החתול של הבניין קידם את פנינו לפנות בוקר בזעף אילם: "איפה הייתם, בבני-ברק?" אחרי שבוע בדרום איטליה הוטחנו למציאות המקומית, ימין ושמאל ויד איש באחיו. אח, סורנטו, את יפה אבל אני מכאן.

אז חזרתי להתבוסס בחדשות עוד כשעמדתי בתורים הלא נגמרים באולם נוסעים נכנסים, שהם עונש ראוי למי שהעז לחלום באיטלקית. למשך פחות משבוע היה מרענן להיות זרה, לבהות או להיקלע, למשל, לבית קפה ברומא, בו הצטופפו אוהדי כדורגל ועודדו בצעקות וריקודים על שולחנות את נבחרת רומא ששיחקה נגד לאציו. איזה עולם.

כותרות היום הבא עסקו ברב קנייבסקי: "הלוויה של פעם בדור" וגם הגדרה שומטת לסת "אדם ששקול כנגד כל העם". זהו, אפשר לסגור את הבסטה, מדינת ישראל היא מרכז הרב, ובכל מובן של המילה רב. אז מה אם חיי אזרחי אוקראינה נחרבים ופליטים מבקשים מחסה? רב גדול הלך לעולמו בשיבה טובה והעולם עם המלחמות הקטנות שלו.

הכותרות עסקו ברב קנייבסקי: "הלוויה של פעם בדור", וגם הגדרה שומטת לסת: "אדם ששקול כנגד כל העם". חיי אזרחי אוקראינה נחרבים? רב גדול הלך לעולמו בשיבה טובה והעולם עם מלחמותיו הקטנות

בלילה צפיתי בסרט התיעודי על הרב קנייבסקי ב"כאן 11" וראיתי יהודי זקן בא בימים ועייף, שעיניו חכמות וכל הווייתו זועקת תחינה אילמת "הניחו לי", ולצדו נכד צעיר ומעודכן שמתפעל את הסב ומוביל אותו במיומנות של מאלף לתשובה פשוטה שכוחה יפה לכל שאלה.

הרב נאסף אל אבותיו והמדינה עצרה מלכת, ילדים בטלו מלימודים וחיילים לא התגייסו והעיר בני-ברק מלאה גברים בשחור. ואין נשים. כבודה בת מלך פנימה ועופי לנו מהעיניים. בהלוויה שסגרה את גוש-דן לא נראו נשים, רק ים של גברים בשחור. מי ילדו את מאות אלפי הזכרים המתאבלים? פיות שיניים?

בזמן שבהיתי במפרץ התכלת באמלפי ופוזיטנו, ישראל הקשיבה לנאום נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי וקיבלה אותו בחמיצות יהודית. מי נגע לנו בשואה? זלנסקי, מנהיג אמיץ, שאינו נתניהו ולא עסוק בתסרוקת שלו ובריצוי רעייתו, חושף את אכזבתו מישראל ומאוד נעלבנו. אר יו טוקינג טו מי?

האמת, כן. העם שמזכיר השכם והערב את שתיקת העולם לנוכח השמדת יהודים, ובהמשך חי על חרבו ועבר מלחמות למכביר, ובאחת מהן אוים בטילים ששלח רודן מעיראק, התלבט ביום פקודה עולמי בין ארור פוטין וברוך זלנסקי, שמא ירגיז את הרודן הרוסי.

ובמקום לבחור בצד הנכון של ההיסטוריה, התבונן בטרגדיה האוקראינית דרך ראי הצד שלנו, ובמקום לדבר בקול ברור ונחרץ נגד הכובש ולפתוח שערים בפני כל פליט, עשה מהמלחמה לימון כשר אבל חמוץ, ליהודים בלבד. הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב.

העם התבונן בטרגדיה האוקראינית דרך ראי הצד שלנו, ובמקום לדבר בקול ברור נגד הכובש ולפתוח שערים בפני כל פליט, עשה מהמלחמה לימון כשר אבל חמוץ, ליהודים בלבד

קורות המלחמה שלא תיאמן, שסופה פליטים מבקשים מחסה באירופה של המאה ה-21, חשפו כאן שוב שני עמים.

האחד דתי ולאומני עד משיחי, ששואף למדינת הלכה ומושח רבנים בשר ודם לאלוהות. זאת למרות שאלה שבים ומראים שהם בני תמותה ככל אדם, וחרף הניסים שמייחסים להם – גם הם הולכים בדרך כל בשר. סבתא דליסיה העניינית נהגה להגיב על מות שועי עולם במשפט: "אפילו משה רבנו מת".

ויש עוד עם. העם האחר חילוני ברובו וליברל ודורש שלום וצדק, מין ערכים אנושיים אוניברסליים, שגם היהדות אוחזת בהם למרות שנלקחה בשבי ע"י מגינים מטעם עצמם: שומרי מצוות וימנים שניכסו אותה ומדברים בשמה.

השוני בין שני העמים מהותי, והוא נובע מכך שהחילוניות שכלתנית ומדברת מהראש, הדתיות אמוציונלית ומדברת אל לב הסנטימנט היהודי ובזה כוחה. צד אחד עולם, צד שני משפוחה. בעד מי אתם?

אז רציתי לצאת מהארון היהודי. יש לי עוד ארון, אני חילונית. חילונית בת חילונים. סבא שלי היה חזן לעת מצוא, חילוני פשוט שאהב לחזן להנאתו בבית הכנסת מרכולת בפלורנטין בפני אלוהים וכל אדם, אבל זה היה מזמן. היו זמנים בהם ארון הספרים היהודי היה פתוח לכל דיכפין וחנו בו כל מיני עגלות.

בילדותי החילונית בית הכנסת היה מקום מזמין ובשבת חתן ברמצווה או כלולות נסענו אליו בלי דקדוקי עניות, ברכב וברגל, ונאספנו לחיקו כבני משפחה רצויים. הכותל המערבי היה כותל אבנים ולא מבוך טאליבן שחוצץ בין גברים ונשים שמצוות להתכסות בהגזמה. כותל שלא נעלב כשמפנים לו גב, כי חרף קדושתו וסמליותו, אזוב ועצבת, כותל הוא קיר ולבו לב אבן ולא לב אדם. ולא היו קברי צדיקים שהפכו לאחוזות קבר.

בילדותי החילונית בית הכנסת היה מקום מזמין. בשבת חתן ברמצווה או כלולות נסענו אליו ונאספנו לחיקו כבני משפחה רצויים. הכותל המערבי היה כותל אבנים ולא מבוך טאליבן שחוצץ בין גברים ונשים

פעם היו דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום אלא שאחרי מלחמת ששת הימים נפל דבר. שטחים קדושים שוחררו ושבנו אל בורות המים, לשוק ולכיכר, התרחבנו למעלה, למטה ולצדדים, והתנחלויות צמחו על כל גבעה וצימחו גם עשבים שוטים.

הדתיות שינתה פניה לאט ובהתמדה, עד שהתנחלה בלבבות והתחזקה מאוד ולבה גבה ועתה היא גובלת בעבודת אלילים. מתים הועלו למעלות קדושים וקברים קודשו, חילוניות לא כשרות נשקו למזוזות, וריבות צעירות הפרישו חלות ברוב עם וטקס וסובבו קברי צדיקים שלא ידעו שהם כאלה.

מפעל ההתנחלויות שמן מאוד והפך לעגל זהב שחולב ממשלות מתחלפות, ימין ושמאל ומרכז. ובשוליים המתרחבים פריפריה נחנקת שקפאה בזמן לנוכח המולך המשיחי שלא יודע שובע.

אני יודעת שזו מדינת העם היהודי, ושנקבצנו הנה מכל קצוות תבל אחרי שפרעו בנו, גירשו, כלאו והשמידו אותנו מכל העמים, אבל עכשיו, אחרי שאנחנו והאתוס היהודי הגענו הביתה, אפשר לדבר על חילוניות ולהחזיר את כבודה הנרמס?

כי הזהות היהודית עלתה ועלתה עד שהגיעה לי עד כאן ומכל מיני סיבות. בעיקר מאז פרצה המלחמה באוקראינה ומיליוני פליטים עושים יציאת אירופה ומבקשים מקלט, גם אצלנו, מדינה שקמה מאפר ומתלוננת שנים ש"העולם שתק". ועכשיו, כשהגיע תורה להוכיח שלא נשכח, שוכחת מאיפה באה. משם.

הזהות היהודית עלתה ועלתה עד שהגיעה לי עד כאן. בעיקר מאז פרצה המלחמה באוקראינה, כשמיליוני פליטים מבקשים מקלט, גם אצלנו, מדינה שקמה מאפר ומתלוננת שנים ש"העולם שתק"

כל מיני אוהבי אדם יצאו מהארון היהודי בניסיון להציל את זהותנו היהודית הנכחדת, מי ישמע, פליטים עוד ירצו להשתקע כאן ולגור במעון עולים בחדר אחד עם סבתא ויחדשו את ימי העליה הרוסית כקדם עם כל העלבונות הישנים והסטיגמות המרושעות. נוסטלגיה. למה שירצו לחזור לסיר הבשר האוקראיני המערבי שהיו בו לפני ששליט מטורף חמד את ארצם?

איך קרה שגם בשאלת הפליטים נחצתה המדינה לשני מחנות פוליטיים? מתי חזרנו לתסביך הנושן שגובל בגזענות? מרוב לזכור את אשר עשה לנו עמלק שכחנו להיות בני אדם?

ינון מגל נתן את האות עם "אני לא רוצה להיות מוסרי" שלו, הוא רוצה להיות יהודי, כאילו עד עתה הסתיר את הציציות והסידור בכיס של נתניהו. והופ, כל היהודים זקופי קומה יצאו לאור מהמערות.

עיתונאי חדשות 13 יחזקאלי, צבי ישראל שהוא, התנגד לקליטת פליטים לא יהודים כי זה מאיים על הזהות היהודית שלו, למרות שיש לו אופנוע שופוני כבד שהוא רוכב עליו בציציות מתנופפות להתבודד בטבע ולהטריד מלכויות ביהדותו הנוצצת. מה לו ולהצלת פליטים, סולידריות זה לגויים חלשים, לא לרמבו יהודי כשר.

לפי ההתנגדות הממסדית החזקה לקליטת פליטים, שמא עומדים עלינו לכלותנו אם לא נסנן בכניסה ונגבה מס גולגולת, נדמה ששוב אנחנו עומדים בגבנו לקיר במאבק על דמות המדינה היהודית, לא נשכח ולא נסלח, אני ואני ואני.
ולא הבנו שפליטים מבקשים מקלט, לא בית.

תסתכלו עליהם ותראו איך הנס הגדול הזה של תקומת העם מתפורר לאבק. קרוב לשלושה מיליון פליטים בורחים ממולדת נדרסת. אחרי כלי המשחית והארטילריה היה אפילו קרמטוריום רוסי נייד שביטל את הצורך בקבורות והלוויות מדכאות. בכל זאת העולם התקדם. מצד אחד מכניסים בנאדם ומצד שני יוצא עשן אירופי. אם כי אסור להשוות, גורל יהודי וזה.

אנחנו לבשנו בשואה סמרטוטים ואלה לבושים כמו שצריך, מעילים, כובעים, צעיפים, שואה דה לוקס. אנחנו סבלנו יותר, זו לא המלחמה שלנו ומותר לנו להפלות בין אדם לאדם ולהעדיף פליטים יהודים גם כשארצם עולה באש ועיירתם בוערת כולה. חוק השבות הוא סלקטור לא קטן.

עיתונאי חדשות 13 יחזקאלי, צבי ישראל שהוא עם אופנוע שופוני כבד, התנגד לקליטת פליטים לא יהודים כי זה מאיים על הזהות היהודית שלו. מה לו ולהצלת פליטים, סולידריות זה לגויים חלשים, לא לרמבו יהודי כשר

אבל אצלנו מתלבטים וכבר הופיע טיעון מוכר שכבר השתמשנו בו מול הפלסטינים: יש להם לאן ללכת. לאלה שבע מדינות ערב ולאלה העולם כולו. קוראים לזה סלקציה, יהודים, אחים. לבגין זה לא קרה אבל מאז רחקנו גם ממנו.
והיה מחננו טהור.

כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת