הלכו ונמסו החמש, כמו היו עשויות שעווה. תווי הפנים נמחו, העיניים זלגו מן הארובות השחורות כביצים שלוקות, הפיות קרסו ונבלעו בתוך עצמות הגולגולת. הן ניצבו וצרחו מאין־הפיות שלהן, "מה עשית! מה עשית! אסור להגיד את השם שלך! אסור להגיד את השם האמיתי של יהודים!"

(עמ' 239)

על כריכת הספר מודפס דימוי צדף ורדרד שצייר אודילון רדון הצרפתי (1840–1916). הצבעים הלבנים, הרכים והעגולים שבמרכזו עשויים לרמוז כי קיימת בה פנינה יקרת ערך, או לפחות מתווה של פנינה כזאת. בניגוד לקווי המתאר השחורים של הצדף עצמו, הפנינה לא מתוחמת, והוורדרדות המחומצנת רומזת שהצדף נשלף מהים אי אז.

עטיפה הספר "ארץ־סלע"

הקונפליקט סביב הדימוי הוויזואלי לא נפתר גם אחרי קריאת הסיפורים. האם באמת נוצרה הצדף יחד עם הפנינה? האם היא נגנבה? האם אבדה בדרך? האם מדובר בפנטזיית פנינה, או בגזל שלה? האם יכולה להיות קיימת בכלל פנינה? או רק באפשרות של פנינה, כמו המקבילות האחרות של ויטה.

מה נשאר אחרי הטקסט? החיים, כמובן! הגיבורה של קוגן מחדדת את מושגי התלישות, הזרות וההגירה, כלומר היא מאפשרת לראות טוב יותר את מה שנראה לרבים מובן מאליו ומוסיפה לספרייה הענקית – שהיא־היא לפי חורחה לואיס בורחס הארגנטיני המקום בו מתקיימת המציאות – חוויה אנושית חדשה.

חוויה שניתן לאסוף רק באמצעות צלילה לנפשה סוערת, חכמה ומעוררת עניין כמו של ויטה. בשורה התחתונה, הסיפורים ב"ארץ־סלע" הם כמו פנינים במחרוזת בוהקת שמייד אחרי שתענוד אותה יהפכו לשלושה סלעי ענק צובטניים.

קוגן, שזה ספר הפרוזה הראשון שלה, תמיד הייתה אחות ספרותית גדולה לדור שלם. עכשיו, אפשר להניח, שהפכה לעץ משפחה ענק בבתים החוסים תחת סכך הסיפורת העברית, והם רבים ואחרים מאוד.

הערה אחת אחרונה ולא ממצה: כדאי למבקרי הספרות להפסיק – במיוחד אם מדובר בספרים של סופרים־מהגרים – להתייחס לטקסטים שלהם כאוטוביוגרפיים, ולייחס לשימוש שלהם בשפה (החוץ ספרותית) איכויות אותן הם מתארים בשמות עצם בוהקים. התייחסות לשפה ו/או לביוגרפיה, ולא למעשה הספרותי שהיא מחוללת, היא התייחסות גזענית, שטוחה ואינפנטילית.

ריטה קוגן | "ארץ־סלע" | כנרת זמורה־דביר, 2021 | 240 עמודים