דומה שאין אירוע בעולם – גדול, רחוק וטראגי ככל שיהיה – שלא יגרום לישראלים רבים לעשות את מה שישראלים הכי אוהבים לעשות: לשקוע בדיונים על גודלו ויופיו של הפופיק שלהם, ממנו זורחת מדי יום השמש שמעניקה אור לגויים.

האפקט על ישראל של אירועי השבועיים האחרונים – עם הדיווחים המבהילים על יותר משני מיליון פליטים אוקראינים המתדפקים על שערי העולם ומתחננים לסיוע – מזכיר את מכשיר העינויים "מערבולת הפרספקטיבה הטוטאלית" מהספר "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" של דאגלס אדמס.

בספר, מי שנכנס למערבולת הפרספקטיבה הטוטאלית קולט בבת אחת ובמלוא העוצמה את גודלו הממשי, הבלתי נתפס, של הייקום. החוויה המטלטלת אמורה לעורר בקרבו תחושת אפסות אל מול הממדים העצומים שנחשפו לפניו.

אדמס מסביר, שתחושת הקטנות הזו ממוטטת את התודעה ומפרקת את האגו. מי שיוצא ממערבולת הפרספקטיבה הטוטאלית חוזר אל חייו כשהוא מצויד במידה בריאה של צניעות והכרת מקומו האמיתי והבלתי חשוב, בשולי השוליים של התמונה הכללית.

תושבי אירפין מפונים מהעיר ונלקחים לגבול פולין, 9 במרץ 2022 (צילום: AP Photo/Vadim Ghirda)

המתקפה הברברית הרוסית על אוקראינה היא מין מערבולת פרספקטיבה טוטאלית כזו. ממדי הסבל, ההרס, האימה והרשע כל כך גדולים, שהם אמורים למלא את האדם הסביר בתחושת צניעות ביחס למקומו בעולם, ופרופורציות בריאות על מידת הסבל והצרות שלו.

ממדי הסבל, ההרס, האימה והרשע כל כך גדולים, שהם אמורים למלא את האדם הסביר בתחושת צניעות ביחס למקומו בעולם, ופרופורציות על מידת הסבל והצרות שלו

ואכן – חווית הפרספקטיבה הטוטאלית הזו שלחה ישראלים רבים וטובים להתנדב למען הפליטים, לסייע בקליטתם בארץ או להגיש להם עזרה במדינות הגובלות באוקראינה. אחרים מרגישים רצון להזדהות, לתרום כסף, למחות, לעשות משהו – גם אם קטן וסמלי כמו שינוי תמונת הפרופיל בפייסבוק, או יציאה להפגנה מול שגרירות רוסיה.

בספר של אדמס מכניסים אל מערבולת הפרספקטיבה הטוטאלית גם את נשיא הגלקסיה, זאפוד ביבלברוקס. למרבה התדהמה הוא יוצא מהמכשיר מאושר כמו שלא היה מעולם.

כמו כולם, גם הוא גילה שהיקום גדול בהרבה משחשב. אבל מאחר שהוא ממילא האמין תמיד שכל הייקום נברא במיוחד למענו, ממש מסביב לפופיק המלכותי שלו, זאפוד ביבלברוקס לא יוצא מהמכשיר בהחלטה לנהוג בעולם בכבוד, אלא מתחזק בפרספקטיבה הישנה שלו: העולם עצום ומלוא כל העולם כבודו שלו.

בשבועיים האחרונים אפשר להיתקל בגרסאות ישראליות רבות של זאפוד ביבלברוקס. ממדי האסון האוקראיני עוד לא נחשפו במלואם, אבל כבר עכשיו ברור שהעולם חרב על מיליוני בני אדם, כולל מאות אלפי ילדים שהפכו פליטים או התייתמו.

למרבה הצער הם גם החמיצו את מהותו האמיתית של האירוע: להזכיר לעולם מה עשו ליהודים אבות אבותיהם לפני שלושה דורות; או לדון בשאלה המעניינת האם יש לישראל חובה מוסרית היסטורית לסייע לפליטים שאינם יהודים; או להסביר למה לא ניתן להשוות בין גורל הפליטים הפלסטינים לגורל הפליטים האוקראינים; או מדוע חרם על רוסיה הוא צו השעה וחרם על ישראל הוא אנטישמיות בלתי נסלחת.

כאילו מה שבאמת חשוב באסון כזה – זו השאלה מה הוא אומר עלינו ואיך הוא מחזק את מה שחשבנו על עצמנו מלכתחילה. שזה בדרך כלל, שאנחנו אדירים ונפלאים וצודקים וטהורים ואין-אין-אין כמונו בעולם.

כאילו מה שבאמת חשוב באסון כזה – זו השאלה מה הוא אומר עלינו ואיך הוא מחזק את מה שחשבנו על עצמנו מלכתחילה. שזה בדרך כלל, שאנחנו אדירים ונפלאים וצודקים וטהורים ואין-אין-אין כמונו בעולם

בקצה המכוער במיוחד של הספקטרום הביבלברוקסי נמצא אותו ישראלי, שמשבר הפליטים האוקראיני נראה לו כמו הזדמנות להשיג לעצמו שפחת מין, גם אם הוא לא ניסח את זה בדיוק ככה כשפנה אל עורך הדין שלו ושאל אם הוא יכול לסייע לו לקלוט בביתו פליטה אוקראינית יפה.

דוגמאות פחות בוטות ומקוממות, ובכל זאת נצלניות בדרכן הפתלתלה, אפשר היה למצוא בפוסטים ממומנים של אנשי סושיאל מדיה נמרצים, שמיהרו לעדכן, שבפאב התל אביבי שהם מיחצנים הפסיקו להגיש וודקה רוסית.

או בהודעה מטעם המדיטק בחולון על הקרנה חגיגית של סרט הילדים האהוב "הדוב פדינגטון", בדיבובו של נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי, כ"מחווה והזדהות עם ילדי אוקראינה בסינמטק הילדים של חולון".

המדיטק בחולון הודיע על הקרנה חגיגית של סרט הילדים האהוב "הדוב פדינגטון", בדיבובו של זלנסקי, כ"מחווה והזדהות עם ילדי אוקראינה בסינמטק הילדים של חולון"

או בתגובה המגוחכת בטוויטר של כתב המשפט של ערוץ 14, אברהם בלוך, לציוץ של זלנסקי שבו האחרון הודה לראש ממשלת ישראל נפתלי בנט על מאמצי התיווך שלו, "למה לא צירפת לציוץ שלך את דגל ישראל?"

נכון שזלנסקי עסוק כרגע בניהול אומה הנתונה במשבר היסטורי, אבל אנחנו הרי לא נשכח לו שהוא העז למתוח עלינו ביקורת – ולא נפספס הזדמנות לעקוץ אותו בחזרה.

https://twitter.com/avribloch/status/1501186767613050886

התמקדות בפופיק המקומי היא לא רק מנת חלקם של יחצ"נים שמזהים בכל אירוע הזדמנות מסחרית, או של ימנים שמזהים בכל אירוע עילה לניפוח הגאווה לאומית.

התמקדות בפופיק המקומי היא לא רק מנת חלקם של יחצ"נים שמזהים בכל אירוע הזדמנות מסחרית, או של ימנים שמזהים בכל אירוע עילה לניפוח הגאווה לאומית

אפשר לזהות אותה גם אצל מטיפי מוסר מקצועיים, כמו בעל הטור נחום ברנע, שפרסם השבוע ב"ידיעות אחרונות" מאמר תחת הכותרת "לא נאים בעינינו" שנפתח במילים "במערב מסתכלים על האכזריות, שנאת הזרים, האטימות של ישראל כלפי אסונם של אחרים ומתקשים להאמין: האם זאת מדינת היהודים?".

ישראלים רבים אמנם נושאים עימם צלקות מטראומות משפחתיות של הורים וסבים שנאלצו להיות פליטים, ובמקביל עושים כל שביכולתם להדחיק את הקשר בינם לבין הטראומה של הפליטים הפלסטינים, לא רחוק מביתם.

וכך קל לשכוח שהפליטים האוקראינים לא מציבים מולנו מראה. הם רק מתחננים לעזרה. לכן צדק העיתונאי אבישי גרינצייג, שתהה בטוויטר האם "המערב המודאג" הזה של ברנע לא מתקיים אך ורק בדמיונו.

"במערב מסתכלים על האכזריות, שנאת הזרים, האטימות של ישראל כלפי אסונם של אחרים ומתקשים להאמין: האם זאת מדינת היהודים?"

"במערב" = מוחו הקודח של נחום ברנע?

ביקשתי מברנע שיפנה אותי על מי ועל מה הוא מתבסס כי לא מצאתי דבר כזה בכלי תקשורת מערביים.

ברנע ענה לי: "יום נעים".

עיתונות pic.twitter.com/NYhDTZ6FXJ

— אבישי גרינצייג (@avishaigrinzaig) March 7, 2022

גרינצייג העיד שהוא חיפש ולא מצא כל התייחסות לשאלה המטרידה של ברנע בכלי תקשורת מערביים. הוא הוסיף שפנה לברנע וביקש ממנו, שיפנה אותו למי ועל מה הוא התבסס כשכתב את מה שכתב ונענה בתגובה "יום נעים".

אני יכול להעיד, שבעשרות שעות שידור בערוצי התקשורת המערביים המרכזיים על הנעשה באוקראינה שבהם צפיתי השבוע לא נתקלתי ולו פעם אחת בטענה דומה לטענתו של ברנע.

אני יכול להעיד, שבעשרות שעות שידור בערוצי התקשורת המערביים המרכזיים על הנעשה באוקראינה שבהם צפיתי השבוע לא נתקלתי ולו פעם אחת בטענה דומה לטענתו של ברנע

ההתייחסות היחידה לישראל הייתה בעיקר בדיווחים – רובם מחמיאים למדי – על מאמצי התיווך של ראש הממשלה נפתלי בנט. הוויכוחים המקומיים על מידת העזרה שמדינת היהודים צריכה להגיש לפליטים, או על מספר הפליטים הלא יהודים שאנחנו צריכים לקלוט – לא נמצאים במקום גבוה בסדר היום העולמי.

מה שלא מפריע להם להיות גם אילוסטרציה לוויכוחי השמאל-ימין הרגילים. "הסיבה האמיתית לרצון השמאל לקלוט פה כמה שיותר פליטים מאוקראינה לא קשורה לחמלה או לטוב ליבם", הסביר השבוע שמעון ריקלין, "אלא לכך שהם לא רוצים שמדינת ישראל תהיה יהודית. כי הם בורחים מהזהות שלהם. ולכן הם רוצים שהיא תוצף במסתננים מאפריקה ואירופה".

הסיבה האמיתית.
לרצון בשמאל.
לקלוט פה כמה שיותר פליטים מאוקראינה.
לא קשורה לחמלה.
או לטוב ליבם.
או ההמצאה שישראל היא מדינת פליטים (מאיפה הקשקוש הזה הגיע).
אלא לכך שהם לא רוצים שמדינת ישראל תיהיה יהודית.
כי הם בורחים מהזהות שלהם.
ולכן הם רוצים שהיא תוצף במסתננים מאפריקה ואירופה

— שמעון ריקלין (@Riklin10) March 10, 2022

פרס פופיק הזהב על שם זאפוד ביבלברוקס, מוענק בפעם המי יודע כמה ליחצ"ן העל הבלתי נלאה רני רהב. האיש שביסס את מעמדו ואת הונו על נכונותו להילחם עם רצח בעיניים לטובת לקוחותיו, יהיו הנסיבות אשר יהיו.

פרס פופיק הזהב מוענק בפעם המי יודע כמה ליחצ"ן העל הבלתי נלאה רני רהב. האיש שביסס את מעמדו והונו על נכונותו להילחם עם רצח בעיניים לטובת לקוחותיו, יהיו הנסיבות אשר יהיו

השבוע "אל על", לקוחה גדולה לשעבר של רהב, חטפה כהוגן משר החוץ האוקראיני, דימיטרי קולבה, שהאשים את חברת התעופה הישראלית, שהיא עוקפת את הסנקציות וממשיכה להפעיל טיסות לרוסיה ולהשתמש במערכת התשלומים הרוסית "מיר".

"יש שמעדיפים לעשות כסף ספוג בדם אוקראיני", כתב קולבה בפוסט שהפך ויראלי. "אל על" הגיבה במהירות ועדכנה את קולבה, שהיא חדלה להשתמש ב"מיר" כבר ב-28 בפברואר וכן שהיא מטיסה "מאות טונות של ציוד הומניטרי ורפואי לאוקראינה, ומחלצת משם יתומים ופליטים למקלט בטוח בישראל". שר החוץ האוקראיני קיבל את התיקון, התנצל על ההתקפה הנמהרת שלו ואפילו הוסיף שהוא אסיר תודה ל"אל על" על הסיוע שהיא מגישה לפליטים אוקראינים.

מי שסבור שמדובר בתקרית דיפלומטית לא נעימה אך שולית למדי, שגם טופלה במהירות וביעילות, לא מכיר את רני רהב. האיש שצילם את עצמו פעם יורק על האדמה באיזו חצר נידחת וכתב "הייתי בארגנטינה ונסעתי לבית של אייכמן ברחוב גריבלדי. הייתי חייב, כדי לירוק על האדמה בשם המשפחות של הסבתות והסבים שלי", לא יוותר על הזדמנות להזכיר איזה פטריוט קשוח הוא.

רהב יצא ממערבולת הפרספקטיבה הטוטאלית והזדרז לפרסם מכתב פומבי לנשיא אוקראינה זלנסקי, שר החוץ קולבה ושגריר אוקראינה בישראל יבגני קורניצ'וק. "ציפיתי לשמוע דברי תודה מכם לעם ישראל", כתב רהב, "אז ציפיתי. אבל כמוני מיליוני ישראלים ציפו".

רהב, קצת כמו נחום ברנע, משוכנע שאם עולה במוחו מחשבה, היא בהכרח משקפת את דעתם של מיליונים, שהרי הייקום מסתובב סביבו. והוא המשיך:

"הגיע הזמן שתבינו, שמדינת ישראל באמת נרתמה לסייע לכם… לא זכור לי שאתם שלחתם לישראל עזרה כזו או אחרת… אנא תפסיקו לבוא אלינו בטענות… תפסיקו ומייד!… קצת תודות לא יזיקו לכם… נכון, לא תופסים אדם בצערו, אבל אתם פשוט מגזימים".

נקווה שמיליוני פליטים אוקראינים ימתינו בסבלנות במחנות הפליטים המאולתרים שלהם עד ששועי הארץ, יחצ"ניהם והעיתונאים שמסקרים אותם יסיימו את הוויכוחים החשובים האלה. כי הרי מהו הסבל של פליטים אם לא אילוסטרציה לעלבונות, מחלוקות, אפשרויות שיווק עצמי וזיכרונות מבית סבא של ישראלים המאוהבים בעצמם.