בפסק-דין תקדימי ומרחיק לכת מחודש יוני 2022, בעניין Dobbs v. Jackson, בית המשפט העליון בארצות-הברית ביטל את ההגנה החוקתית על זכות האישה להחליט על המשך הריונה, והתיר לרגולטורים לקבוע אם ובאילו נסיבות תוכל להפסיק היריון.

בפסק-דין תקדימי ומרחיק לכת בעניין Dobbs v. Jackson, ביהמ"ש העליון בארה"ב ביטל את ההגנה החוקתית על זכות האישה להחליט על המשך הריונה, והתיר לרגולטורים לקבוע אם ובאילו נסיבות תוכל להפסיק היריון

פירוש הדבר הוא שמותר למדינות להטיל איסור על הפלות, גם אם מדובר בקטינה שהרתה, או שמקור ההיריון הוא אונס או גילוי עריות; או שמכל סיבה אחרת, כלכלית, אישית או משפחתית, הלידה היא קשה ובלתי רצויה ליולדת.

מדינות דמוקרטיות כמו ניו-יורק וקליפורניה תמשכנה לתמוך בזכות לסיים היריון, אולם מדינות שמרניות, טקסס למשל, מיהרו לאשרר חוקים האוסרים על האישה להפיל והם קובעים סנקציה פלילית על ביצוע פרוצדורה של הפסקת היריון.

וזה לא חייב להיות כך: בית המשפט בעניין Dobbs ביטל הלכה ותיקה משנת 1973 המוכרת בשם Row v. Wade. בעניין Roe, בית המשפט הכיר בזכות יסוד של אישה להפסיק היריון כחלק מהזכות החוקתית לפרטיות. ההיריון חולק לשלושה טרימסטרים, על בסיס הידע הרפואי.

1. נפסק כי בשליש הראשון של ההיריון זכאית האישה להפסיקו מבלי שהשלטון רשאי להטיל עליה מגבלות.
2. מהשליש השני להיריון מותר למדינה לקבוע רגולציה, אך זאת רק לטובת הגנה על בריאות האישה, כגון כללים בדבר כשירות הצוות הרפואי המבצע.
3. בשליש השלישי, לעומת זאת, המדינות רשאיות להגביל ואף לאסור על הפלות, על מנת להגן על חיי העובר, וזאת אלא אם כן בריאות האישה מחייבת להפסיק את ההיריון.

בית המשפט שפסק בעניין Roe הכיר בכך שזכות האישה, כיתר זכויות האדם, איננה זכות מוחלטת אלא כפופה לאינטרסים חברתיים לגיטימיים. כאן מדובר בפוטנציאל החיים של העובר, אך "פוטנציאל החיים" לא נתפס כעניין דתי או אמוני, אלא כעניין שבעובדה הנקבע לפי הידע הרפואי הקיים.

ביהמ"ש שפסק בעניין Roe הכיר בכך שזכות האישה, כיתר זכויות האדם, איננה מוחלטת אלא כפופה לאינטרסים חברתיים לגיטימיים. כאן מובר בפוטנציאל החיים של העובר, לא כעניין דתי או אמוני, אלא עפ"י הידע הרפואי

העיקרון שאומץ הוא עקרון "יכולת הקיום" (viability): כל עוד העובר תלוי ברחם אמו, אין לו יכולת קיום עצמאית וממילא אין סיבה מוצדקת להסיג מפניו את חירות האישה. פוטנציאל החיים נוצר בשלב שבו לעובר יש סיכוי לחיות מחוץ לרחם אמו. אז נולד כושר חיים בר הגנה.

בשנת 1992, כמעט עשרים שנים מאוחר יותר, ההלכה אושרה בפסק-דין בעניין Planned parenthood v. Casey. בית המשפט העליון חזר ואימץ את עקרון יכולת הקיום של העובר: עד לנקודת יכולת הקיום – האישה מחזיקה בחירות להחליט על המשך או על הפסקת הריונה ללא התערבות רגולטורית. מעת שהעובר הפך להיות בר-חיים מחוץ לרחם – מותר לשלטון להגביל את הזכות להפיל כדי להגן על פוטנציאל החיים. לאישה ניתנה הגנה מלאה על הזכות להפסיק היריון עד לשלב החיות, שמבחינה רפואית מקובל להעמידו אחרי השבוע ה-24 להיריון.

שני פסקי הדין של בית המשפט העליון, בעניין Roe משנת 1973 ובענין Casey משנת 1992, הכירו במעמד החוקתי של חירות האישה על גופה והסיגו אותה רק במקרה שבו נולד פוטנציאל ריאלי לחיים. זו מלאכת שיפוט מורכבת, המאזנת בעדינות בין אינטרסים מתנגשים, שניהם בעלי ערך רגיש.

פסק-הדין החדש שיבש את האיזון העדין. הוא הסיר את ההגנה החוקתית מעל זכות האישה והנמיך אותה למעמד פגיע. הפגיעה כבר מומשה במספר מדינות. נשים אמנם עשויות למצוא פתרונות מעשיים: הקפדה מראש על אמצעי מניעה, שימוש בגלולת הפלה בשלבי היריון ראשונים, כמו גם נסיעה (לעיתים יקרה ומכבידה) למדינה שבה ניתן לקבל את השירות.

ואולם השאלה איננה רק מעשית; זו שאלה מהותית המתייחסת לעומק הדמוקרטיה ולהגנה הניתנת בגדרה לזכויות נשים, שעדיין נאבקות בעולם על זכותן לשוויון. פסק הדין החדש חושף מאבק כוחות, וידה של האישה על התחתונה. יש בו ניסיון למשמע נשים חופשיות שאינן סרות לסדר החברתי ה"רצוי".

פסה"ד החדש שיבש את האיזון העדין. הסיר את ההגנה החוקתית מזכות האישה והנמיך אותה למעמד פגיע. השאלה אינה רק מעשית אלא מהותית ונוגעת לעומק הדמוקרטיה ולהגנה הניתנת בגדרה לזכויות נשים

אני מציעה לעיין בפסק-הדין האחרון מתוך מחשבה על "אלימות רכה". זהו מושג שטבע פייר בורדיה, הוגה דעות צרפתי, בספרו "השליטה הגברית" משנת 1998, כדרך לתאר פרקטיקות גבריות שמטרתן לשלוט בנשים בדרך של טיבעות המחשבה האנדרוצנטרית; כלומר: נשים (והחברה בכללותה) משודלות להאמין שההתנהגות הנשית הרצויה היא דבר "טבעי", מהלך של הטבע שהוא בגדר מה שמתבקש.

אלימות רכה היא אלימות מוסווית, משום שהיא מדרבנת לחשוב שמה שהגברים מייעדים לנשים קשור לתכונות "נשיות", כמו למשל חמלה (ולכן נשים מיועדות למקצועות טיפוליים).

לפי גישה זו, נשים יכולות ללדת, משמע שעליהן להיות אימהות, שהרי גופן יועד בדיוק למטרה זו מטבע ברייתו. בורדייה אינו מתכחש להבדלים ביולוגיים בין המינים אלא לניסיון לגזור מהם מסקנות נורמטיביות ביחס למרחב החיים הרצוי של נשים, הן בפן האישי-משפחתי והן במישור החיים המקצועי והציבורי.

העובדה שהיריון רצוי מוביל באופן טבעי ללידה אין פירושה שמותר לאסור על אישה להפיל. גזירה כזו מתעלמת מכבודה של אישה כבת אנוש, מהאוטונומיה של האישה על גופה ועל חייה, כמו גם מטובת התינוק שצפוי להיוולד בכפייה ומטובת המשפחה הקשורה בו. לכפות על נשים ללדת זו אלימות, שכן לא כל הריון הוא רצוי, ולא כל מגע מיני נועד ליצור חיים חדשים.

אלימות רכה היא אלימות מוסווית, משום שהיא מדרבנת לחשוב שמה שהגברים מייעדים לנשים קשור לתכונות "נשיות". לפי גישה זו, נשים יכולות ללדת, משמע שעליהן להיות אימהות

מילה לסיום. בית משפט אשר הופך את החלטותיו ללא שינוי נסיבות אלא רק משום דעה ערכית שונה הוא בית משפט שקשה לתת בו אמון. קשה עוד יותר להכיל שבית המשפט העליון האמריקאי הסיג לאחור את זכויות הנשים ובכך חטא לתפקידו השיפוטי המרכזי כמגן על זכויות של קבוצות מוחלשות בחברה.

ד"ר איריס סורוקר היא שופטת בדימוס, מנהלת מרכז חת לחקר התחרות והרגולציה במסלול האקדמי המכללה למינהל.