הגלובוס השחור: מזהם השבוע
הגלובוס השחור: מזהם השבועעבור ג'מיל אמין, מנהל בנק שגר ביישוב עין מאהל שליד נצרת, "חיים בזבל" זו לא מטאפורה: זה מה שהוא רואה מחלון ביתו, מרחק 4 מטרים. תל פסולת.
במקור הייתה אמורה להיות שם, בשטח שמשתרע על כמה דונמים בין הבתים, גינה ציבורית או אפילו פארק קטן. אבל יום אחד, לפני כשנתיים, קבלן שביצע עבודות סלילה בכביש סמוך זיהה את נקודת התורפה, את אזור הדמדומים שבו הוא יכול להיפטר מהפסולת שלו מבלי לשלם דמי הטמנה לאתר מוסדר, ומאז נפרצו הסכרים. אחרי העבריין הראשון בא השני, והשלישי, כשג'מיל רואה לנגד עיניו איך העסק יוצא משליטה ואין מי שיחזיר לו את הגינה המובטחת.
מפגע הפסולת בעין מאהל הוא לא רק הסיוט הפרטי של ג'מיל. הוא משל להפקרות הסביבתית ששוררת ברבים מדי מהיישובים הערביים בארץ.
עין מאהל הוא יישוב לא קטן – כ-13 אלף תושבים. רשות מקומית בישראל. ג'מיל לא ישב בשקט. הוא פנה לראש המועצה, למהנדס, לאחראי התברואה, כולם הנהנו אבל הר הפסולת המשיך לגבוה.
ג'מיל פנה לפניות הציבור של המשרד להגנת הסביבה ולא נענה, התעקש ופנה גם לשרה הקודמת להגנת הסביבה, גילה גמליאל, ששלחה פקח שבא, צילם והלך. הוא פנה גם לשרה הנוכחית, תמר זנדברג, ושוב הגיע פקח, צילם ונעלם. בינתיים התושבים ממשיכים לסבול ומי שנהנה הם הנחשים והחולדות שמשגשגים בחסות האשפה.
השלטון המרכזי – במקרה הזה המשרד להגנת הסביבה – לא יכול להחליף את הרשויות המקומיות ברחבי ישראל ולפנות כל הר אשפה שהן מאפשרות לו לצמוח בשטחן. אין לו כוח אדם ואמצעים לעשות את זה. הבעיה היא שגם אין לו כלים חוקיים ורגולטוריים לגרום להן לעשות את העבודה.
דורית זיס, מנהלת מחוז צפון במשרד להגנת הסביבה, תיארה בתוכנית "יהיה בסדר" בגל"צ את המסלול הארוך והמייגע בו היא חייבת לנקוט על פי חוק: התראה לראש המועצה, ואז המתנה, ואז צו, ואז המתנה, ואז שימוע, ובסוף הדרך – זו כבר הערכה שלי – במקרה הטוב אי שם ב-2030, כשראש המועצה כבר מזמן יהיה בפנסיה, בית המשפט יעשה לו נו-נו-נו.
קל להפיל את התיק על ראש המועצה, שלא מגיב לפניות של גמ'יל, של התקשורת ושל המשרד להגנת הסביבה, אבל כדאי להזכיר שעין מאהל ממוקמת בדירוג 2 בסולם הסוציואקונומי. זה אומר שלמועצה בקושי יש כסף לשלם את חשבון החשמל לבית הספר, אז מאיפה יימצא תקציב למבצע פינוי גדול כזה? וכמובן שגם אין תקן לפקחים שיתמודדו עם עברייני הפסולת.
עין מאהל ממוקמת בדירוג 2 בסולם הסוציואקונומי. זה אומר שלמועצה בקושי יש כסף לשלם את חשבון החשמל לבית הספר, אז מאיפה יימצא תקציב למבצע פינוי גדול כזה?
אין לי שום כוונה לסנגר על ראש רשות מקומית שיושב בחיבוק ידיים ומניח לפצע כזה לצמוח בלב היישוב, אבל צריך לומר שהמצב הסביבתי העלוב של היישובים הערביים הוא שיקוף מדויק של המצב גם בתחומים אחרים. הפשיעה הסביבתית היא המשכה של חגיגת הפשיעה הכללית, והפערים בין היישובים הערביים ליהודים נובעים בעיקר מאפליה היסטורית בתקציבים, בתשתיות ובתוכניות מתאר.
אז מה היה לנו? רשויות מקומיות עניות ולא מתפקדות; שלטון מרכזי שמוגבל בסמכויות אכיפה וביצוע; ומגזר שלם שתובע בזבל. איך אמרה דורית זיס בגילוי לב? "יש לי במחוז אלף נקודות כאלה".
במשרד להגנת הסביבה, בקדנציה הנוכחית, עושים מאמצים כנים לשפר את המצב ברשויות הערביות: יותר מחצי מיליארד שקל הוקצו לטובת העניין, תוך ניסיון להקשיב לציבור (ביום שלישי השבוע קיימה צמרת המשרד כינוס גדול עם 150 נציגי ערים ויישובים ערביים מכל הארץ) ולייצר פתרונות אמיתיים ולא פלסטרים זמניים.
עושה רושם שנעשית שם עבודת מטה רצינית, אבל במקרה הטוב היא תניב תוצאות בתוך 4-6 שנים. רק שבינתיים, בחיים עצמם, ג'מיל פותח כל יום את החלון ורואה איך הר הזבל הולך וגדל.
הגלובוס הירוק: אביר הסביבה של השבוע
הגלובוס הירוק: אביר הסביבה של השבועזה היה שבוע לא קל לסביבה בישראל, עם הרבה חדשות מדאיגות (מכון טיהור שפכים קרס ונחל אלכסנדר התמלא ביוב, מוסדות התכנון אישרו לבנות מלון באשדוד על קו המים, ועוד ועוד), מעט מאוד נחת ושורת מועמדים מיותמת לגלובוס הירוק.
אבל אי אפשר להיות רק חמוצים, אז בכל זאת: אנשים שהשתתפו בנסיעות ההרצה של הרכבלית בחיפה מספרים על חוויה נהדרת ותחושת ריחוף אמיתית בדרך מהצ'ק פוסט אל הטכניון והאוניברסיטה שעל ההר.
אי אפשר להיות רק חמוצים, אז בכל זאת: אנשים שהשתתפו בנסיעות ההרצה של הרכבלית בחיפה מספרים על חוויה נהדרת ותחושת ריחוף אמיתית בדרך מהצ'ק פוסט אל הטכניון והאוניברסיטה שעל ההר
זה מאוד אירוני, כי גם בימים אלה – שבועיים לפני ההשקה הרשמית המתוכננת – הרכבלית עדיין עומדת בלב קרב על הפעלתה שמי יודע אם יסתיים ואיך: עיריית חיפה מסרבת לחתום על היתר ההפעלה.
במשרד התחבורה טוענים שראשת העיר עינת קליש-רותם מתנגדת להפעלת הרכבלית בשבת בגלל שהיא תלויה להישרדותה בסיעות החרדיות; בעיריית חיפה טוענים שהם מעכבים את החתימה בשל שלל כשלים בטיחותיים ואין שום קשר לשבת. אשרי המאמין, תרתי משמע.
על פרויקטים של תחבורה בישראל – גם אלה שנראים כמו המילה האחרונה בטכנולוגיה – נגזר כנראה להגיע לקו הזינוק באיחור ניכר וכשהם חבולים ומקוצצי כנפיים. גם הרכבלית הייתה מתוכננת לפעול כבר מזמן.
על פרויקטים של תחבורה בישראל – גם אלה שנראים כמו המילה האחרונה בטכנולוגיה – נגזר כנראה להגיע לקו הזינוק באיחור ניכר וכשהם חבולים ומקוצצי כנפיים. גם הרכבלית הייתה מתוכננת לפעול כבר מזמן
צריך לקוות שקרבות הבוץ בין משרד התחבורה לעיריית חיפה יסתיימו במועד ושהחששות מנקודות התורפה של הרכבלית (אין מיזוג, סכנת ביטול בימי רוח) יתבדו; בינתיים אפשר להתנחם בכך שנסיעות ההרצה מניבות חוויה טובה ועושות תיאבון לדבר האמיתי. אחרי הכול, לחלוף בריחוף מעל הפקקים זו כנראה הפנטזיה המושלמת עבור כל ישראלי שרגיל להיתקע בהם.
טיפ ירוק לשבת
טיפ ירוק לשבתהנסיקה של מחירי הנפט, שתעריפי הדלק בארץ דולקים בעקבותיהם, הזכירה לי את הפעם שבה נסעתי מתל אביב למצפה רמון בלי לעבור את ה-90 קמ"ש.
מחירי הנפט היו אז בשיאם, נסיעה למצפה רמון ובחזרה הייתה עסק יקר להחריד, והמומחים המליצו לי לנסוע לאט כדי לחסוך בדלק. מחקרים אכן מראים שהפער בצריכת הדלק בין נסיעה במהירות 110-120 קמ"ש ל-90 קמ"ש בכביש בינעירוני יכול להגיע ל-25%, אבל אני הייתי סקפטי.
התוצאות היו מפתיעות: מחוג הדלק ירד באיטיות משוועת. יותר מזה: הגעתי באותו זמן שבו הערכתי שאגיע בנסיעה מהירה. הסיבה פשוטה: זמן ההגעה בנסיעה בינעירונית נקבע בעיקר על פי מצב העומס בכבישים ופיזור הרמזורים והרבה פחות על פי מהירות הנסיעה. מי שנוסעים ב-120 קמ"ש או ב-90 מגיעים בסוף לאותו רמזור.
זמן ההגעה בנסיעה בינעירונית נקבע בעיקר על פי מצב העומס בכבישים ופיזור הרמזורים והרבה פחות על פי מהירות הנסיעה. מי שנוסעים ב-120 קמ"ש או ב-90 מגיעים בסוף לאותו רמזור
לנסוע במהירות מתונה זה יותר חסכוני, יותר סביבתי וכמובן גם יותר בטיחותי. אבל זה גם הדבר שהכי מנוגד לטבע של רובנו. בימי שגרה אני מתקשה להקפיד על משמעת של 90 קמ"ש. ההשתוללות של פוטין ושל מחירי הנפט כנראה תחזיר אותי לאותו ערב בדרך למצפה רמון.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו