נשיא מועצת העיתונות, השופט בדימוס חנן מלצר, התמנה במקביל ליו"ר חברת הביטוח מגדל אחזקות – אבל ביום ראשון השבוע הוא שימש בעיקר כיו"ר מגדל בבל.

ישיבת מועצת העיתונות שהתכנסה בין היתר כדי לדון בניגוד העניינים המובנה שלו, והסתיימה בפרישתם המהדהדת של חברי הוועד המנהל של ארגון העיתונאים (שהח"מ נמנה עליהם), היתה רב-שיח של חירשים. בצד אחד אנשי המקצוע, העיתונאים (עם קומץ אנשי ציבור) זועקים "אתיקה!" ומולם בצד השני רוב החברים הוותיקים במועצה שמבקשים: אל תזיזו לנו את הגבינה, אל תזעזעו שוב את הספינה הטובעת.

מלצר אמנם אינו המחולל הראשון או אפילו המרכזי של תהליך ההתדרדרות המתמשך במעמדה של מועצת העיתונות – שהפכה ממגדלור נורמטיבי של מקצוע הנשען על חופש הביטוי למוסד עבש וחסר תכלית אשר איבד חלק גדול מכלי התקשורת כשותפים – אבל ייתכן מאוד שהוא יהיה האחרון. היאחזותו בקורות המזבח (או במקרה זה עמודי המגדל) ממוטטת סופית את המבנה כולו. לפחות במובן הנורמטיבי, אם לא הלכה למעשה.

מלצר אמנם אינו המחולל הראשון או אפילו המרכזי של תהליך ההתדרדרות המתמשך במעמדה של מועצת העיתונות, אבל ייתכן מאוד שהוא יהיה האחרון

אם לשפוט מהנימוקים, המבישים בחלקם, שנשלפו במהלך הישיבה, כלל לא בטוח שצריך להתאבל. מלצר אמנם פתח בשורה של הצהרות המעידות על שאיפה כנה לנער את המועצה מרבצה ולפצוח בתנופת עשייה בכל המישורים. יוזמות מבורכות בצד מוזרות נשלפו בזו אחר זו והעידו שהנשיא החדש לא בא סתם לחמם את הכיסא.

ישיבה של מועצת העיתונות. ארכיון (צילום: מועצת העיתונות)

אבל מהר מאוד, כאשר עבר לדבר על הפיל העצום הנח לו במרכז החדר – ניגוד העניינים הבוטה והמובהק שמזמן כפל התפקידים: מחד יו"ר של חברה מסחרית ענקית בעלת אינטרסים ומאידך נשיא של מועצה שהאתיקה והנראות היא מהות כל קיומה – התקבצו סביבו רבים מחברי המועצה הוותיקים וסוככו עליו בגופם, כאילו מפני המון המבקש לבצע בו לינץ'.

שוב ושוב ניסינו, נציגי העיתונאים, להסביר שאין מדובר בטענה אישית נגד מלצר, אלא בעניין עקרוני: נשיא מועצת העיתונות לא יכול לעמוד בראש חברה גדולה במשק. הוא חייב לבחור: הכסף או הפרסטיז'ה, נוחות הכורסה בקומות הגבוהות של קשרי ההון-שלטון או חריקת הכיסא בקומת המרתף של חופש הביטוי והעיתונות החופשית. שתי הפוזיציות  אמנם לא תמיד חייבות להתנגש, אבל פוטנציאל ההתרסקות קיים מהרגע הראשון.

שוב ושוב ניסינו, נציגי העיתונאים, להסביר שאין מדובר בטענה אישית נגד מלצר, אלא בעניין עקרוני: נשיא מועצת העיתונות לא יכול לעמוד בראש חברה גדולה במשק. הוא חייב לבחור: הכסף או הפרסטיז'ה

כמה מאיתנו, העיתונאים, חשו שלפתע תיאורית ה"הגמוניה שאינה מודעת להגמוניותה" אינה כה מופרכת כפי שחשבנו. בישיבה נתקלנו בחברי מועצה עם תחושת זכאות כה חזקה, שהם מוכנים לשכתב עקרונות אתיים בסיסיים ביותר רק בשביל לשמור על הכיסא.

בזה אחר זה הם עלו, הטיעונים המצדיקים את המינוי הכפול והפגום הזה. חברי המועצה נזפו בנו על היותנו כפויי טובה בכך שאיננו מוקירים תודה על נכונותו של מלצר לשמש בתפקיד הנשיא – כאילו מדובר בתפקיד ברירת מחדל עלוב ונקלה שאיש אינו רוצה בו.

מועצת העיתונות בוחרת בשופט בדימוס חנן מלצר לנשיא המועצה, אוקטובר 2021 (צילום: מועצת העיתונות)

הם הזהירו אותנו מהעדר היציבות שתתחולל אם מלצר יאלץ לפרוש – כאילו היציבות היא המטרה ולא שמירה על העיתונות וערכיה.

הם האשימו אותנו ב"טהרנות" – כאילו אפשר בכלל לדרוש סטנדרטים של ניקיון ציבורי ואתיקה בלי להיות לפחות קצת טהרן בלב. ובעיקר בעיקר: הצהירו שיש להם "אמון מוחלט ביושרתו של הנשיא מלצר".

הם האשימו אותנו ב"טהרנות" – כאילו אפשר בכלל לדרוש סטנדרטים של ניקיון ציבורי ואתיקה בלי להיות לפחות קצת טהרן בלב. ובעיקר בעיקר: הצהירו שיש להם "אמון מוחלט ביושרתו של הנשיא מלצר"

מחפשים אחרי ההורה האחראי

כעיתונאי, מופע הכלימה-מאחורי-הגלימה הזה היה מבלבל עבורי. מועצת העיתונות, לפחות על הנייר, אמורה להיות ההורה האחראי שלנו, העיתונאים. כשהיא במיטבה (והיא לעיתים נדירות מאוד במיטבה) היא אשכרה צריכה להיות מעין "אלוהי המוסר שעושה לנו נו, נו, נו".

במקום זאת יושב הסולטן האתי של העיתונאים, ומסביר לנו למה אתיקה-שמתיקה לא רלוונטית כאן, ותפסיקו להיות טהרנים ולהרוס כל חלקה טובה עם דיקדוקי העניות המוסרניים שלכם.

אבל אולי האירוע הזה לא מתרחש במקרה. לפעמים צריך תקלה כדי להזכיר לנו איפה אנחנו חיים. אתיקה היא מטבע זול מאוד בעידן הנוכחי, ומועצת העיתונות בסך הכול זורמת עם הגישה הרווחת ברוב המוסדות.

אחמד טיפי מנופף בעיתון "הארץ" שעליו כותרת בנוגע לחקירת אביגדור ליברמן, בישיבה של ועדת האתיקה של הכנסת בינואר 2018 (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

בכנסת, למשל, אין ועדת אתיקה בקדנציה הזאת, כבר כמעט שנה, ואף אחד לא מתרגש. למרות שוועדת אתיקה ראויה לשמה הייתה יכולה לדון בהתבטאויות בוטות ומכפישות של חברי כנסת (שלא ניתן לתבוע אותם דיבה), לבחון את הוצאותיהם היתרות של חברי כנסת, או להציב גבולות לח"כים שמוציאים הון אישי כדי לקדם את עתידם הפוליטי.

ועדת אתיקה ראויה הייתה יכולה גם להגביר את אמון הציבור בנבחריו, כיוון שהייתה מאותתת שהפרלמנט שלנו נותן דין וחשבון ומפעיל על עצמו כללים מחמירים בלי לחכות להוראה מלמעלה.

ועדת אתיקה ראויה הייתה יכולה גם להגביר את אמון הציבור בנבחריו, כיוון שהייתה מאותתת שהפרלמנט שלנו נותן דין וחשבון ומפעיל על עצמו כללים מחמירים בלי לחכות להוראה מלמעלה

מועצת העיתונות אמורה הייתה להיות ועדת האתיקה של העיתונות. הארגון שאליו אני פונה כשאני חש שמפריעים לי לבצע את תפקידי, והארגון שאמור לפנות אלי ולהנחות אותי כשאני שוגה. היות שמדובר במקצוע חופשי שלא מעוגן בחקיקה (ושמסוכן לעגנו בחקיקה) – מועצת העיתונות שימשה בימיה הטובים יותר כמדריך אתי לעיתונאים וכתחליף ראוי לבתי המשפט.

תחשבו על זה: מה היה קורה אילו בית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות היה גוף מתפקד שמוכר ומקובל על כלל כלי התקשורת כטריבונל לליבון סוגיות מורכבות, ואפילו להשתת סנקציות על כלי תקשורת ששגו או סרחו.

במקום להתנהל בבתי משפט במשך שנים, לשלם מאות אלפי שקלים לעורכי דין, ולהטריח את השופטים בסוגיות פרקטיות שאינם תמיד בקיאים בהם – ניתן היה לפנות למועצת העיתונות בבקשת סעד: בדיון, בתמיכה, או אפילו בהחלטה נורמטיבית. והכל באצטלה אתית, בנימוקים אתיים ובמעטפת שאומרת "כך ראוי לנהוג".

השופט חנן מלצר, בעת שכיהן כיו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-20, בלשכתו בכנסת יום לפני הבחירות, 8 באפריל 2019 (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

זה נשמע בריטי וזר ומנוכר בעידן הזה, ואולי משום כך הופתעו במועצה מעמדת ארגון העיתונאים, כאילו מדובר בצעד פרוע של ילדים נלהבים מדי.

מעניין לתהות באפשרות שבמקום או במקביל לוועדת חקירה, ניתן היה להזמין את אנשי "כלכליסט" בפני מועצת העיתונות ולבקש מהם להסביר את עמדתם בפרשת הריגול המשטרתי. נכון, במקרה כזה טוויטר היה גועש פחות, אבל אולי היינו חוסכים בדרמות, הכפשות ואמירות שווא, ופשוט מנסים ללבן את האמת.

מעניין לתהות באפשרות שבמקום או במקביל לוועדת חקירה, ניתן היה להזמין את אנשי "כלכליסט" בפני מועצת העיתונות ולבקש מהם להסביר את עמדתם בפרשת הריגול המשטרתי

לפני יותר מעשור פנינו עמיתיי ואנוכי מחדשות 10 דאז למועצת העיתונות כדי שתגן עלינו בפרשת אדלסון מפני התכתשות הבעלים שהשתוללה מעל לראשנו, ופגעה בשמנו הטוב ובתוצר העיתונאי שלנו. חשנו מאוימים, נרדפים ומושתקים.

המועצה קיימה דיון חשוב שכלל אמירות חשובות. אבל אז, בתום הדיון, החליטה למשוך את ידה מהנושא. נשיאת המועצה אז, השופטת בדימוס דליה דורנר, אף הסבירה לנו שהיא "אינה יכולה להיות השופטת". או במילים אחרות: אל תסבכו אותי עם אף צד. תשאירו אותי ניטרלית.

הנטייה הזאת – להימנע ולהתרחק מעימותים – התגברה עם השנים. מועצת העיתונות התקשתה לבסס אמירות משמעותיות שיסייעו לעיתונות לבצע עבודה טובה יותר ויגנו על העיתונאים בבואם לעשותה. לאט-לאט התחפרה בגומחה הפריבילגית שלה, מסרבת להיות רלוונטית ומסרבת להתעדכן. עכשיו היא גם מסרבת להקפיד על כללי אתיקה בסיסיים בתוכה.

מול "הארץ" עמוס שוקן, תומך ותיק של מועצת העיתונות (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש90)

להקים מועצה חדשה, חזקה וגאה, שמתווה דרך

במהלך הישיבה ביום ראשון הוזכר חיים צדוק המנוח, שבימיו כנשיא מועצת העיתונות בשנות ה-90, המשיך להחזיק במשרד עורכי הדין המשגשג שבראשותו, כהוכחה לכך שאפשר "גם וגם".

ההשוואה הזאת גורמת לכאב בטן, בעיקר מצחוק. צדוק ומלצר הם הרי משפטנים. זה חוזקם ומכאן עוצמתם. איש לא מבקש מהם לחדול לשמש כמשפטנים ואין סיבה למנוע ממלצר לעסוק למשל בייצוג לקוחות או בגישור, כמו רבים מחבריו השופטים, כחלק מזכותם להמשיך להתפרנס גם אחרי גיל הפרישה.

איש לא אומר שנשיא מועצת העיתונות צריך למות באוהלה של מועצה. אבל אפשר וגם צריך לדרוש ממנו להמנע מעמידה בראש הגופים הכלכליים הגדולים במשק, שטביעת רגלם הפחמנית באקלים השלטוני הישראלי משמעותית.

מעבר לכך, אנחנו כבר לא בשנות התשעים, וכדאי שנתעורר. הנורמות השתנו, העיתונות נחלשה, האתיקה רופפת. הרשתות החברתיות משכתבות את הסיפור העיתונאי, ריבוי הפלטפורמות מקשה את היכולת להתפרנס מהמקצוע, והאינפלציה במקורות מידע פותחת חלונות לעוד ועוד אתגרים אתיים מורכבים.

הרשתות החברתיות משכתבות את הסיפור העיתונאי, ריבוי הפלטפורמות מקשה את היכולת להתפרנס מהמקצוע, והאינפלציה במקורות מידע פותחת חלונות לעוד ועוד אתגרים אתיים מורכבים

העיתונאי בעשור השלישי של המילניום גם לא זוכה לאותה היציבות התעסוקתית לה זכו נציגי הדור הקודם, בימים שצדוק היה נשיא מועצת העיתונות, כשרק נכתב תקנון האתיקה באותיות קידוש לבנה.

יו"ר ארגון העיתונאים נורית קנטי (צילום: עמוד הפייסבוק של נורית קנטי)

לא העיתונאים ולא מועצת העיתונות יודעים איך להתמודד עם המצב המאתגר, אבל שניהם צריכים לפחות להתאמץ.

זאת העת להחליט לאן מועדות פניה של מועצת העיתונות: חיזוק המקצוע והסטנדרטים הגבוהים של העיתונות, או התמסרות לג'ונגל מופרע שבו כללי השוק מחליפים כל דרישה לרף גבוה של התנהגות. ואם בוחרים באופציה השנייה, אז ממילא אין צורך במועצה לעיתונות.

זאת העת להחליט לאן מועדות פניה של מועצת העיתונות: חיזוק המקצוע והסטנדרטים הגבוהים של העיתונות, או התמסרות לג'ונגל מופרע שבו כללי השוק מחליפים כל דרישה לרף גבוה של התנהגות

אין צורך בגוף רפה, עבש ופקוק-עצמות שיגן על עיתונאים, כשלרוב חבריו אין זיקה למקצוע או הבנה ברזיו ובכלליו. ניתן לכוחות הג'ונגל להשתולל כאוות נפשם ולבתי המשפט להתערב כשאין ברירה.

בחודשים הקרובים חייב ליפול הפור. ארגון העיתונאים יכול וצריך להיות שותף בתהליך הקמתה של מועצת עיתונות חדשה, רעננה, הנשענת על אנשי המקצוע ואלה התומכים בו. זאת צריכה להיות מועצה שעיתונאים נותנים בה אמון, שלא מתביישת להציב תמרור עצור מול תופעות אתיות מבישות המכרסמות את שאריות האמון הציבורי במקצוע.

וזו צריכה להיות מועצה שחבריה מגנים על העיתונות והעיתונאים מתוך הבנה שתרומתם למרקם החיים הדמוקרטי חיונית. ושיש לה בית דין לאתיקה עם שיניים שיכול להכריע במחלוקות ולהטיל סנקציות כשצריך – במקום שבתי המשפט יקרסו תחת מאות תביעות דיבה.

ובעיקר: מועצה שחבריה העיתונאים יכולים להתגאות בחברות בה.