אני לא מאמינה שאני עוד כותבת עליו אחרי שכבר הפסיד בחירות והלך לאופוזיציה, אבל אין ברירה. הוא לא יצא ממחזור הדם הלאומי וצלו הכבד עוד מרחף מעל המדינה כמו ענן חומצי, ואני אחזור כמו תוכי להוקיע את החורבן שהוא מקפיד להמשיך בו גם מהאופוזיציה.

אני לא מאמינה שאני עוד כותבת עליו אחרי שכבר הפסיד והלך לאופוזיציה, אבל אין ברירה. הוא לא יצא ממחזור הדם הלאומי וצלו הכבד עוד מרחף מעל המדינה כמו ענן חומצי

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

למרות שזה כמעט אבוד, זו מלחמה עלינו במקום הפצוע שכיהן בו כאחד המנהיגים המרעילים בתולדותינו. אם לא ניזהר ונתריע ונצעק בראש חוצות, יהיה כאן עוד רצח פוליטי. זה כבר באוויר, בנימין אדמה חרוכה נתניהו כבר הוכיח מה הוא יודע לחולל בלי להתלכלך.

עברנו תקופות קשות במדינה אך זו האחרונה עולה על כולנה, כי יש בה פוטנציאל להרס מוחלט של המרקם החברתי שתמיד עמד לנו בעת צרה. הוא נשחק עד דק. תמיד היו פיגועים בשכונה העצבנית הזו, שחיה על חרבה מיום שקם אדם והרגיש שהוא עם והתחיל ללכת, אלא שהפעם העם בטרפת שלא היתה כמוה. והתקשורת מלבה אותה מתוך מניעים שלא כולם כשרים, חלקם רייטינג וחלקם פרי בחישה מלמעלה של בעלי עניין. אלמנטרי, ווטסון יקירי, הפרד ומשול. הפניקה נוגעת בשאלת הביצה והתרנגולת, ושתי אלה על רכבת הרים מסוכנת, גם ביצת התקשורת וגם התרנגולת סגולת הכרבולת.

גם תחת שלטון האיש שלא מוותר התרחשו גלי טרור. אינתיפאדת הסכינים ומלחמת צוק איתן הרצוץ, שככל מלחמה מיותרת גבתה אף היא קורבנות שווא. ובכל זאת נשמרה כאן לפחות מראית עין של חוסן לאומי, שלא לומר אחריות לאומית מינימלית, עם אופוזיציה שהניחה לרגע בצד את המחלוקות הפוליטיות והתייצבה כאיש אחד מאחורי המנהיג דאז. לפחות כל עוד רעמו התותחים או המחבלים המתאבדים, כי אנשים אחים אנחנו, חילונים ודתיים, יהודים וערבים.

לפני שנה התחלף השלטון והאופוזיציה עברה לקדמת הבמה. עכשיו הם כי ההוא הפסיד, אבל ההוא נותר תקוע בבשר האומה כמו קוץ, הוא הוא התותח הרועם באוזני הממשלה הנוכחית ועם מפולח במלחמת שבטים.

והוא יודע למה הוא רועם. עם בוא גל פיגועים חדש ריח השלטון עולה באפו. אין כמו ריח שלטון לנרקומן שלטון.

זו מלחמה עלינו, במקום הפצוע שכיהן בו אחד המנהיגים המרעילים בתולדותינו. עוד רצח פוליטי כבר באוויר, בנימין אדמה חרוכה נתניהו כבר הוכיח מה הוא יודע לחולל בלי להתלכלך

בצוק העתים האלה שוב עולה כפורחת שוועת "העם" נוסח "זכרנו את סיר הבשר". זה בדנ"א שלנו כעם. זו שעתה המכוערת של עיתונות פופוליסטית חסרת אחריות, שנותנת ביטוי לכל אזרח מבועת ולכל זב שנאה כמו בן גביר, פרי הביאושים שנתניהו הכניס למחזור הדם הלאומי החולה, שמקבל פתחון פה כאילו היה הוגה דעות ולא מניפולטור בשקל.

ולא רק ערוץ 14 שהפך לתאום המרושע של ערוץ 13. גם בחדשות 12 ירדו נמוך עם תמונות של ירי חי באזרחים נמלטים, אם מסתתרת עם ילדיה מאחורי מכונית, גוויות מוטלות ברחוב וזעקות שבר של עדים המומים שחייהם נצלו בזה הרגע. הרחיקו ילדים מהמסך, בעצם לא, זו ארצנו, כל הזוועה בפרצוף. אחרי הפרסומות נעבור לחלק האמנותי של הפיגוע, "מוות לערבים", מצד שני הגיבור אמיר ח'ורי ז"ל, הערבי הטוב, מרדכי הערבי שהציל יהודים.

תכף נעבור בהפרעת קשב קשה למירי רגב שרה ורוקדת בבני ברק החרדית ומובילה בשיער פרוע לא צנוע ועם קול באישה ערווה את ההפגנה על טהרת הגברים.

לפני שבוע הבאנו לכם את הלוויית הרב קנייבסקי וכעת סדרת מתח חדשה ושמה "פיגועמי". הפעם תגיע הזירה הנודדת לבני-ברק. מה יש? קצת יידישקייט. אהבתם את "שטיסל"? הישארו עמנו. גם לנו כואב הראש אבל זו פרנסה.

לצד התכנית האמנותית של רחובות נשטפים בשחור-לבן גברי ומירי רגב, עולה הקריאה העתיקה כימי יצחק רבין: "ערפו את ראשו", כל מנהיג שאינו נתניהו אבי האומה הגועשת. וכמו בריטואל קבוע, יש אזרחים מודאגים השוקלים את נשק יום הדין מול כל אויב הקם לכלותנו: להזעיק את רכב ישראל ופרשיו נתניהו, רמבו עברי לכל מצוקה לאומית, עת צרה היא לישראל ומי יושיע אם לא האב הבן ורוח העוועים הנצחית. לי זה הזכיר את "בראיין כוכב עליון, הקומדיה של חבורת מונטי פייטון אלא שהפעם הסרט עלינו וזה פחות מצחיק.

ולא רק ערוץ 1, התאום המרושע של ערוץ 13. גם בחדשות 12 ירדו נמוך עם תמונות של ירי חי באזרחים. אחרי הפרסומות נעבור לחלק האמנותי של הפיגוע, "מוות לערבים"

בל תטעו במנהיג הנצחי, כוחו כבר לא במותניו, החליפות שמי יודע, אולי אחד ממיטיביו רצה לתת לעוזרת – תלויות עליו כאילו נרדם בהן בבוטקה של המאבטחים, אבל אל פחד, בעת פיגוע הוא מתנער, רענן כחתן בחופתו, הכוח להשחית עוד שם וכתמיד מפיח בו נעורים. הוא מפיץ שקרים וזורע פחד, חד ומקצוען. יש לו קמפיין לנצח.

ויש לו חיילים, ביניהם ראשי ערים שהורידו עם המים את הביטחון הרעוע ממילא ופרסמו הודעות לתושבים בהן שקלו אבטחות וביצורים וערי מסכנות, לא פלא שהורים ביקשו להתבצר בבית עם הילדים. העם רועד וחמאס רוקד.

כשפרצה המלחמה הנוראה באוקראינה צפיתי בתמונות הקשות ששידרו לעולם את האש והאימה והחורבן הנורא, את הלוחמים שלא ויתרו, האזרחים האמיצים ונדידת הפליטים המצמיתה. ושאלתי את עצמי איך אנחנו היינו מתמודדים.

התשובה לא קלה אבל חייבים להודות שהיא די ברורה, השתנינו מאוד, שמנו ובעטנו ולא נעים לומר, גם הרקבנו. שנים ארוכות מדי תחת שליט אנוכי שאשתו מושלת בו וצאן מרעיתו רואה בו מושיע נצחי חיבלו בנו. חל שינוי עמוק בחוסן הלאומי שלנו. הוא נשחק עד דק ומשענתו היא משענת קנה רצוץ.

אנחנו לא עם סגולה אלא שני עמים מסוכסכים ביניהם ויש עוד עם בצד ובו אנחנו נאבקים בנפרד. העם שהיינו הולך ופוחת ורוחות של שנאה נושבות בו, פנימה והחוצה. השנאה לערבים העבירה רבים על דעתם. יש ערים שמרחיקות ערבים בתירוץ הדחוק, העלוב עד אימה "עד יעבור זעם".

לא רחוק היום בו אזרחים יסמנו חנויות של ערבים. זה בדרך. וכמו שקרה בתקופות אפלות, אנשים טובים שותקים כשמעשים נוראים מתרחשים. גם תחת שמיים שלא האמנו, שמי המדינה היהודית.

"לא עוד"? הצחקתם את עמישראל חי.

כוחו כבר לא במותניו, החליפות שאולי אחד ממיטיביו רצה לתת לעוזרת – תלויות עליו כאילו נרדם בהן בבוטקה של המאבטחים, אבל אל פחד, בעת פיגוע הוא מתנער, רענן כחתן בחופתו, הכוח להשחית עוד שם

מתחת למנהיגות של נתניהו אין דבר זולת אוויר חם ופחד גדול, אבל עוד לא קם האמיץ שיראה נכוחה ויאמר את האמת הפשוטה: המלך המודח עירום.
ומסוכן עדיין.

כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת