זה למעלה משני עשורים שבית המשפט העליון מגבה את מדיניותו של היועץ המשפטי לממשלה לקיים, בנסיבות מסוימות, בדיקה מקדימה במקום לפתוח בחקירה פלילית של ממש. זה קורה בדרך כלל כאשר מתעוררים חשדות פליליים בעניינם של נבחרי ציבור בכירים – ראש ממשלה, שרים וסגני שרים, חברי כנסת, ועוד כמה נכבדים מהשכבה הפריבילגית העליונה.

לפני שש שנים, בעקבות ריבוי טענות בנושא, אילץ בג"ץ את היועץ המשפטי להסדיר את עניין הבדיקה המקדימה בהנחיית יועץ מסודרת. זו אמורה לכלול קריטריונים שיאפשרו לתביעה הכללית להחליט מתי לנקוט באיזה מסלול. הקביעה העיקרית בהנחיה, שאף חודדה בבג"ץ, היא שכאשר התשתית העובדתית הראשונית מגבשת חשד סביר לביצוע עבירה פלילית, תיפתח בכל מקרה חקירה פלילית ולא בדיקה מקדימה (גילוי נאות: הח"מ ייצג את העותר באותה עתירה).

בשבוע שעבר התברר שמערכת אכיפת החוק מצויה כעת בנקודת מפנה נוספת, בכל הנוגע להליכים פליליים הנוגעים לנבחרי ציבור: היועץ המשפטי לממשלה היוצא, אביחי מנדלבליט, הודיע לבג"ץ כי בפרשה שעניינה גריסת מסמכים בלשכת ראש הממשלה ערב חילופי השלטון בחודש יוני האחרון, מתקיים כעת הליך הקודם אפילו לבדיקה מקדימה.

הודעת היועץ הגיעה במענה לעתירה של התנועה לאיכות השלטון, שדרשה מהיועץ המשפטי לפתוח בחקירה בפרשת גריסת המסמכים. התנועה טענה בעתירתה כי בסמוך להקמת הממשלה החדשה וכניסת נפתלי בנט ללשכת ראש הממשלה, צפו טענות על כך שראש הממשלה היוצא בנימין נתניהו הורה לכאורה לגרוס מסמכים רבים שהיו בלשכה. התנועה טענה כי הדבר מעורר לכל הפחות חשד סביר לביצוע עבירה, לכל הפחות על חוק הארכיונים, הכולל גם היבט פלילי.

בנימין נתניהו בלשכת ראש הממשלה (צילום: קובי בן גדעון, לע"מ)

בשבוע שעבר הגישה הפרקליטות לבית המשפט את תשובתו של היועץ המשפטי לממשלה, והיא לא פחות ממדהימה: "המשיבים פועלים מזה זמן על מנת לברר את העובדות הקשורות עם האירוע נשוא הפנייה", נכתב בתשובה לבג"ץ. "במסגרת זו, נעשו פעולות מסוימות מול הגורמים הרלוונטיים במשרדי הממשלה הנוגעים בדבר.

"יחד עם זאת, בדיקה מקצועית כאמור טרם מוצתה, וההערכה היא כי יידרשו כשלושה חודשים לשם מיצוי הבדיקה באופן סופי, אשר בשים לב אליה יוכרע אם התשתית העובדתית בעניין מצדיקה פתיחה בבדיקה מקדימה או חקירה פלילית".

"בדיקה מקצועית טרם מוצתה, וההערכה היא כי יידרשו כשלושה חודשים לשם מיצוי הבדיקה באופן סופי, אשר בשים לב אליה יוכרע אם התשתית העובדתית בעניין מצדיקה פתיחה בבדיקה מקדימה או חקירה פלילית"

ובעברית פשוטה: היועץ המשפטי מקיים בדיקה, שמטרתה לאסוף מידע (יש כאלה שהיו קוראים לשלב הזה של איסוף עובדות וראיות במילה המתבקשת – "חקירה") במטרה להחליט, בסוף הבדיקה, אם לקיים בדיקה מקדימה. ומה תכליתה של הבדיקה המקדימה? לאסוף מידע וראיות במטרה להחליט, בסוף הבדיקה המקדימה, אם לפתוח בחקירה פלילית.

זהו שלב חדש בטירלול השורר בצמרת התביעה הכללית, שכל-כולו נובע מתוך המוטיבציה הבלתי עניינית, להימנע מלהדביק לפוליטיקאים תווית של "חשודים" המצויים תחת חקירה. זו הסיבה האמיתית שבעטיה נוצר יצור הכלאיים המשונה הקרוי בדיקה מקדימה; וכעת, לאחר שהבדיקה המקדימה קנתה אחיזה בשיח הציבורי, ומתוך חששה של התביעה שגם עצם קיומה של בדיקה מקדימה נושאת עמה משמעויות ציבוריות עבור הפוליטיקאי שבעניינו היא נפתחה – נולד ההליך המקדים הזה.

מפקדת יחידת המשטרה להב 443 בלוד (צילום: Flash90)

ריבוי הבדיקות הוא מתכון למסמוס חקירות ולטיוח עבירות, ונושא עמו שורה של משמעויות מסוכנות מבחינת שלטון החוק: ראשית, הוא מגלם פגיעה נוספת בעקרון השוויון בפני החוק. אזרח מן השורה יכול רק לחלום שכאשר מתעוררים חשדות פליליים נגדו, תיערך שורה של בדיקות ובחינות שכאלה, בטרם תיפתח נגדו חקירה פלילית כהלכתה.

שנית, הבדיקה-הקודמת-לבדיקה-מקדימה בעייתית גם מבחינה אנליטית-משפטית: אם המבחן הראייתי לפתיחה בחקירה פלילית הוא התגבשות חשד סביר לביצוע עבירה, מה שמחייב מעבר מבדיקה מקדימה, ככל שזו התקיימה, לחקירה פלילית של ממש – מהו קו הגבול שבין בדיקה ראשונית לבדיקה מקדימה?

בהיעדר תשובות ברורות, התוצאה היא שההחלטות בתחום הפלילי בעניינם של בכירי-הבכירים מתקבלות על בסיס תחושות בטן ואינטואיציות של היועץ המשפטי ואנשיו, ותו לא. זה מצב מאוד לא בריא.

בהיעדר תשובות ברורות, התוצאה היא שההחלטות בתחום הפלילי בעניינם של בכירי-הבכירים מתקבלות על בסיס תחושות בטן ואינטואיציות של היועץ המשפטי ואנשיו, ותו לא. זה מצב מאוד לא בריא

שלישית, הוא מייצר בעיה פרקטית של ריבוי הליכי חקירה החוזרים על עצמם, באופן שיאריך את שלב החקירה אל האינסוף: אם אכן נעברה עבירה ובסופו של יום יתקיים משפט, הרי שהוא יתקיים לאחר שתתקיים בדיקה, לאחריה בדיקה מקדימה, לאחריה חקירה פלילית, ובסופן שלב ארוך של בחינת החומר בפרקליטות, שימוע וכו'.

עד שיגיע מועד המשפט, יוכל הנאשם לטעון – ובצדק – כי מגיעה לו הקלה מחמת עינוי הדין שעבר.