לאחרונה אני נתקל בשיח ער סביב ציונות, אנטי ציונות, פוסט ציונות. פעמים רבות יש ניסיון להגדיר מהי הציונות החדשה, מי נכלל בתוכה וישנם אף ניסיונות לנכס לציונות תכונות אקטואליות. בעיקר – השיח מתרכז במה שבין ציונות ליהדות, אך רבים שכחו שבבסיס הציונות עומדת היהדות הא-פוליטית.

למשל, באחת מישיבות המליאה המיוחדות של הכנסת שנערכו בזמן האחרון, התקיים דיון לזכרו של דוד בן גוריון, מראשי המנהיגות הציונית שפעל להקמת בית לאומי לעם היהודי. במסגרת זו ראש הממשלה החליפי ושר החוץ יאיר לפיד נשא דברים לזכרו. בדבריו טען לפיד כי הרוח הציונית הייתה חילונית ביסודה, ואילו המרכיב הדתי היה בשוליו של תהליך ההתהוות של המדינה החדשה.

האומנם? דבריו של לפיד מייצרים נרטיב החוטא להיסטוריה, ואף משפיעים על הלגיטימיות של הסמלים היהודיים כמוטיב מרכזי במהותה של המדינה גם בשנה ה-74 לקיומה של מדינת ישראל.

בדיון לזכר בן גוריון נשא לפיד דברים לזכרו. בדבריו, טען לפיד כי הרוח הציונית הייתה חילונית ביסודה, ואילו המרכיב הדתי היה בשוליו של תהליך ההתהוות של המדינה החדשה. האומנם?

ברצוני לדייק ולהסב את תשומת ליבו של ראש הממשלה החליפי למספר נקודות קריטיות ומשמעותיות שמוכיחות שהחשיבות שבשמירה על סמלי העם היהודי והדת היהודית הייתה רבה פי כמה וכמה בעת הקמת המדינה, ועד כמה היא חשובה היום.

ברל כצנלסון, מראשי תנועת העבודה ושותף לבן גוריון, אמר ש"המדינה היא כלי עבור העם, לא להיפך". תפיסה זו של התנועה הציונית מתייחסת למדינה באופן שמשרת את העם היהודי. אם כן, כיצד לפיד יכול לנתק את הזהות היהודית כמרכיב מהותי בבניית הציונות?

הרי כחלק מהקמת מדינות הלאום ייסדנו באירוע חשוב ומכונן מדינת לאום לעם היהודי – מדינת ישראל שמה. במסגרת הזו בנינו ממלכתיות, סמלים ומוסדות מעודכנים וחשובים כגון: המנון, דגל, יום העצמאות, חידון התנ"ך ועוד. אני סבור כי סממנים אלו לאומיים ונבנו כנדבך חדש הנוסף ליהדות.

"בשנים האחרונות יש ניסיון מתמשך לכתוב מחדש את ההיסטוריה הציונית… כאירוע של התעוררות דתית… זה פשוט לא נכון… הציונות היתה ברובה המכריע תנועה חילונית"

כך אמר לפיד בנאומו. ובכן, אני רוצה להזכיר שהיה זה לא אחר מבן גוריון שאמר ש"לימי המנוחה בשבת ובחגים יש ערך לאומי כללי". המרכיב היהודי-דתי היה נר לרגליהם של התנועה הציונית בהקמת המדינה.

במסגרת הזו בנינו ממלכתיות, סמלים ומוסדות מעודכנים וחשובים כגון: המנון, דגל, יום העצמאות, חידון התנ"ך ועוד. אני סבור כי סממנים אלו לאומיים ונבנו כנדבך חדש הנוסף ליהדות

על אף שבצנטרום של התנועה הציונית היו חילונים רבים, בל נשכח כי היו גורמים דתיים בתפקידים בכירים שהתוו את דרכה של התנועה הציונית: הרב מוהליבר, הרב קוק וכמובן הרב הרצוג, סבו של נשיא המדינה יצחק הרצוג – שהיו שותפים להנחת היסודות להקמת המדינהעם המנהיגות החילונית בתנועה. סיפור חתימת המגילה מגולל את השותפות, ואת הרצון לייצר הסכמות בין חילוניים לדתיים, וזה בסיס קיומנו כאן.

לסיכום, לצד הקשיים, המשך ההגשמה של היהדות שהיתה מפוזרת ברחבי התפוצות היה מתקיים כפי שכבר התקיים אלפים בשנים, גם באופנים לא מדינתיים. חרף אירועים קשים שחווה העם היהודי אויבנו לא הצליחו למחוק אותנו ואת מורשתנו.

צדק חיים נחמן ביאליק שאמר:

"לא רק חוצפה וכפיות טובה מאין כמוהן, אלא גם בוּרות גדולה היא לחשוב שכל מה שנוצר בספרות על-ידי האומה כלה ואדירי רוחה במשך אלפי שנה אין לו שום ערך בימינו".

סמלי מדינת הלאום שהוזכרו כאן הינם משמעותיים ומהווים אבן דרך חשובה מאין כמותה עבור למדינת ישראל ועתידה. אך אותם סמלים מגיעים כתוספת ונדבך ליהדות העשירה, ואינם מחליפים או מוחקים יסודות יהודיים שעמנו עומד עליהם איתן מזה אלפי שנים בהם: ברית מילה, בר מצווה, חתונה, חגים ומועדי ישראל, כמיהה ותפילה לציון ועוד. אז למה אנחנו דבקים בנרטיב ה"או-או" כשאפשר גם וגם?

אדיר וישניה, בן 40, חבר מועצה וחבר וועד מנהל בבית בן גוריון. בימים אלו מסיים את תפקידו כמנכ"ל ארגון "אשכולות" לאחר 5 שנים שכיהן בתפקיד. "אשכולות" הינו ארגון הגג החינוכי של 33 אירגונים הפרוסים בכל רחבי הארץ מהגולן ועד אילת ועוסקים בידיעה ואהבת הארץ, היסטוריה ומורשת של עם ישראל באמצעות טיולים והדרכה ערכית. (צילום: מאיה איזנברג).

ביום ראשון שוב ייצא לדרך מצעד דגלים. המאבק על ההפגנה הזו, המלווה בריקודים של אלפי בני נוער מהמגזר הדתי, הפך לכאורה לשאלה של משילות וריבונות, חופש ביטוי והזכות להניף דגלי ישראל בירושלים בירתה. לכאורה. צריך לומר שוב שכל הערכים הללו הם לכאורה.

ביום ראשון שוב ייצא לדרך מצעד דגלים. המאבק על ההפגנה הזו, המלווה בריקודי אלפי בני נוער מהמגזר הדתי, הפך לכאורה לשאלה של משילות וריבונות, חופש ביטוי והזכות להניף דגלי ישראל בירושלים בירתה

מדוע?

מפני שהנפת דגלי ישראל בירושלים היא לא הבעיה. הבעיה היא בשם מה מונף הדגל.

מצעד הדגלים הפך למעשה למצעד שנאה, גזענות, הסתה וריקודים שכל מטרתם לבזות את הפלסטינים. לתקוע להם אצבע בעין ליד שער שכם ומסגד אל אקצה.
מבחינת המפגינים חופש הפולחן בירושלים הוא רק יהודי והם בזים לפולחן המוסלמי.

כותב שורות אלה השתתף בשנים אחרות ביום ירושלים, כאשר ההתיישבות העובדת הייתה עולה לירושלים עם כלים חקלאיים ותוצרת חקלאית. כאנשי מילואים עזרנו והתנדבנו לארגון יום ירושלים והוא עבר בדרך כלל כחג שמח, בהסכמה לאומית רחבה, ללא הפרעות מצד הפלסטינים וללא הפגנות לאומניות גזעניות.

אולם עם השנים, ישראלים חילונים ממגזרים שונים הדירו עצמם מירושלים ביום חגה. הנוער הדתי הלאומי והלאומני השתלט על יום ירושלים, עם מצעד גס מלווה בקריאות שנאה והסתה, וגרם לעימות צפוי מול האוכלוסייה הפלסטינית של ירושלים.

מצעד הדגלים הפך למצעד שנאה, גזענות, הסתה וריקודים, שכל מטרתם לבזות את הפלסטינים. לתקוע להם אצבע בעין ליד שער שכם ומסגד אל אקצה. מבחינת המפגינים חופש הפולחן בירושלים הוא יהודי בלבד

הדגל הוא לא הבעיה. דגל ישראל מכובד גם במדינות ערביות כאשר נערכים שם הסכמים או מתארחים נציגי המדינה.

גם מפגשים עם נציגי הפלסטינים מלווים בהצבת דגלי ישראל ברקע המפגש.
דגל ישראל הוא לא הגורם למהומות ולא לטילים שעלולים להיירות מעזה.
הבעיה היא דברי השטנה המופקרים שסביבם חוגגים בני נוער מוסתים ושפת השנאה המזמינה מלחמה.

הנושא כבר הגיע לביהמ"ש העליון בשנת 2015 כאשר השופטים נדרשו לדון בקריאות "מוות לערבים" שנישאו במצעד הדגלים, לצד קריאות הסתה מוכרות אחרות: "איטבח אל ערב" ו"יבנה המקדש וישרף המסגד".

לקראת המצעד בשנת 2015 עתרו עמותת "עיר-עמים" ופורום "תג מאיר" לבית המשפט העליון בדרישה למנוע את מעבר הצעדה ברובע המוסלמי בעיר העתיקה. ביהמ"ש אמנם דחה את העתירה, לא לפני שרקד מילולית בעצמו סביב הסוגיה, כאשר השופט אליקים רובינשטיין, חובש כיפה בעצמו, דרש מהמשטרה אכיפה ראויה כלפי סיסמאות הסתה:

"מי שאומר 'מוות לערבים' אנו בדעה שהוא צריך לקבל עונש וגם המשטרה צריכה להיות בדעה זו. זה לא חופש הביטוי אלא חופש ההסתה".

אמר והתיר את המצעד.

ביהמ"ש אמנם דחה את העתירה נגד המצעד, לא לפני שרקד מילולית בעצמו סביב הסוגיה, כאשר השופט רובינשטיין, חובש כיפה בעצמו, דרש מהמשטרה אכיפה ראויה כלפי סיסמאות הסתה. אמר והתיר את המצעד

מבין אלפי החוגגים המוסתים המשטרה הייתה עוצרת בודדים. על כתבי אישום שהסתיימו בהרשעה לא שמענו מעולם.

בג"ץ אישר: מצעד הדגלים ביום ירושלים יעבור דרך הרובע המוסלמי http://t.co/1mKlAqEMau pic.twitter.com/M22hrJdmZb

— Haaretz הארץ (@Haaretz) May 11, 2015

בשנה שעברה רה"מ לשעבר בנימין נתניהו עצמו דרש מאיתמר בן גביר לא להגיע לשער שכם בשל איום הטילים, ומפכ"ל המשטרה ושב"כ התריעו על הצפוי. האירועים התדרדרו לירי רקטות על ירושלים, דחיית המצעד ומהומות בערים המעורבות.

הבעיה היא לא הדגל. הדגל המסמל את מדינת ישראל לא עשה שום דבר לאיש.

אבל מי שמנצל את זהותו היהודית במדינת ישראל כדי לתקוע את מוט הדגל בעיני שכניו, קורא מוות לערבים ומסית לשריפת מסגד החשוב לעולם המוסלמי – הוא האשם ואותו יש לעצור ולמנוע ממנו את הנפת הדגלים במחול החרבות הלאומני שאותו חוגגים דוקא ביום ירושלים.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

חוק "ממדים ללימודים" הוא בשורה חשובה רק עבור כמחצית מהלוחמים המשוחררים. מהחוק החדש ייהנו מי שעומדים בתנאי הסף ומתאימים מבחינה אישית ללימודים אקדמיים, וגם רוצים ויכולים להקדיש לפחות שלוש שנים מחייהם ללמידה עיונית.

חוק "ממדים ללימודים" הוא בשורה חשובה רק עבור כמחצית מהלוחמים המשוחררים. ייהנו רק מי שעומדים בתנאי הסף, וגם רוצים ויכולים להקדיש לפחות 3 שנים מחייהם ללמידה עיונית

אבל מה עם החצי השני? הלוחמים שמתחילים מנקודת פתיחה נמוכה יותר, בין השאר עקב הפערים העצומים במערכת החינוך. אלה שאינם יכולים ללמוד ולקיים את עצמם במקביל, ולהוריהם אין את האמצעים הנדרשים לסייע להם. אלה שכישוריהם והעדפותיהם אינם בתחום העיוני ומחפשים למידה יותר מעשית ותכליתית.

כרגיל, קבוצה זו נשארת מאחור. מדינת ישראל כבר משקיעה משאבים עצומים בסטודנטים באוניברסיטאות ובמכללות האקדמיות. כשישה מיליארד שקלים מתוקצבים מדי שנה רק להוראה במוסדות הללו, ועוד מיליארדים נוספים מוקצים למחקר – וטוב שכך!

תקצוב האקדמיה מניב בסופו של דבר תשואה משמעותית לחברה הישראלית, הן במישור הכלכלי והן בהיבטים אחרים. ככל שניתן להסיר חסמים בפני הגישה למוסדות אלה ולפתוח אותם לאוכלוסיות נוספות, כפי שעושה תוכנית "ממדים ללימודים", מדובר במאמץ מבורך וראוי.

אלא שהפעילות החשובה הזו רק מדגישה את העוול המשווע והנזק הכבד של הזנחת החצי השני של האוכלוסייה, שחופף במידה רבה ל"ישראל השנייה": בקרב מי  שאינם הולכים כיום לאקדמיה, וגם לא ילכו למרות המימון הגבוה שמציעה תוכנית "ממדים ללימודים", יש  הרבה יותר צעירים ממשפחות עם הכנסה והשכלה נמוכה.

במילים אחרות, אלה הצעירים שבהם נדרשת ההשקעה הממשלתית הגדולה ביותר. הפוטנציאל שלהם לא נמוך יותר מזה של בעלי תארים אקדמיים, הם פשוט קיבלו ומקבלים פחות הזדמנויות.

אבל מה עם החצי השני? הלוחמים שמתחילים מנקודת פתיחה נמוכה יותר, בין השאר עקב הפערים העצומים במערכת החינוך. אלה שאינם יכולים ללמוד ולקיים את עצמם במקביל, ולהוריהם אין אמצעים לסייע להם

ישראל צריכה אותם, עם כישורים וידע מקצועי ברמה גבוהה, כדי לקיים כלכלה מודרנית ומפותחת. המשק משווע לעובדים עם מיומנויות שאינן נרכשות באקדמיה, ולא רק בהייטק – אלא גם בענפי התעשייה, הרכב, השירותים, המלונאות ועוד. בה בעת, מאות אלפי ישראלים תקועים בעבודות בשכר נמוך וללא אופק להתפתחות או התקדמות מקצועית.

ההשקעה בצעירים אלה זניחה לעומת המשאבים העצומים שמועברים לאקדמיה. התקציבים הממשלתיים לקורסים להכשרות מקצועיות וללימודי הנדסאות הם פחות מעשירית ממה שניתן ללומדים במוסדות אקדמיים.

כתוצאה מכך, היקף הלומדים ואיכות המענה שהם מקבלים נמוכים מאוד גם הם. זאת אף שמחקרים מראים שהתשואה של לימודים מקצועיים ברמה נאותה, יחסית לעלותם, אינה נופלת מהתועלת של לימודים אקדמיים.

ההזנחה באה לידי ביטוי לא רק בתקציבים, אלא גם במעמד ובתשומת הלב הציבורית להם זוכים ההכשרות ולימודי ההנדסאות. במידה רבה, המדינה כבר מספר עשורים מתייחסת למסלולים אלה כ"חצר אחורית" של עולמות ההשכלה והתעסוקה, ואינה מתייחסת אליהם כאל סוגיה לאומית אסטרטגית מהמעלה הראשונה.

בין השאר, הדבר בא לידי ביטוי בדרך שבה הטיפול בנושא מפוצל בין מגוון רחב של משרדים, גופים ותוכניות ממשלתיות, שחלוקת האחריות ביניהם עמומה ומשתנה לעתים תכופות. אין שום מקבילה למועצה להשכלה גבוהה, או לתהליכי התכנון הרחבים וארוכי הטווח שאותם היא מובילה.

בכך, ישראל בולטת כחריגה ומבודדת בין המדינות המפותחות, שכולן מייחסות ללימודים מקצועיים עדיפות גבוהה, ומשקיעות בהם הרבה יותר משאבים.

ההשקעה בצעירים אלה זניחה לעומת המשאבים העצומים שמועברים לאקדמיה. התקציבים הממשלתיים לקורסים להכשרות מקצועיות וללימודי הנדסאות הם פחות מעשירית מהניתן ללומדים במוסדות אקדמיים

תוכנית "ממדים ללימודים" מהווה קומה נוספת על גבי המערך הנרחב והמסועף של הלימודים האקדמיים בישראל. בתחום הלימודים המקצועיים, עוד לא התחלנו לחפור את היסודות.

רועי מאור הוא מנהל פיתוח מדיניות ומחקר בעמותה "121 – מנוע לשינוי חברתי". קודם לכן שימש למעלה מעשור בתפקידי מנכ"ל, סמנכ"ל חבר ועד ויועץ של ארגונים בתחומי זכויות אדם, תקשורת, אזרחות משותפת וחינוך, וליווה את הקמתם של מספר ארגונים לשינוי חברתי. בעל תואר שני בהיסטוריה.