אני לא חושב שהסכמי אברהם מהפכניים או היסטוריים. אני חושב שהסכמי אברהם מבטאים מגמה שהחלה תחת יצחק רבין, התחזקה משמעותית תחת בנימין נתניהו וכעת הופכת להיות המיינסטרים הישראלי תחת ממשלת הנרמול של בנט ולפיד – מגמת ההפרטה.

הסכמי אברהם הם הסכמים שנכרתו בין אנשים פרטיים שגם מנהיגים מדינות. הם יביאו רווח לאנשים פרטיים שהם לגמרי אזרחי מדינות. המדינה, המוסד החברתי שאמון על רווחת כלל האזרחים, לה יש מקום שולי מאד בהסכמי אברהם.

הסכמי אברהם הם הסכמים שנכרתו בין אנשים פרטיים שגם מנהיגים מדינות. הם יביאו רווח לאנשים פרטיים שהם לגמרי אזרחי מדינות. למדינה עצמה יש מקום שולי מאד בהסכמי אברהם

אתמקד בהסכם עם איחוד האמירויות. בחריין היא מדינה וסלית של סעודיה, וסודאן נגררה אל תוך ההסכם בזמן של תבערה פוליטית שגם בה היה לישראל תפקיד אפל. הקשרים עם מרוקו הם סוד גלוי כבר כמעט שלושים שנה והפרס שקיבלו המרוקאים גלוי וברור – הכרה של ארה"ב בסיפוח שלהם את סהרה המערבית.

ההסכם עם האמירויות הוא גם המורכב ביותר וגם הנראה ביותר כעת. מאע"מ (ממלכת האמירויות הערביות המאוחדות) היא מדינה בעלת השפעה בזירה האזורית וגם בעלת ענין בסכסוך שהכי מטריד את ישראל כבר שנים ארוכות, זה שמתנהל מול איראן.

נתחיל באופן כריתת ההסכם. זה ההישג הגדול ביותר של הדיפלומטיה הפרטית שניהל ראש הממשלה נתניהו בעשור האחרון לפחות (ואולי גם קודם לכן). נתניהו ייבש את משרד החוץ שנים ארוכות. האם זה בגלל שהוא לא בוטח בדיפלומטים השמאלנים? האם זה כדי לקדם סדר יום פרטי? זה בכלל לא משנה.

נתניהו הביע במעשיו חוסר אמון במדינה. הוא לא בגד או גנב, אלא הבהיר שלדעתו מי שאמור לקדם מדיניות הם אנשים פרטיים ולא גופים ציבוריים, גם אם אלו האחרונים מלאים באנשים מנוסים ובעלי קשרים ופרספקטיבה היסטורית.

נתניהו תחזק שנים את דיפלומטיית הסוד שלו בעזרת שליחים כמו יצחק מלכו (עורך דינו האישי). כאשר מינה את יוסי כהן לראש המוסד נמצא לו חייל ושליח מושלם.

נתניהו תחזק שנים את דיפלומטיית הסוד שלו בעזרת שליחים כמו יצחק מלכו (עורך דינו האישי). כאשר מינה את יוסי כהן לראש המוסד נמצא לו חייל ושליח מושלם

כהן לא הסתיר מעולם את שאיפותיו האישיות. גם במוסד הוא טיפח סמכות שהתבססה בעיקר על נוכחותו, על הכריזמה שלו ועל קשריו העמוקים עם ראש הממשלה. כהן היה הרוח החיה מאחורי חתימת ההסכם עם האמירויות, כמו גם מאחורי דיפלומטיית הסוד עם הסעודים. שני שיתופי הפעולה הללו כללו לא רק הכנות לחתימה על הסכם מדיני אלא שת"פ מודיעיני ועסקי נרחב.

שוב, השאלה איננה אם כהן היה מושחת או שקיבל  החלטות על סמך שיקולים זרים. יש בהחלט מקום לדיון בשאלת המשרה שנמצאה לבתו בחברה של היועץ האמירתי לביטחון לאומי עוד בזמן שכהן היה בתפקיד, אבל זה לא העניין כאן. השאלה היא כיצד ולאיזו תכלית מדינה כורתת הסכמים מדיניים כמו ההסכם עם האמירויות.

כאשר אנשים פרטיים כורתים הסכמים, גם אם הם עושים זאת ברשות ובסמכות, הם נוטים להעדיף אפשרויות שנפתחות עבור אנשים פרטיים. יש הבדל מהותי בין תפיסת העולם והרציונל של אדם הפועל בחשאיות ובפרטיות ובין תפיסת העולם והרציונל של אדם הפועל כשליח, מתוך ומתוקף היותו משרת ציבור.

באמירויות, למשל, ההבחנה הזו אינה קיימת. השלטון והמדינה נמצאים כולם בידיהם של שליטים שסמכותם נשאבת מאישיותם הפרטית. הם נסיכים, בנים למשפחות ולשבטים ספציפיים, וממילא קשורים ברשתות אישיות של נאמנות. עסקיהם הם עסקיה של המדינה. קרנות ההשקעות "הציבוריות" שהם מנהלים לא מפרידות בין הונם האישי להון המדינתי. זה העקרון המכונן של הסדר הפוליטי האמירתי.

זה לא המצב בישראל. אין כאן חברה שבנויה על ההגיון הזה, מושחתת או לא מושחתת. ישראל הייתה תמיד מדינה שאמונה על מדיניות. אני לא תמים מספיק כדי לחשוב שאינטרסים ותפיסות עולם מסוימים לא השפיעו על המעשה המדיני. ובכל זאת, המדינה הייתה זו שניהלה את ענייני המדינה.

ישראל הייתה תמיד מדינה שאמונה על מדיניות. אני לא תמים מספיק כדי לחשוב שאינטרסים ותפיסות עולם מסוימים לא השפיעו על המעשה המדיני. ובכל זאת, המדינה הייתה זו שניהלה את ענייני המדינה

עובדי הציבור שניהלו תהליכים כאלו באופן ממוסד, מתוכנן ושקוף (כשאפשר) ראו לנגד עיניהם רווחה כללית. היה להם אורך נשימה שאיפשר להם להביט אל הטווח הארוך. אורך הנשימה הזה עזר גם לתכנן שיתופי ופעולה ויוזמות באופן שלא היה קשור ישירות ומיידית לייצור רווח כלכלי.

מדינה היא לא עסק מרוויח. אזרחים אינם בעלי מניות. אין שום נזק מכך שהמדינה תרוויח כסף כשאפשר, אבל זו לא התכלית של מדינה. מדינה אמורה לאפשר לכלל אזרחיה לחיות בביטחון ובכבוד. מדינה אמורה לאפשר קיום של חברה אזרחית, כזו שמושקעת ברווחה באופן עמוק.

מדינה דואגת לבריאות, לחינוך, לתרבות כמו שהיא דואגת לביטחון. מדינה דואגת לייצר סביבה שבתוכה יכולים כל אזרחיה להתקיים כשהם נהנים מן האפשרויות הללו. מדינה לא צריכה לאכוף שוויון מלא, אבל מתוקף היותה ציבורית היא צריכה לאפשר שוויון הזדמנויות. כאשר שיתוף פעולה מדיני נוצר בין אנשים פרטיים, קטנה היכולת שלו להרחיב ולהעמיק חברה אזרחית מכבדת ובת קיימא.

זה בכלל לא מפתיע שההסכם עם האמירויות מייצר אינספור הזדמנויות לאנשי עסקים ולחברות פרטיות. זה מפתיע עוד פחות שתעשיית הסייבר "הפרטית", זו שהמדינה תומכת בה מן המסד ועד הטפחות (NSO much?) גוזרת אינספור קופונים באמירויות ובמפרץ בכלל.

אזרחי האמירויות (ושווה להזכיר שבערך שבע שמיניות מאוכלוסיית המדינה אינם אזרחים) מושקעים כולם במדינה באופן פרטי. הצלחתם העסקית היא גם הצלחתה של המדינה. זה לא המצב בישראל. כאן יש ציבור שלם שרווחתו תלויה בחברה האזרחית המתפקדת ולא רק באקזיטים. ישראל היא דמוקרטיה, בניגוד לאמירויות. המדינה הדמוקרטית היא לא עסק פרטי של איש.

בתרחיש אופטימי, ההסכם עם האמירויות יגבש מציאות כלכלית חדשה באזור תחת ההגיון של "היד הנעלמה". אנשי עסקים יקשרו קשרים ומי יודע מה יצא? בתרחיש אופטימי פחות, כל מהלך מדיני שתחילתו פרטית מסתיים ברווחים ותועלות לאנשים פרטיים, גם אם אלו אינם מושחתים.

כאשר אינטרסים פרטיים ראשונים במעלה, רווחת הציבור על שלל היבטיה – יציבות, חוסן אזרחי, טווח ארוך – תמיד תהיה שנייה. הסכמי אברהם הם משענת קנה רצוץ.

כאשר אינטרסים פרטיים ראשונים במעלה, רווחת הציבור על שלל היבטיה – יציבות, חוסן אזרחי, טווח ארוך – תמיד תהיה שנייה. הסכמי אברהם הם משענת קנה רצוץ

דוקטור אורי גולדברג הוא מומחה לחקר איראן המודרנית ותנועות מהפכניות באסלאם השיעי. הוא כותב וחושב על אמונה, פוליטיקה, בייסבול ועוד לא מעט דברים, ומשוכנע שהכל קשור להכל. הוא מלמד בביה״ס לממשל באוניברסיטת רייכמן בקורסים שקשורים לאסלאם רדיקלי, לזהויות וליחסים בין דת ואלימות. אוהב לקרוא ולצלם תמונות של שמש מציצה ומשתקפת ולבלות עם ילדיו. רוב הזמן הוא בטוויטר.